best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


פסק דין בעניין החובות והזכויות של אב לילדו מחוץ למסגרת נישואין

  • August 2014
  • Posted By admin
  • 0 Comments

בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן

תמ”ש 35431-06-11 ר.ג ואח’ נ’ נ.ח.

תמ”ש 35441-06-11 ג.ר. נ’ נ.ח.

 

* חיוב אב במזונות בנו שנולד מחוץ למסגרת הנישואין. וכן חיוב אב בקיום הסדרי ראיה עם הבן.

* משפחה – מזונות ילדים – חובת האב בתשלומם

* משפחה – מזונות ילדים – זכותם למזונות

 

אם רווקה מחליטה להביא ילד לעולם מחוץ למסגרת הנישואין ללא שיתופו וללא ידיעתו של אבי הקטין. רואים את האם כמי שהביעה את הסכמתה לקבל על עצמה אחריות גדולה יותר. משכך היא תשא בחלק הארי של המזונות מדין צדקה.

 

בית המשפט לענייני משפחה קבע:

אב חייב לשאת במזונות בנו הקטין בלי קשר לשאלת קיומם של נישואין בין הורי הקטין. כמו כן, קבע בית המשפט כי קיום הסדרי ראיה בין האב לקטין אינו בגדר זכות אלא בגדר חובה מוסרית ומשפטית כאחת.

עצם העובדה שהילד נולד לאב תוך תרמית מצד האם הרווקה, לא פוגע בזכות הילד למזונות מאביו. בית המשפט קבע, כי היקף החיוב במזונות הכרחיים של קטין שנולד מחוץ למערכת נישואין זהה לשל קטין בעל אותם צרכים אשר נולד לזוג נשוי.

הלכה היא, כי דמי טיפול הם חלק ממזונותיו של קטין. החובה לספק לילד מזונות כוללת בתוכה גם את החובה לטפל בילד, או לשלם למחזיק בו את הוצאות הטיפול. אולם כאשר האם החליטה באופן חד צדדי להביא את הקטין לעולם, מבלי ששיתפה את האב ובוודאי מבלי שקיבלה את הסכמתו, מחד גיסא. בהתייחס לעובדה שהקשר של האב עם הקטין מצומצם ונטל גידולו מוטל על האם לבדה, מאידך גיסא. בשכלול הנסיבות ובהתחשב בעובדה כי,במקרה שלנו, לאם יש יכולת כלכלית לא מבוטלת, יש לחייב את האב בדמי טיפול מופחתים.

סוגיית הסדרי ראיה בין הקטין לאביו כאשר האב מתנגד לקביעת הסדרי ראיה מחייבים.

בית המשפט קבע כי כל עוד הורה, הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו, הוא נושא בחובה הקבועה בסעיף 15 ובסעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית, לדאוג לצורכי הילד, בלא קשר לקיומו של קשר הנישואין. קיום קשר בין הורה לקטין אינו בגדר זכות אלא היא חובה מוסרית ומשפטית כאחת. חשיבותו של הקשר בין המשמורן ובין ההורה שאינו משמורן, מצויה בלב לבה של בחינת טובתם של קטינים.

 

פסק דין

 

לפני תובענה למזונות שהוגשה על ידי קטין באמצעות אימו, האפוטרופא הטבעית, כנגד אביו של הקטין (תמש 35431-06-119); וכן תובענה למשמורת והסדרי ראיה שהגישה האם כנגד הנתבע (תמש 35441-06-11).

 

רקע עובדתי

 

1. אם הקטין (להלן: “התובעת” או “האם”) והנתבע (להלן גם “האב”) יהודים, ישראלים. התובעת רווקה והנתבע גרוש ואב לשתי בנות בגירות מנישואין קודמים.

 

2. הצדדים ניהלו מערכת יחסים אינטימית, אשר כתוצאה ממנה נולד ביום ——-, מחוץ למסגרת הנישואין, הקטין ——- (להלן: “הקטין” או “ר'”).

 

3. במהלך ההריון, ניתק הקשר בין הצדדים.

 

4. לימים, לטענת הנתבע, נודע לו באקראי אודות קיומו של הקטין.

 

5. במסגרת תביעה לאבהות (תמ”ש 991-08-10), נערכה בדיקת רקמות וביום 20.12.10 ניתן פסק דין המצהיר על אבהותו של הנתבע.

 

6. החל מיום 1.1.2011, לאחר שהוכחה אבהותו, החל הנתבע לשלם לידי התובעת עבור מזונות הקטין סך של 1,250 ₪ לחודש.

 

7. ביום 21.6.11 הגיש הקטין, באמצעות אימו, את התביעות דנן: תביעה למזונות קטין (תמ”ש 35431-06-11) וכן תביעה למשמורת והסדרי ראיה (תמ”ש 35441-06-11).

 

8. בכתב התביעה למזונות, פירטה התובעת את צרכי הקטין בסך של 2,850 ₪ לחודש, לא כולל חינוך, חלקו של הקטין במדור והוצאות רפואיות חריגות.

 

9. ביום 11.9.11 הגיש הנתבע כתב הגנה בתביעת מזונות קטין וכן כתב הגנה בתביעת המשמורת.

 

10. כמו כן, הגיש הנתבע הודעת צד שלישי כנגד התובעת, במסגרתה עתר לחייבה בסך של 250,000 ₪ לשיפויו המלא בגין כל ההוצאות הכספיות שנגרמו וייגרמו לו כנובע מסכומי המזונות ששילם וישלם עבור הקטין (להלן: “הודעת צד ג'”).

 

11. ביום 27.10.11 הגישה התובעת בקשה לסילוק הודעת צד ג’ על הסף וביום 5.12.11 דחיתי את הבקשה. בהמשך, בהחלטה מיום 15.1.13, הוריתי כי בשלב זה איני נדרשת להודעת צד ג’ ורק לאחר שינתן פסק הדין בתובענה בעניין המזונות אשוב ואדרש לעניין.

 

12. בהחלטה מיום 5.12.11, חייבתי את הנתבע בתשלום מזונותיו הזמניים של הקטין בסך של 1,500 ₪ לחודש (לא כולל חינוך ומדור, כולל אחזקת הבית) וכן במחצית עלות הגן והצהרון של הקטין.

 

13. שמיעת הראיות הסתיימה ביום 4.11.12 והורתי לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב. יוער, כי כתוצאה מתקלה במערכת, התיק לא הונח בפניי למתן פסק דין ומשכך ניתן רק כעת פסק דיני זה.

טיעוני הצדדים

 

14. להלן תמצית טיעוני התובעת:

 

א. הנתבע חייב על פי דין ומסוגל לשאת במזונות הקטין.

ב. הכנסתה של התובעת אינה מספיקה להוצאותיה שלה ועל כן אין היא יכולה להשתתף בהוצאות הילד.

ג. רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור להכנסתו של הנתבע ויש להתייחס בחשדנות להכנסתו המוצהרת.

 

 

15. להלן תמצית טיעוני הנתבע:

 

א. התובעת ידעה מפורשות על חוסר רצונו של הנתבע להביא ילד נוסף לעולם ונתנה לו להבין שאין חשש שכך יקרה; התובעת הונתה אותו, הוליכה אותו שולל, גנבה את זרעו וכפתה עליו אבהות; בכניסתה להריון בנסיבות אלה, יש לראות משום התחייבותה מכללא של התובעת לשאת על חשבונה בלבד בכל העלויות הכרוכות בגידולו של ילד שיוולד.

ב. חובות המזונות של אב שנולד מן הפנויה הינו כפי צרכיו ההכרחיים.

ג. לעניין צרכיו ההכרחיים של הקטין, הרי אלה אינם נקבעים על פי יכולתו הכלכלית של הנתבע, אלא על פי צרכיו ההכרחיים של הקטין.

ד. היקף שכרה ונכסיה של התובעת, הכוללים דירה בבעלותה, עולים על היקף שכרו ונכסיו של הנתבע.

 

הדיון המשפטי

 

החבות במזונות

 

16. הצדדים יהודים, ולפיכך הדין החל עליהם הוא הדין העברי עפ”י הוראת סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי”ט – 1959.

 

17. בדין העברי עילת חיוב אב במזונות ילדו היהודי היא האבהות ונסיבות ההולדה אינן רלוונטיות. מדובר בזכות עצמאית ובתביעה ישירה של הבן כלפי אביו הביולוגי, ושאלת קיומם של נישואין בין ההורים – אין בה כלל כדי להשליך על זכות הקטין למזונות.

 

18. בע”א 3077/90 פלונית נ’ פלוני, פ”ד מט(2) 578, 602, עמד כב’ השופט חשין על חשיבות הכלל, המחייב אב לזון את ילדיו, ומעמדו:

 

” “ילדו” של אדם הוא ילדו הטבעי, יוצא-ירכו. אין ילד “חוקי” ובצדו ילד “בלתי חוקי”. אדם חייב במזונות יוצאי-חלציו באשר יוצאי-חלציו הם… חובה היא על אב לזון את ילדיו: זה כלל גדול בחוק המזונות, והוא כלל מן המעלה הקונסטיטוציונית, כלל הנמנה עם אותם כללים היוצרים דמותם של אדם וחברה ועם ומדינה.”

 

לגבי חובת אב לזון את ילדיו הקטינים שנולדו מחוץ למערכת הנישואין נקבע בע”א 620/74 יוסף מור נ’ פלונית, פ”ד ל(1) 218, 221 נקבע כי:

 

“אנו כאן בישראל איננו מפלים בין ילד שנולד מנישואין לבין ילד שנולד שלא מנישואין, לא לענין מזונות, על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959, ולא לענין חוק הירושה, תשכ”ה-1965.”

 

19. עילת החיוב אב במזונות ילדו היהודי היא אפוא האבהות, ללא קשר לשאלה האם הקטין נולד מחוץ או בתוך מערכת נישואין.

 

20. יש לציין, כי גם אם האב טוען – כמו בענייננו – שהילד נולד לו מהפנויה, בדרך שאינה הוגנת מצד האם, בניגוד להסכם בינו לבין האם שתימנע מהיריון, או כי היריון היה בניגוד לדעתו ולרצונו, תוך תרמית מצד האם, אין הדבר פוגע בזכות הילד למזונות מאביו (ראה: ע”א 5942/92 פלוני נ’ אלמוני, פ”ד מח(3) 837).

 

שיעור החיוב

 

21. היקף החיוב במזונות הכרחיים של קטין שנולד מחוץ למערכת נישואין זהה לשל קטין בעל אותם צרכים אשר נולד לזוג נשוי.

 

22. בעת הגשת התביעה היה הקטין בן כ- 4.5 שנים. כיום, הקטין בן כ- 7 שנים.

 

23. הלכה פסוקה, כי לאב יהודי חובה מוחלטת לספק את צרכיהם ההכרחיים של ילדיו עד גיל 15 (ראה: ע”א 591/81 פורטוגז נ’ פורטוגז, פ”ד לו(3)449, 454 ובעמ’ 457; ע”א 210/82 גלבר נ’ גלבר, פ”ד לח(2) 14, 21- 22; ע”א 393/83 דלי נ’ דלי, פ”ד לח(3)613).

 

24. באשר להגדרת המושג ‘צרכים הכרחיים’, קבע ביהמ”ש העליון שצרכים הכרחיים של קטין הם הצרכים הבסיסיים שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים. בצרכים אלה מחויב האב בכל מקרה ולא לפי עושרו. יוצא, אפוא, שצרכים אלו “שווים הם לעני ולעשיר” (ראה: ע”א 591/81 פורטוגז נ’ פורטוגז, פ”ד לו(3) 499, 461; ע”א 210/82 גלבר נ’ גלבר, פ”ד לח(2) 14, 20).

 

25. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי במסגרת צרכיהם ההכרחיים של ילדים נכללים מזון, ביגוד והנעלה, חינוך, בריאות ומדור (שכ”ד והוצאות אחזקתה) (ראה: עע”מ 41/98 בן דוד נ’ בן דוד (לא פורסם) [פורסם בנבו]; ע”א 328/72 לנגל נ’ לנגל, פ”ד כז(2) 470, 474; ע”א 52/87 הראל נ’ הראל, פ”ד מג(4) 20, 25).

 

26. סיפוק המזונות לקטינים בגילאי 6 – 15, מעבר לצרכים ההכרחיים, הוא מדין צדקה וחל על שני ההורים. המטרה היא לספק לילדים רמת חיים נאותה אליה הורגלו ולגביהם, צריך ביהמ”ש לשקול בין יתר שיקוליו גם את השתכרותה של האם (ראה: בע”מ 2433/04 צינובוי נ’ צינובוי, [פורסם בנבו] תק- על 2005(4) 41; בע”מ 5750/03 אוחנה נ’ אוחנה, (פורסם נבו); ע”א 466/82 גרובשטיין נ’ גרובשטיין, פ”ד לו(4) 15).

 

27. מגיל 15 ועד בגרותם (18) חבים ההורים במזונות ילדיהם מדין צדקה (ראה: ע”א 135/80 בכור נ’ בכור, פ”ד לו(2)358, 360).

 

28. באופן עקרוני ניתן לומר כי מזונות קטינים נקבעים עפ”י צורכיהם מחד ויכולתם הכלכלית של ההורים מאידך.

 

מן הכלל אל הפרט

 

29. לנוכח ההלכה הפסוקה, אין ספק, כי בעניין תיק זה קיימת חבות על האב לזון את הקטין דנא.

 

30. אלא שטוען הנתבע, כי נסיבות הולדת הקטין, בהן התובעת הרתה ללא ידיעתו וללא הסכמתו ואף הסתירה את לידת הקטין ואת עצם קיומו מהנתבע, מצדיקים לצמצם את חבותו במזונות.

 

31. בתמ”ש 1241/05 ט.ר נ’ ק.פ (פורסם בנבו), קבעתי כדקלמן:

 

“חרף ההלכה הפסוקה כפי שנסקרה לעיל, מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה יש לחלק את הנטל בין ההורים בצורה שונה, כאשר מדובר במזונות מדין צדקה. לטעמי, בנסיבות הקיצוניות של המקרה דכאן, בהן אם פנויה מחליטה להביא ילד לעולם מחוץ למסגרת הנישואין (בהזרעה מלאכותית), כאשר נוכחותו של אב בחיי הקטין אינה וודאית כלל וכלל, במיוחד כאשר כבר בתחילת ההריון האב נעלם מהתמונה, הרי מלכתחילה לוקחת על עצמה אחריות גדולה יותר. במקרה כזה, סבורני, כי חובת האב מצטמצמת למזונות ההכרחיים, והוא אינו חייב לספק רמת חיים שהאם קובעת.”

 

32. טוען הנתבע, כי יש להחיל בעניין תיק זה את אותו הדין, שהרי בתמ”ש 1241/05 [פורסם בנבו] דובר באב שהסכים לתת את זרעו ליצירת ילד, ואילו בענייננו מדובר בתובעת שידעה כי אין הנתבע רוצה ליצור ילד נוסף והיא עשתה כך חרף ידיעתה על התנגדותו וכי אם בתמ”ש 1241/05 נוכחותו של האב בחיי הקטין לא היתה וודאית, בענייננו עשתה התובעת כל שלאל ידה להסתיר את עצם ההריון, להסתיר את הלידה, למנוע במשך שנים כל קשר וכל אפשרות לקיום קשר בין הקטין לנתבע.

 

33. בעדותה של התובעת מתקבל הרושם שאכן היא בחרה במכוון ומשיקוליה הבלעדיים להמשיך בהריון, ללא שיתופו או ידיעתו של הנתבע בהחלטתה זו ובהמשך אף ללא מעורבות הנתבע בגידולו של הקטין ובעשותה כן, יש לראותה כמי שהביעה את הסכמתה לקבל על עצמה אחריות גדולה יותר.

 

34. התובעת מאשרת בחקירתה הנגדית, כי לא שיתפה ולא יידעה את הנתבע על דבר היותה בהריון, כי פחדה ממנו (עמ’ 6, שורה 31); ושבכל מקרה אבהותו של הנתבע היתה מבחינתה בספק רב “אני חייבת לציין שעד קבלת הבדיקה, הייתי משוכנעת ב-99.9% שהנתבע לא אביו” (עמ’ 6, שורות 25-26); כן אישרה שלקטין נודע מפיה שאין לו אבא (שם, שורות 27-28) ופירטה כיצד הציגה את הדברים בפני הקטין “הסברתי לו שאני מאוד רציתי ילד ולא מצאתי חבר והלכתי לרופא והרופא עזר לי. אני אפילו נעזרתי בספר של אמהות שמביאות את הילד מבנק הזרע. התחלתי לספר לו את הסיפור. אני זוכרת שהוא עדיין אז לא קלט את המשמעות והנחתי לזה…” (עמ’ 8, שורות 22-24); התובעת מאשרת, כי גם לאחר שהתברר שהנתבע הוא אכן אביו של הקטין, ביקשה ממנו להעלם כנגד ויתור על כל דרישות כספיות (עמ’ 7, שורות 26-28); ובהודעת אס.אם.אס ששלחה לנייד של הנתבע כתבה במפורשות כי “איני רוצה מעורבות כלשהי שלך בחיי אני מודה לך על כך שאולי אתה זיכית אותי בבן המדהים שלי ומאחלת לך כל טוב” (נספח 1 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע); גם בפני פקידת הסעד, אישרה את הדברים הנ”ל “לדברי ר’ אמרה לו שמבחינתה הכל בסדר ואינה רוצה ממנו דבר אך נ’ אמר שאם ר’ בנו הוא רוצה לדעת זאת וביקש לעשות בדיקת אבהות” (עמ’ 3 לתסקיר סעד מיום 11.3.12).

 

35. לאור האמור לעיל ובהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה נסיבות הולדת הקטין ויכולתם הכלכלית של הצדדים (ר’ סעיפים 36-37 להלן), אני קובעת כי יש להשית על הנתבע את מלוא מזונותיו ההכרחיים של הקטין ואולם, מן הראוי לצמצם את חלקו של הנתבע במזונות הקטין מדין צדקה, כאשר התובעת היא זו שתישא בחלק הארי של המזונות שהם מדיני צדקה.

 

היכולת הכלכלית של הצדדים

 

36. היכולת הכלכלית של התובעת

 

א. התובעת עובדת מזה כ-19 שנים כ———————————-, ומשתכרת סך של כ-8,000 ₪ נטו לחודש.

 

ב. התובעת הבהירה, כי שכר זה משתנה בהתאם לתפקיד —————-, אשר דורש ממנה להיות משעה 16:00 עד השעה 01:00 בלילה זמינה וצריכה להתייצב במקרה חירום ————-. כוננות כאמור מתבצעת אחת לחודש ובגינה משתכרת התובעת סך של 600 ₪.

 

ג. התובעת הודתה, כי מקבלת תשלומים נוספים מאת המוסד לביטוח לאומי.

 

ד. מהכנסתה של התובעת יש לנכות את החזרי המשכנתא שנטלה בסך חודשי של כ-2,000 ₪ (ר’ סעיף 8 להלן).

 

37. היכולת הכלכלית של האב

 

א. הנתבע שותף במשרד עורכי דין ב———.

 

ב. לטענת הנתבע, הכנסתו החודשית נטו עומדת ע”ס של 23,467 ₪ (שומת מס הכנסה לשנת 2011 (צורף כנספח 3 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע); מהסך הנ”ל מבצע הנתבע הפרשות לתוכנית ביטוח חיים, ביטוח רפואי משלים, ביטוח אבדן כושר עבודה וביטוח פנסיוני בהיקף המתקרב ל-10,000 ₪ לחודש; כמו כן, מנוכים מידי חודש סך של 14,652 ₪ נוספים, לצורך פירעון חובות עבר לרשויות המס וחובות שוטפים של המשרד לבנקים (הסדר פירעון החובות לבנק ולרשויות המס – צורפו לתצהיר הנתבע כנספח 5); בנוסף, לנתבע הוצאות בגין שכ”ד, בסך של 3,749 ₪ לחודש, בה מתגורר יחד עם בתו הבגירה א’ (חוזה שכירות צורף לתצהיר עדות ראשית כנספח 6) ובגין אחזקת הדירה בסך ממוצע של כ-1,800 ₪ לחודש; הוצאה עבור מוצרי מזון וחומרי ניקוי בסך של כ-1,800 ₪ נוספים.

 

ג. ראשית, יש לציין, כי על פי נתוניו של הנתבע אין בהכנסתו כדי לכסות את הוצאותיו השונות, כפי שאלה פורטו על ידו, ולמעשה הוא מסיים את החודש ביתרה שלילית (ע”פ חשבון מתמטי פשוט נותר במינוס של כ-8,534 ₪ מידי חודש). דבר המעורר תהיות וספקות בגרסתו במיוחד לנוכח העובדה, כי נתקבל הרושם שאין המדובר באדם שסובל מחסרון כיס (במהלך שנת 2012 טייל בחו”ל בשתי הזדמנויות שונות: בוינה ובברצלונה (עמ’ 14, שורות 1-6); סייע לבתו הבגירה בסכום של 1,250 ₪ לצורך תשלום שכ”ד; החזיק רכב שעלות אחזקתו היתה 3,000 ₪).

 

ד. שנית, באשר להחזר חובות בסך חודשי של 14,652 ₪, טוענת התובעת, כי המדובר בחוב משותף למשרד, כך שחלקו של הנתבע כשותף לא יעלה על מחצית, כשם שטען בכתב הגנתו להחזר חוב בסך של כ-7,500 ₪ לחודש (סעיף 5.10 לכתב ההגנה).

 

לתצהיר עדות ראשית צירף הנתבע מסמכים המעידים על נטילת הלוואות במועד שלאחר הגשת כתב ההגנה שסכומם המצטבר אכן מגיע לכדי הסכום הנטען על ידו ואולם, העובדה שהנתבע לא הצליח לספק הסבר למהות ההלוואות ובצירוף תזמון נטילתם יוצרים תחושה לא נוחה לגבי מטרתם.

 

כך באשר להלוואה מבנק לאומי מס’ 4278-1/3 בסך של 270,000 ₪, אותה נטל הנתבע ביום 5.7.11 – זמן קצר ביותר לאחר הגשת התביעה – הסביר הנתבע בלשון רפה למה נועדה “זו הלוואה שלקחתי לסדר חשבונות המשרד… כנראה שחשבון המשרד היה במינוס והיה צריך לסדר אותו. לקחנו הלוואה כדי לסגור את המינוס…” (עמ’ 11, שורות 16-21); כך גם הלוואה מס’ 4066-2/1 ע”ס של 155,000 ₪, אותה נטל הנתבע מס’ ימים לאחר מכן, ביום 14.7.11, הסביר את הצורך בה “כי יכול להיות שזה היה היקף החובות… אמרתי שבגלל חובות. זו הלוואה שלקחה השותפות. זה היה עבור כיסוי חוב הבנק ועבור כיסוי הלוואות” (עמ’ 11, שורות 23-27).

 

הנתבע לא הוכיח את קיומם של החובות ואת הצורך בנטילת הלוואות אלה, על אף שמדובר בהלוואות גדולות, והסתפק רק בהצגת פירוט ההלוואה והסדר התשלומים.

 

משהנתבע לא סיפק הסבר משכנע לנטילת ההלוואות ולנוכח מועד נטילת ההלוואות וסמיכותן לאחר הגשת התביעה, אי אפשר להשתחרר מהרושם שהם נועדו לצורך הליך משפטי זה.

 

באשר ליתר חובותיו של הנתבע, הרי שמעיון במסמכים עולה, כי הסדר התשלומים למס הכנסה היה עד ליום 22.4.13, קרי- החוב כבר לא קיים ואף החוב לביטוח לאומי סולק זה מכבר, כאשר התשלום האחרון היה ביום 10.1.13.

 

נותר אפוא החוב לבנק לאומי שהחזריו החודשיים עומדים ע”ס של כ-10,700 ₪, שחלקו של הנתבע עומד ע”ס של 5,300 ₪ לחודש. כאמור, מטרת הלוואות אלו לא ברורה כלל ועיקר.

 

ה. בהקשר זה, יש לציין, כי מקובלת עליי טענת התובעת כי ניתן ללמוד מחוסנו הכלכלי של הנתבע מהעובדה שלא היה צריך להעמיד ערבויות או בטחונות להלוואות שנטל “לא. חתימה שלי זו ערבות מספיקה” (עמ’ 11, שורה 29).

 

ו. לאור האמור לעיל, התרשמתי, כי כושר הכנסתו של הנתבע גבוה מהמתואר על ידו וכי גירסתו לגבי הוצאותיו נועדה לצרכי הליכים משפטיים אלה.

 

צרכי הקטין

 

38. קודם שאדון בצרכי הקטין, יש לציין כי בדיון ביום 4.11.12 נתברר (בדרך לא דרך, יש לומר), כי לתובעת נולד ילד נוסף מגבר אחר ולעובדה זו בהחלט יכולה להיות משמעות לעניין תיק זה. לא ברור האם התובעת מתגוררת עם אבי ילדה השני, מה תרומתו לכלכלת הבית ואם בכלל, האם משולמים לה דמי מזונות מאת אבי ילדה השני ומה שיעורם ועוד נתונים שיש בהם כדי להשליך לענייננו.

 

39. התובעת אמדה את צרכי הקטין נשוא דיוננו בסך של 2,850 ₪ לחודש, הכוללים: מזון וכלכלה, ביגוד והנעלה, חלקו בהוצאות אחזקת הבית, מוצרי סופר פארם, צעצועים ובילויים, שונות והוצאות תחבורה) וכן עתרה לחייב את הנתבע בתשלום חלקו של הקטין בדמי המשכנתא בסך נוסף של 600 ₪ לחודש וכן בסך של 600 ₪ עבור חלקו של הקטין בהוצאות אחזקת הדירה.

 

40. כמו כן, עתרה התובעת לחייב את הנתבע במחצית הוצאות צהרון ולאחר סיום תשלום הצהרון, בתשלום דמי טיפול. בנוסף, עתרה לחייב את הנתבע להשתתף בתשלום מחצית חוג עבור הקטין לשנה, במחצית תשלום עבור קייטנה בתקופת חופשת הפסח והחופש הגדול בעלות קייטנה עירונית וכן בתשלום מחצית שיעורי העזר.

 

41. בענייננו, התובעת צירפה אסמכתאות לגבי חלק מהסכומים הנתבעים ומרבית הצרכים לא הוכחו.

 

42. הלכה היא כי תביעת מזונות, ככל תביעה כספית אחרת, יש להוכיח היטב ולבסס בראיות. כן נקבע, כי במקום שאין טיעון עובדתי סביר בנוגע לצרכים הנתבעים, אין לשלול אפשרות של דחיית תביעת המזונות מן הטעם שלא הוכחה במידה נאותה (ראה: ע”א 130/85 כהן נ’ כהן, פ”ד מ(1) 69).

 

43. יחד עם זאת, מקום שהראיות חסרות, רשאי ביהמ”ש לאמוד את סכום המזונות גם עפ”י ניסיון חייו כשופט, אשר בתוך עמו הוא יושב. כן נפסק, כי ביהמ”ש יכול לקבוע את היקף צרכיו ההכרחיים של קטין על בסיס ידיעתו השיפוטית הכללית (ראה: ע”א 687/83 מזור נ’ מזור, פ”ד לח(3) 23; ע”א 613/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 825).

 

44. מקובל כיום בפסיקה כי צרכיו ההכרחיים של קטין, אשר אינם דורשים ראיות משהם בידיעה שיפוטית של ביהמ”ש, עומדים בקירוב על סך של כ – 1,400 ₪ לחודש, ללא מדור, הוצאות חינוך וגן (ראה: עמ”ש (ת”א) 20511-10-10 פלוני נ’ אלמוני (פורסם בנבו, 4.4.13); עע”ש (ת”א) 38/96 משולם נ’ משולם (לא פורסם); בר”ע 1895/02 בן עמי נ’ משיח (פורסם בנבו, 20.1.03); ע”מ 789/05 ע.ד נ’ ע.י, [פורסם בנבו] תק-מח 2006(1) 1859; רמ”ש (י-ם) 17808-05-10 פלוני נ’ המוסד לביטוח לאומי ירושלים, (פורסם בנבו, 8.8.11) ; תמ”ש (ת”א) 104372/97 י’ י’ נ’ י’ א’, (פורסם בנבו); תמ”ש 10372/97 ק’ נ’ נ’ מ’ נ’ (פורסם בנבו, 2.3.03); תמ”ש (ת”א) א.ר. נ’ ש.ר., (פורסם בנבו, 6.9.09). מה שמעבר לו מדובר על דין צדקה החל על שני ההורים.

 

45. בענייננו, אני מחייבת את הנתבע בתשלום מזונות לקטינה בגובה זה. יחד עם זאת, יש לזכור, כי הפסיקה המנחה שבה נקבע הסכום המינימאלי הנ”ל מתייחסת לקטין שאביו מובטל ושהיה חסר כל רכוש והחזקות פיננסיות; המדובר בצרכים מינימאליים, אשר פסיקתם ראויה היא לאותם מקרים בהם מוצדק להסתפק בהם (עמ”ש(ת”א) 1057/09 ש.ת נ’ ד.ג (פורסם בנבו, 17.10.10).

 

46. הוצאות חינוך-

 

א. ספרים וציוד נלווה- התובעת ציינה בסיכומיה כי הבן ר’ לומד בכיתה א’ ולשנה”ל הנוכחית נרכשו עבורו ספרים, ילקוט וציוד לימודי נלווה בעלות כוללת של 950 ₪ (סעיף 26 לסיכומים). טוען הנתבע, כי התובעת הסתירה את העובדה שהמל”ל שילם לה בפתח שנה”ל סכום של כ-1,400 ₪ לרכישת ספרים ואמצעי לימוד לקטין, אשר ישולמו מידי שנה בפתחה של שנ”ל (עמ’ 8, שורות 14-16). אף על פי, שלגבי רכיב זה לא עתרה התובעת לחייב את הנתבע היה מקום לציין ולפרט בפני בית המשפט עובדה זו ולא להשמיטה.

 

ב. תשלומי הורים לשנה”ל- לטענת האם, הוצאה זו עומדת ע”ס של 760 ₪. המדובר בהוצאה שנתית. הוצאה הנקבעת בחוזר משרד החינוך והתרבות היא בתחום הצרכים ההכרחיים ואילו הוצאה הנקבעת על ידי בית ספר או ועד ההורים לצרכי העשרה, טיולים וכאלה נחשבים לצרכים שאינם הכרחיים ועל כן יחול עליהן דין צדקה.

 

ג. שיעורים פרטיים- טוענת התובעת, כי בשל קשיי התארגנות וקושי בהכנת שיעורי הבית, נאלצת היא לשלם עבור שיעור פרטי אחד בשבוע בסך של 80 ₪. לטענתה, הקטין זקוק ל-3 שיעורים בשבוע כדי להדביק את הקצב ואולם ידה אינה משגת לשלם הוצאה זו.

 

ד. חוגים- התובעת עותרת לחייב את הנתבע בתשלום חוג ג’ודו, בו משתתף הקטין, בעלות של 215 ₪ לחודש. אב מזונות זה אינו בגדר צרכים הכרחיים של קטין ועל כן ניתן לחייב את הנתבע, אם בכלל, מדיני צדקה.

 

47. צהרון/דמי טיפול-

 

התובעת עותרת לחייב את הנתבע בתשלום מחצית צהרון ולאחר סיום תשלום הצהרון, לחייבו בתשלום דמי טיפול עבור הילד.

 

הלכה היא, כי דמי טיפול הם חלק ממזונותיו של קטין. החובה לספק לילד מזונות כוללת בתוכה גם את החובה לטפל בילד, או לשלם למחזיק בו את הוצאות הטיפול (ראה: ע”א 180/80 תמיר נ’ תמיר, פ”ד לד(4) 499, 403; ע”א 296/80 קנטי נ’ קנטי, פ”ד לד(4) 637). דמי הטיפול יכולים להתבטא בתשלום לאם על טיפולה הישיר, או בתשלום לאם על הוצאותיה למטפלת או למעון וכד’ (ע”א 378/80) [פורסם בנבו]. עם ההתקדמות בגיל הילדים, פוחת והולך הצורך בטיפול.

 

בנסיבות המקרה דנן, בהן התובעת החליטה באופן חד צדדי להביא את הקטין לעולם, מבלי ששיתפה את הנתבע ובוודאי מבלי שקיבלה את הסכמתו, מחד גיסא; ובהתייחס לעובדה שהקשר של האב עם הקטין מצומצם ונטל גידולו מוטל על האם לבדה, מאידך גיסא; בשכלול הנסיבות ובהתחשב בעובדה שלאם יש יכולת כלכלית לא מבוטלת, אני מוצאת לנכון לחייב את האב בדמי טיפול מופחתים.

 

כיום, הקטין בן 7 שנים, לומד בבי”ס יסודי וככל שהוא מבקר ב’צהרונית’ במסגרת מועדונית בי”ס, יחויב הנתבע במחצית עלותו, לאחר ניכוי הנחות (ככל שמגיעות לאם), עד לסיום כיתה ג’ ויש לסווג הוצאה זו כדמי טיפול.

 

ככל שהקטין לא יבקר בצהרונית, יחויב האב בדמי טיפול מופחתים בסך של 550 ₪ לחודש וזאת עד הגיע הקטין לגיל 9 שנים.

 

לאחר מכן, יהא פטור הנתבע מהשתתפות בעלות צהרון או כל מסגרת אחרת וכן לנוכח גילו באותו מועד יהיה פטור מתשלום דמי טיפול.

 

48. מדור (תשלום החזרי המשכנתא)-

 

א. כאמור, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע במדור בסך של 600 ₪, חלקו של הקטין בהחזרי המשכנתא.

 

ב. הלכה פסוקה היא, כי תשלומי משכנתא אינם בגדר מזונות; משכנתא הינה השבחה במישור ההוני של הנכס (בע”א 864/94 שוקר נ’ שוקר (לא פורסם) [פורסם בנבו]; תמ”ש 16981/96 דהאן נ’ דהאן (לא פורסם) [פורסם בנבו]). יחד עם זאת, נקבע, כי בנסיבות מסוימות תשלומי המשכנתא משנים צורה והופכים חלק מחובתו של האב להבטחת מדור הקטינים. בבר”ע 20241/99 גיואלה אליהו נ’ גיואילה אורלי (פורסם בנבו) נקבע, כי מדור הוא חלק מן המזונות שעל אב לספק לילדו, ואין אב יכול להשתחרר מחובה זו רק מפני שאם הקטין רכשה דירה ומממנת חלק מעלותה על ידי תשלום משכנתא; חיוב האב בנסיבות כאלה הוא אינו חיוב בתשלום המשכנתא אלא חיוב בסיפוק מדור לבנו, בבחינת שכר דירה רעיוני או דמי שימוש ראויים לשימוש שעושה הקטין בדירת האם (ר’ גם: ע”א 803/85 ברזילאי נ’ ברזילאי (פורסם בנבו)).

 

ג. בענייננו, טוענת האם, כי מתוך רצון לחפש לקטין בית ספר טוב וסביבת לימודים ראויה, העתיקה את מקום מגוריה ל———-. לטענתה, מכרה את הדירה ב.. קיבלה תמורתה סך של 1.5 מיליון ₪. תחת דירה זו רכשה דירה אחרת בת 4 חדרים ב———, בעלות של 2,100,000 ₪, אותה שיפצה בעלות נוספת של כ-200,000 ₪. לצורך רכישת הדירה, פדתה את כל חסכונותיה, קיבלה סיוע כספי מהוריה וכן נטלה משכנתא, אשר החזריה החודשיים עומדים ע”ס של 1,750 ₪, לא כולל תשלום עבור ביטוח מבנה בסך של כ-80 ₪.

 

ד. טוען הנתבע, כי במועד הרלוונטי היתה התובעת בעלים של דירה בת 60 מ”ר בפרויקט “הרובע” היוקרתי ב…, דירה מרווחת דיו עבור התובעת והקטין ובסביבת מגורים ראויה ביותר, והיא זו שבחרה להביא ילד לעולם בסביבה זו. כעת, משיקולים שונים, יתכן בשל לידת ילד נוסף, מבקשת לחייב את הנתבע לממן שדרוג מגוריה לדירה מרווחת בשכונה יוקרתית ב… ויש בכך חוסר תום לב.

 

ה. יש לציין, כי מצאתי בטענתו זו של הנתבע הגיון וצדק. משבבעלות האם היתה דירה במקום מגורים ראוי ומספיק לה ולקטין, החלטתה להעתיק את מקום מגוריה לדירה מרווחת יותר (4 חד’) בשכונה יוקרתית ב…, אינה צריכה להיות על חשבון הנתבע. לדידי, יכלה התובעת להמשיך להתגורר בדירתה ב… או למצער להסתפק בדירת 3 חדרים ולא היה צורך לרכוש דירה גדולה יותר המגדילה גם את הוצאות אחזקת הבית.

 

ו. לאור האמור לעיל ומשלאם היתה דירה בבעלותה המלאה והיא זו שהחליטה על דעת עצמה לשדרג ולהרחיב דירה זו, אין הצדקה להשית על הנתבע עלות נוספת בגין החזרי המשכנתא.

 

ז. משכך, איני מחייבת את הנתבע לשאת בתשלום חלק מהחזרי המשכנתא.

 

ח. יצוין, כי במסגרת ההתחשבות באמצעים העומדים לרשות התובעת נלקחה בחשבון העובדה שעליה לשלם החזרי משכנתא בסך הנ”ל ועל כן הכנסתה הפנויה קטנה יותר.

 

49. הוצאות אחזקת המדור-

 

הוצאות בגין אחזקת מדור (בדומה למדור) הן צורך הכרחי ועל כן יחולו על האב, הנתבע.

 

בכתב התביעה טענה התובעת להוצאות אחזקת הבית בסך של 400 ₪ לחודש (סעיף 18(ג) לכתב התביעה); ואף בסיכומיה טענה, כי חלקו של הקטין בהוצאות אחזקת הבית מסתכמות בסך של 400 ₪ (סעיף 24(ג) לסיכומים), אשר נלקחו כבר בחשבון כחלק מדמי המזונות הבסיסיים, להם היא עותרת בסך של 2,850 ₪ לחודש; ואולם, הדבר לא מנע מהתובעת לעתור לסך נוסף של 600 ₪ לחודש בגין הוצאות אחזקת מדור, מבלי ליתן כל ביסוס לתוספת זו או לפער זה.

 

כמו כן, בהקשר זה יש לזכור כי לאחר הגשת התביעה נולד לתובעת ילד נוסף, כשכלל לא ברור האם היא חולקת קורת גג אחת עם אבי הילד, האם הוא משלם את מזונותיו ומה שיעורם. לענייננו- כשמדובר במס’ נפשות החולקות הוצאות משותפים, חלקו של הקטין נשוא הדיון מצטמצם בהתאם. הלכה מכירה בכך שהוצאות כל יחיד ויחיד בבית יורדות, ככל שיש יותר אנשים בבית וחלוקה אריתמטית בין הבודדים בבית מביאה לידי תוצאה מעוותת. גם ניסיון החיים מלמד כי יש חיסכון בהוצאות משפחה ברוכת ילדים.

 

בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי עבור קטין אחד, אב חייב לשאת בשליש מהוצאות המדור ואחזקתו (ע”א 764/87 אוהר נ’ אוהר (לא פורסם) [פורסם בנבו]) ועבור שני קטינים, אב חייב לשאת ב-40% מהוצאות המדור ואחזקתו (ע”א 52/87 הראל נ’ הראל, פ”ד מג(4) 201). בענייננו, מתגוררים יחד עם הקטין והתובעת ילדה הנוסף של התובעת; מכאן, שחלקו של הקטין נשוא הדיון, לגביו מוטלת החבות על הנתבע, צריך שיעמוד לכל היותר על כ-20% מהוצאות אחזקת המדור.

 

ע”פ הפירוט בסיכומי התובעת, הוצאות אחזקת הבית מסתכמות בסך של 1,825 ₪ לחודש (450 ₪ ארנונה, 600 ₪ חשמל, 250 ₪ כבלים, 250 ₪ ועד בית, 100 ₪ גז, 125 ₪ מים, 50 ₪ אינטרנט); מכאן, שחלקו של הקטין הוא לכל היותר ע”ס של 365 ₪.

 

בכל מקרה, הוצאות אחזקת המדור נלקחו בחשבון בדמי המזונות השוטפים.

 

50. הוצאות רפואיות-

 

טוענת התובעת, כי הקטין סובל מבעיות רפואיות שונות ובכלל זה, בעיות שמיעה, קשב וריכוז וכו’, אשר כרוכות בהוצאות רפואיות חריגות, שיש לחייב במחציתן את הנתבע. מנגד, טוען הנתבע, כי הוצאות אלה לא הוכחו וממילא לא צוינו במסגרת כתב התביעה ומשכך, מדובר בהרחבת חזית אסורה.

 

אין המדובר בהרחבת חזית, שכן המדובר בתיק מזונות שפסיקה בו צריכה להתחשב בשינוי העיתים והצרכים של הקטין ואין היא צריכה “לדבוק” בצורך כזה או אחר. מכאן, “שמורה לביהמ”ש החירות לפסוק את דמי המזונות בהתחשב בשינוי נסיבות שחל מיום הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין, ובהתחשב בשינוי נסיבות שחל מיום הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין, ובהתחשב בשינויים הצפויים לחול, עפ”י נסיון החיים, במרוצת השנים שתבואנה” (תמ”ש (כפ”ס) 16721/07 ע.ז. נ’ י.ג.ר. (נבו)).

 

51. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע במזונותיו של הקטין בסך של 1,400 ₪ לחודש ובנוסף מחצית תשלום הוצאות רפואיות חריגות, צהרון, שיעורי עזר, חוגים וקייטנה, הכל כמפורט בסעיף 81 להלן.

 

 

 

משמורת הקטין

 

52. אין מחלוקת לעניין משמורתו של הקטין בידי האם.

 

53. המחלוקת בענייננו מצטמצמת בשאלת הסדרי הראיה בין הקטין לאביו הנתבע, כאשר הנתבע מתנגד לקביעתם של סידרי ראייה מחייבים כלשהם.

 

54. ביום 11.3.12 הוגש תסקיר פקידת הסעד מהאגף לשירותים חברתיים בעיריית … (להלן: “תסקיר הסעד”). על פי המלצת תסקיר הסעד, הסדרי הראיה בין הנתבע לקטין ימשיכו להתקיים בימי שישי, כאשר קביעת מועדים נוספים תעשה בתיאום בין הצדדים שלושה ימים לפני המפגש המיועד.

 

55. ביום 16.5.12 ניתנה תוקף של החלטה ע”י כב’ השופט אליהו להמלצות פקידת הסעד.

 

56. ביום 20.6.12 הגיש הנתבע בקשה לביטול ההחלטה, במסגרתה טען, כי הבקשה למתן תוקף של החלטה להמלצות פקידת הסעד מעולם לא הומצאה לידיו ועוד טענות לעניין המצאות בי דין וסדרי דין.

 

57. בסיכומיו חזר הנתבע על התנגדותו להמלצה בדבר המשך קיום סדרי הראיה בימי שישי, שכן בשל סידורים ואילוצים שונים לא מצליח ביום זה להקדיש עצמו לקטין. מטעם זה, ביקש הנתבע שהביקורים יתקיימו למס’ שעות ביום שבת בבוקר ואם לא כל שבת, לכל הפחות כל שבת שנייה. לטענתו, כך אף הוסכם עם התובעת, אלא שהיא חזרה בה מהסכמתה והחלה להערים קשיים.

 

58. הנתבע טוען בלהט, כי בית המשפט אינו מוסמך לחייב את ההורה שאינו מחזיק בקטין לבוא עימו במגע, תוך שהוא מסתמך על הוראות דין שונות. אולם, הנתבע נתפס לכלל טעות בעניין זה.

 

סמכות בית משפט

 

59. בית משפט לענייני משפחה שואב את סמכותו לדון בענייני משמורת קטינים על פי סעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: “חוק הכשרות המשפטית”).

 

60. סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית קובע, כי בהעדר הסכם בין הורי הקטין, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 לחוק – לעניין על מי תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיה זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עימו במגע – כפי שייראה לו לטובת הקטין.

 

61. הנה כי כן, במצב דברים כמו זה שלפנינו, בו הורי הקטין לא הגיעו להסכמה בכל הנוגע להסדרי הראיה בין הקטין לאב, רשאי בית המשפט להכריע בעניין ובלבד שתיבחן טובתו של הקטין בעניין זה.

 

קיום הסדרי ראיה, זכות או חובה המה?

 

62. מוסיף וטוען האב, כי קיום הסדרי הראיה בין אב לילדו הקטין הם בגדר זכות שעומדת להורה ולא חובה, תוך שהוא מסתמך על פסק דינה של כב’ השופטת גליק בתמ”ש 3426/02; [פורסם בנבו] אולם, נסיבות פסק הדין שונות (נידון תוקפו של סעיף סנקציה כספי בהסכם), ויש לבחון כל מקרה לגופו.

לדידי, בחינת הוראות חוק הכשרות המשפטית מובילה למסקנה, כי לצד הזכות לקיום הסדרי ראיה קמה גם החובה לקיימם.

 

63. סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית קובע:

 

“מעמד ההורים

ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים”.

 

היינו, שני ההורים כאחד ממלאים תפקיד של אפוטרופוס לקטין מבלי קשר למי מהם הוא המשמורן בקטין.

 

64. חובת הורה כאפוטרופוס מפורטת בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, אשר זה לשונו:

“אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו”.

גם סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית, קובע:

“באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין”.

 

65. לכן, כל עוד הורה, הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו, הוא נושא בחובה הקבועה בסעיף 15 ובסעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית, לדאוג לצורכי הילד, בלא קשר לקיומו של קשר הנישואין.

 

ראה גם ת”א 1016/88 אמין נ’ אמין (פורסם בנבו):

“העולה מהמקובץ הוא כי חובת הטיפול המסור וחובת טיפוח ההורה את ילדו אינן חובות מוסריות בלבד ואינן מסתיימות בסיפוק הצרכים החומריים של הקטין. חובה זו שהיא כאמור חובה משפטית כוללת בתוכה גם את החובה לגלות יחס ורגש כלפי הילדים להפגין אכפתיות והתעניינות ולו המינימאלית”.

 

66. גם חוק העונשין, תשל”ז-1977, מטיל על הורה חובות לגבי גידול ילדיו, וקובע בסעיף 323:

“הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו, חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו, חבלה בגופו או פגיעה אחרת בשלומו ובבריאותו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה”.

 

67. גם בחוק אימוץ ילדים, התשמ”א-1981, רשאי בית משפט להכריז על קטין כבר-אימוץ אם נוכח, כי נתקיים בו סעיף 13(א)(5) לחוק:

 

“ההורה הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חודשים רצופים קשר אישי איתו”.

 

68. אם כן, עינינו הרואות, כי חובות הורה, כלפי ילדיו, לתמוך בהם ולגדלם, אינן חובות מוסריות בלבד, אלא משפטיות ממש. הורה, אינו יכול, להתנער מאחריותו ההורית ולנתק קשר עם ילדו בטענה כזו או אחרת, ובפרט כאשר עסקינן בקטינים.

 

69. חובת ההורה כלפי ילדו היא לא רק דאגה לצרכי הקטין, בבחינת מילוי מחסורו ודאגה, כי זה ילמד ויתחנך עד הגיעו לבגרות, אלא, מחויבות ההורה, להבטיח את טובתו של הקטין ולספק את צרכיו הרגשיים ובכלל זה לקיים קשר עם שני הוריו וליהנות מאהבתם ותשומת הלב של שניהם. קשר כזה דרוש להתפתחות תקינה וסיפוק הצרכים הרגשיים של הילד. בעניין זה נאמר כי:

 

“יחסים עם הורים הם בעלי חשיבות רבה בהתפתחות הרגשית, אישית וקוגניטיבית, וקיים תיעוד ספרותי רב. הממצאים מראים שילדים שנמנעים מהם יחסים משמעותיים עם אחד מהוריהם נמצאים בסיכון פסיכולוגי רב יותר. ילדים יכולים להשיג את הפוטנציאל הפסיכולוגי כאשר הם מסוגלים לפתח ולשמר יחסים משמעותיים עם שני ההורים, בין אם הם חיים יחד ובין אם לא”.

 

תמ”ש 76880/99 פלוני נגד פלונית, [פורסם בנבו] עמ’ 100; ע”מ 90/97 מורן נ’ מורן, [פורסם בנבו] דינים מחוזי, כרך לב (2), 597.

 

70. הנה כי כן, קיום קשר בין הורה לקטין אינו בגדר זכות אלא היא חובה מוסרית ומשפטית כאחת. חשיבותו של הקשר בין המשמורן ובין ההורה שאינו משמורן, מצויה בלב לבה של בחינת טובתם של קטינים. הקשר ההדוק, התכוף והסדיר, הוכר כאבן בוחן להתפתחות תקינה של קטינים. הורה הפוגם באיכות הקשר, פוגם למעשה בהתפתחות הקטין עליו הוא מופקד.

 

מן הכלל אל הקטין הנדון

 

71. הנתבע כאמור מתנגד בכל תוקף לקביעת הסדרי ראיה קבועים ומחייבים ובכל מקרה מתנגד שהביקורים יתקיימו בימי שישי בשבוע, אלא בימי שבת בבוקר, או למצער אחת לשבועיים ביום שבת. עמדתה של האם אינה ברורה לעניין זה. יוער, כי ניתנה לאם הזכות להגיש סיכומי תשובה, אולם היא ביכרה שלא לעשות כן.

 

72. לכאורה, ניתן היה להגיע למסקנה, כי עמדתו זו של הנתבע בכללותה מצביעה על כך שהוא אינו מעוניין ליטול חלק משמעותי בחייו של הקטין, אלא רק כאשר מתאים לו מבחינת לוח הזמנים שקבע לעצמו; עמדה שבהחלט מנוגדת לטובת הקטין ובית המשפט אינו יכול לקבל זאת; אולם, מעיון בתסקיר הסעד עולה תמונה קצת שונה.

 

הנתבע הבהיר את הטעם להתנגדותו לקביעת הסדרי ראיה קבועים, כפי שהדברים מוצגים בתסקיר הסעד (בעמ’ 5):

 

“נ’ אומר שהוא אינו זקוק לפיקוח או לצווי בית משפט על מנת לקיים קשר עם בנו וכי הינו מעונין בזאת ומעצם היותו אביו אומר כי חש אחריות כלפיו. ומבסס את דבריו בכך שלפני הפנייה של ר’ לבית משפט נתן לר’ דמי מזונות בסכום של 1,250 ₪ באופן קבוע.

עוד אומר כי חושש מכך שאם יקבעו הסדרי ראייה על פי החלטת בית משפט הקשר שלו עם בנו יהפוך למוקד מאבק בינו לבין ר’ ומסביר זאת שעלולים להיווצר קשיים ומחלוקות סביב השעות שנקבעו על רקע אילוצים שונים ושר’ עלולה לא להבין זאת ולהשתמש בכך נגדו.

נ’ מבקש לאפשר לו לבנות ולפתח את הקשר עם ר’ בקצב שלו ללא לחצים והתערבות של גורמים אחרים, עוד אומר כי ניתן לסמוך עליו וכי הוא יודע להיות אב וכשם שגידל ודאג לשתי בנותיו הבגירות כך יעשה גם עם ר'”.

 

ובהמשך:

“האב אומר כי האופן שבו מתקיים הקשר בינו לבין ר’ היום מתאים לו ולגבי התדירות מעונין להרחיבה, אך בהתאם לצרכיו של ר’ ובהתאם לצרכיו שלו וזאת בתיאום מראש עם האם…”

 

73. לאחר שפקידת הסעד נפגשה עם הצדדים (ביחד ולחוד) ובחנה את טענותיהם, קבעה בתסקירה (בעמ’ 6), כי:

 

“ניתן להתרשם כי העובדה שקיימת מעורבות של גורמים נוספים כגון עובדים סוציאליים ובית משפט המשפיעים על הקשר של האב עם בנו אינה מטיבה ואף מחבלת בהתפתחות הקשר באופן טבעי…

לאור השיחות עם האב ההתרשמות היא כי הוא מעוניין בקשר עם בנו ומרגיש כלפיו אחריות וכי הקשר ביניהם היה מתפתח ומתרחב גם ללא מעורבות פקידת הסעד ובית משפט ובהתאם להתפתחותו של ר’ והצרכים של האב” (הדגשות לא במקור-ע.מ.).

 

ובהמשך (בעמ’ 7):

“האב מבין את החשיבות הרבה למעורבותו בחיי בנו ואכן מביע רצון להיות חלק מחייו של ר’. עוד ניתן להתרשם כי האב הינו אב מטיב ואינו מתחמק מהאחריות על בנו. האב מבקש לאפשר לו לקיים סדרי ראייה עם בנו ללא מעורבות שלנו וללא קביעת מסגרת המגבילה את סדרי הראייה וזאת מתוך חשש להחמרת הקונפליקט הקיים בין ההורים….

טובתו של ר’ היא לאפשר לקשר בינו לבין האב להתפתח ללא התערבות שלנו. עוד ניתן להתרשם כי כפייה על האב סדרי ראייה שיכללו שעות וימים קבועים תגרום לריחוק האב מבנו ותפגע בטובתו של ר’.

אנו מתרשמים כי ניתן לסמוך על האב שיגלה אחריות על בנו וישמור עימו על קשר גם ללא מעורבות שלנו וגם ללא קביעת סדרי ראייה. כמו כן אנו מתרשמים כי ניתן לסמוך גם על האם אשר תבין את חשיבות הקשר בין האב ותאפשר זאת.” (הדגשות לא במקור-ע.מ.).

 

לאור הנ”ל, המליצה פקידת הסעד לעניין הסדרי הראיה:

 

“…קביעת מועדי סדרי הראייה יקבעו בתיאום בין ההורים שלושה ימים לפחות לפני המפגש המיועד.

המשך קיום סדרי הראייה בין האב לבנו בימי שישי.

קיום סדרי הראיה בין האב לבנו יקבעו בתיאום בין האב והאם בהתאם ללוח הזמנים שלהם ובהתאם לצרכיו של ר’.

קיום קשר טלפוני בין האב לר’ בהמשך השבוע.”

 

74. המלצת פקידת הסעד היא, אפוא, כי יש לאפשר לקשר בין האב לבין בנו להתפתח באופן טבעי וללא התערבות חיצונית, אך יחד עם זאת המליצה על המשך קיום סדרי הראייה, ביום שישי.

 

75. להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר שנתקבל תסקיר הסעד, הגישה האם בקשה ליתן סמכויות לפקה”ס וזאת בשל קשיים רבים שנתגלעו, לטענתה, בהסדרי הראיה ובכלל זה ניתוק ממושך ל-3 שבועות בין האב לקטין.

 

76. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובהתחשב בהמלצות תסקיר הסעד, הגעתי למסקנה, כי אף אם נתקבל הרושם, כי הנתבע הוא אב מיטיב שיפעל לטובת בנו הקטין, לא ניתן להותיר את נושא הסדרי הראייה ללא כל מסגרת או הסדר כלשהו ויש צורך בנוכחות (אם לא בהתערבות) צד שלישי כלשהו; במיוחד לנוכח העובדה, כי לצדדים קשיים ומחלוקות בעניין זה.

 

77. בשל כך, אני סבורה כי מעורבות מוגבלת של פקידת הסעד לפרק זמן מסוים תטיב עם הצדדים ועם הקטין; פקידת הסעד תסייע לצדדים לקבוע יום בשבוע לקיום הסדרי הראייה ובהעדר הסכמה, תקבע ו/או תשנה את המועד על פי שיקול דעתה ותבחן את הצורך בהרחבת הסדרי הראייה. למותר לציין, כי ככל שהצדדים יגיעו להסכמות ויצליחו לתאם ביניהם את הסדרי הראיה, תצטמצם מעורבותה של פקידת הסעד עד שתתייתר לחלוטין.

 

 

הודעת צד ג’

 

78. כאמור לעיל, בהחלטה מיום 8.1.13 קבעתי, כי בשלב זה, איני נדרשת להודעת צד שלישי ורק לאחר שינתן פסק הדין בתובענה בעניין המזונות, אשוב ואדרש לעניין.

 

 

סוף דבר

 

79. אשר על כן, אני קובעת כדלקמן:

 

 

80. תביעת המשמורת-

 

א. משמורת הקטין – ר’ ג’ תהא בידי האם, התובעת.

 

ב. בתוקף סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962, מוענקות לפקידת הסעד לסדרי דין סמכויות, לקבוע ולשנות את הסדרי הראיה מעת לעת לפי הצורך. תוקף ההסמכה לשנתיים.

 

81. תביעת המזונות-

 

א. הנתבע ישלם לידי התובעת עבור מזונות הקטין, כולל אחזקת המדור, סך של 1,400 ₪ לחודש.

 

ב. בנוסף, יישא הנתבע במחצית הוצאות הקטין, כמפורט להלן:

 

(1) הוצאות רפואיות חריגות, לרבות טיפולי שיניים ואורתודנטיה, אשר אינן מכוסות ע”י קופ”ח. בהיעדר הסכמה בדבר הצורך בטיפול וזהות המטפל יכריע רופא הילדים או רופא מומחה.

 

(2) עלויות צהרון של הקטין, לאחר ניכוי הנחות אם וככל שמגיעות לתובעת בהיותה אם חד-הורית, זאת עד לתום שנת לימודיו השלישית (כיתה ג’) בביה”ס היסודי.

 

ככל שהקטין לא יבקר בצהרונית, יחויב האב בדמי טיפול בסך של 550 ₪ לחודש וזאת עד הגיע הקטין לגיל 9 שנים.

 

(3) עלויות שיעור עזר ו/או הוראה מתקנת, בתדירות שלא תעלה על אחת לשבוע, היה ותבוא על כך המלצה של המחנכ/ת ו/או המורה המקצועי/ת ו/או יועץ/צת ביה”ס.

 

(4) עלות קייטנה (מחזור אחד) בתקופת הקיץ או בתקופת חופשת הפסח (בתעריף רגיל ומקובל).

 

(5) הוצאות חוגים בהם יטול הקטין חלק (לרבות שיעורי נגינה, ולרבות השתתפות בפעילות בתנועת נוער), ובלבד שחלקו של האב במרכיב זה לא יעלה על סך 200 ₪ לחודש.

 

ג. דמי המזונות ישולמו ממועד פסק הדין ועד הגיע הקטין לגיל 18 או סיום ביה”ס התיכון, המאוחר מביניהם. עד לפסק הדין יחולו המזונות הזמניים.

 

ד. החל מהיום בו ימלאו לקטין 18 שנה או סיום ביה”ס התיכון, המאוחר מביניהם, בכפוף לגיוסו של הקטין לצה”ל, ישלם הנתבע לידי התובעת 1/3 מדמי המזונות האמורים לעיל וזאת עד הגיע הקטין לגיל 21 שנים או סיום שירות צבאי חובה, המאוחר מביניהם.

 

ה. דמי המזונות האמורים יהיו צמודים לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן. עדכון דמי המזונות יעשה אחת לשלושה חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. המדד הבסיסי לעדכון דמי המזונות הוא המדד הידוע במועד פסק הדין.

 

ו. פיגור בתשלום דמי המזונות ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

ז. קצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לידי התובעת ותיווסף על דמי המזונות החודשיים.

 

82. הודעת צד ג’-

 

משניתן פסק הדין בעניין המזונות, אני קובעת את הודעת צד ג’ לדיון בפניי, ליום 9.12.13 בשעה 09:00.

 

83. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב”כ הצדדים.

 

84. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

 

85. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

 

 

 

5129371

54678313ניתן היום, כ”ז חשון תשע”ד, 31 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

Share

Comments