best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


פרשנות צוואה

  • January 2012
  • Posted By admin
  • 0 Comments

י.ד.
נגד
א.ב.ח. ו-ע.פ.

ת”ע 105350/09 ניתן ב 19/12/11 בפני כב’ השופט יהורם שקד בביהמ”ש לענייני משפחה ברמת-גן

פסק דין

השאלה היחידה העומדת להכרעת בית המשפט הינה פרשנות שלוש מילים בצוואת המנוח: “המניות הרשומות בשמי”. האם הכוונה הינה למניות שהיו רשומות על שמו של המנוח במועד עריכת הצוואה, כטענת התובע, או שמא, מדובר במניות שהיו רשומות על שמו של המנוח במועד פטירתו, כטענת הנתבעות.

פתח דבר:

1. מקרה מיוחד זה הינו דוגמא מובהקת לביטוי “מהומה רבה על לא מאומה”. כפי שיוסבר להלן, קריאת צוואת המנוח, יחד עם צוואת הידועה בציבור שלו, איננה מותירה כל מקום לפרשנות אחרת זולת כי כוונתו המפורשת של המנוח הייתה להוריש את כמות המניות שהייתה על שמו במועד עריכת הצוואה ולא במועד פטירתו.

2. המלל הרב, הטיעונים הנרחבים, החקירות הארוכות והררי המסמכים שהוגשו במסגרת הליך זה, אין בהם לשנות את המסקנה והקביעה כי, הלכה למעשה, מדובר במקרה פשוט שאיננו מצריך דיון מעמיק בכל טענות הצדדים. דווקא פנייה ישירה להגיונם של דברים, כפי שהם משתמעים הן מצוואתו של המנוח והן מצוואתה של הידועה בציבור שלו, יש בה להוביל למסקנה המתבקשת.

העובדות:

3. התובע הינו בנו של מ.ד. ז”ל (להלן: “המנוח”). המנוח היה בן זוגה והידוע בציבור של הגב’ ח.א. ז”ל (להלן: “המנוחה”). הנתבעות הינן בנותיה של המנוחה. המנוח נפטר ביום 22.11.2003, תוך שהוא מותיר אחריו צוואה מיום 1.4.1990 (להלן: “הצוואה”). צוואה זו קוימה בצו קיום צוואה שניתן על ידי רשם הירושה ביום 8.6.2004.

4. הנתבעות, בנותיה של המנוחה, הינן שתיים מבין יורשיה של המנוחה, אשר נפטרה ביום 4.1.2006, קרי: כשנה ומחצה לאחר פטירת המנוח. לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים.

5. אין עוררין כי בנקודת זמן כלשהי, היה המנוח הבעלים הרשום של 5,000 מניות בחברת XXX בע”מ (להלן: “החברה” / “המפעל”), בעוד שבאותו מועד לא הייתה המנוחה הבעלים הרשומים של מניות כלשהן. נקודת המוצא הינה כי עסקינן ב 5,000 מניות בלבד, שהיו רשומות כולן ע”ש המנוח ועם השנים חלקן הועבר בחייו של המנוח על ידי המנוח לטובת המנוחה וחלקן הועבר מעיזבון המנוח לטובת המנוחה, מכח צו קיום צוואתו של המנוח.

6. אין חולק כי יחסיהם של בני הזוג המנוחים היו טובים מאד וכל אחד מהם ראה את רווחת משנהו, זאת מבלי להמעיט מרצונו של כל אחד מהם לדאוג גם לילדיו, הצדדים לתיק זה.

7. ביום 1.4.1990 ערכו המנוחים צוואות בסיועו של עו”ד חלד. שתי הצוואות דומות מאד וקיימת ביניהם זיקה רבה וקשר הנגלה לעין.

8. סעיף 5 לצוואת המנוח, שהינו גולת הכותרת של הליך זה, קובע כך:

“5. המפעל – אם אלך לעולמי בחיי ח'(המנוחה – י.ש.)

5.1 בצוותי את הזכויות במפעל – אם אלך לעולמי בחיי ח’ (המנוחה – י.ש.) – אניח שתי הנחות חילופיות:

5.1.1 האפשרות האחת היא שביום פטירתי ייחשבו כל המניות הרשומות בשמי כשייכות על פי הדין לי בלבד;

5.1.2 האפשרות השנייה שתובא בחשבון הינה שביום פטירתי כאמור ייחשבו המניות האמורות כאילו הן שייכות לח’ (המנוחה – י.ש.) ולי בחלקים שווים בינינו.

5.2 אם אלך לעולמי בחיי ח’ (המנוחה – י.ש.) הנני מצווה למקרה המפורט בסעיף קטן 5.1.1 לעיל את זכויותיי דנן לגבי המניות מחציתן לח’ (המנוחה – י.ש.) והמחצית השנייה לי’ (התובע – י.ש.).

5.3 אם אלך לעולמי בחיי ח’ (המנוחה – י.ש.) הנני מצווה למקרה המפורט בסעיף קטן 5.1.2 לעיל את זכויותיי דנן לגבי המניות בשלמות לי’ (התובע – י.ש.).

9. סעיף 6 לצוואת המנוח, קובע כך:

“6. המפעל – אם אלך לעולמי לאחר איו”ש של ח’ (המנוחה – י.ש.).

6.1 אם אלך לעולמי לאחר איו”ש של ח’ (המנוחה – י.ש.) – והאפשרות המתקיימת היא זו שפורטה בסעיף קטן 5.1.1, הנני מצווה את זכויותיי לגבי המניות כלהלן: מחצית המניות לי’ (התובע – י.ש.) והמחצית השנייה לבנות (הנתבעות – י.ש.) בחלקים שווים ביניהן.

6.2 אם אלך לעולמי לאחר איו”ש של ח’ (המנוחה – י.ש.) – והאפשרות המתקיימת היא זו שפורטה בסעיף קטן 5.1.2, הנני מצווה את זכויותיי לגבי המניות כדלקמן: לי’ (התובע – י.ש.) שני שליש והשליש הנותר לבנות (הנתבעות – י.ש.) בחלקים שווים ביניהן.”

10. נוכח העובדה כי המנוח הלך לעולמו טרם פטירתה של המנוחה, טוען התובע כי יש לראות בשלוש המילים “המניות הרשומות בשמי” ככל המניות שהיו רשומות על שם המנוח במועד עריכת הצוואה, שכן התרחישים השונים להם התייחס המנוח מלמדים כי כוונתו הייתה ביחס למניות שהיו רשומות על שמו במועד עריכת הצוואה.

11. אין חולק כי בתחילת שנת 1998, בחייו של המנוח, וכשמונה שנים לאחר חתימתו על הצוואה, העביר המנוח לטובת המנוחה 2,500 מניות, קרי: בוצעה העברה של מחצית המניות שהיו רשומות על שם המנוח. ממועד זה, החזיקו הצדדים בכמות שווה של מניות, אם להתעלם לרגע מבעלותו הנפרדת של המנוח במניית ניהול.

12. לאחר פטירת המנוח, ולאחר מתן צו לקיום צוואתו, פעלה המנוחה לרישום מחצית ממניות המנוח והעברת – למנוח נותרו באותה שעה 2,500 מניות – על שמה. יוצא, איפוא, כי לאחר פטירת המנוח והעברת מניות מעיזבונו לטובת המנוחה, החזיקה המנוחה בידיה 3,750 מניות בעוד שהתובע החזיק ב 1,250 מניות בלבד.

13. ביום 9.6.2009 ועל יסוד צוואת אביו המנוח, פנה התובע לבית המשפט והגיש תביעה לסעד הצהרתי ולצו עשה כנגד הנתבעות. הסעד העיקרי לו עתר התובע הינו ליתן צו הקובע כי המנוח הינו הבעלים של מלוא הזכויות ב 2,499 מניות בחברה, וזאת מכח צוואת המנוח. עוד עתר התובע להורות לרשם החברות לרשום על שמו את 2,499 המניות שהיו רשומות על שם המנוח במועד פטירתו, אגב ביטול רישום 1,249 המניות ע”ש המנוחה מכח צוואת המנוח ואת רישום הבעלות המשותפת של המנוחה במניה הבודדת הנ”ל.

14. טוענות הנתבעות בסעיף 93 לכתב הגנתן כי מחצית המניות שהיו רשומות ע”ש המנוח בשנת 1990 היו בבעלות המנוחה והמנוח מכח הלכת השיתוף. לפיכך, מבקשות הנתבעות ללמוד כי בשעת עריכת הצוואה היו למנוח 2,500 מניות בלבד, שכן המחצית הנותרת הייתה, הלכה למעשה, שייכת למנוחה מכח הלכת השיתוף.

15. בסעיף 94 לכתב הגנתן של הנתבעות נכתב: “הנתבעות טוענות כי בצוואה מיום 1.4.1990 נקודת הייחוס להורשת המניות של המנוח הינה יום פטירתו, זאת לאור כך שהמחצית המניות הרשומות שייכות למנוחה על פי הלכת השיתוף… הנתבעות טוענות כי המנוח לא יכול היה להוריש את מה שאין לו…”.

16. בסעיף 104 לכתב הגנתן, טוענות הנתבעות בזו הלשון: “משמעות ההוראות בסעיף 5 לצוואת המנוח מיום 1.4.1990 היא אחת ולא חשוב איזה סיטואציה חלה, בשתי הסיטואציות זכאי התובע להירשם כבעלים של מחצית המניות הרשומות על שם המנוח ערב פטירתו וזכות המנוחה להירשם כבעלים של המחצית הנותרת”.

דיון:

17. המסגרת הנורמטיבית למלאכת פרשנות צוואה, קבועה בסעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ”ה 1965. סעיף זה קובע כי:

“מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה ואינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.

18. כלל יסוד במלאת פרשנות צוואה הינה התחקות אחר רצונו של המצווה. האינטרס לקיים אחר רצון המצווה הוא האינטרס היחידי שיש להגן עליו ומפניו נדחים כל יתר האינטרסים, יהיו אשר יהיו.

19. בספרו, פרשנות במשפט, כותב כב’ הנשיא ברק כך:

“רצונו של המצווה (“אומד דעתו”) הוא המטרה אשר המצווה מבקש להגשים. לשון הצוואה היא האמצעי להגשמת המטרה. פרשנות הצוואה נועדה להבטיח כי המטרה תוגשם בעזרת האמצעי” (שם, עמ’ 124).

20. בע”א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז”ל ואח’ נ’ יהושע ישועה אהל פז ואח’, פ”ד נח(3) 161, תיאר כבוד השופט טירקל את מלאכתו של הפרשן, לאמור:

“הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התח.א האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הנסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו” (שם, עמ’ 165).

21. כפי שטוענות הנתבעות בסיכומיהן, גבול הפרשנות הינו גבול הלשון והשופט הפרשן לא רשאי להוסיף לצוואה או לגרוע הימנה. יחד עם זאת, כאשר מתעורר ספק בכוונתו של המצווה, רשאי הפרשן לגשת לנסיבות חיצוניות על מנת לקיים אחרת התכלית העיקרית והיא להתחקות אחר כוונתו ואומד דעתו של המנוח (ראה: ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוט’ הכללי, פ”ד נג(2) 817).

22. מן הכלל אל הפרט; המנוח כותב בצוואתו שני תרחישים אפשריים לחלוקת המניות אם וככל שילך לעולמו טרם המנוחה:

א. סעיף 5.1.1 – בתרחיש הראשון, מניח המנוח הנחה לפיה “ביום פטירתי ייחשבו כל המניות הרשומות בשמי כשייכות על פי הדין לי בלבד”. במקרה זה, מצווה המנוח בסעיף 5.2 לצוואה את מחצית המניות למנוחה ואת המחצית השנייה לבנו יחידו, לי.ד.
יוצא, איפוא, כי כוונתו הברורה של המנוח, בהתקיים תרחיש זה, הינה לחלק את המניות שעל שמו, מחצית למנוחה ומחצית לבנו.

ב. סעיף 5.1.2 – בתרחיש השני, מניח המנוח הנחה לפיה “ביום פטירתו ייחשבו המניות האמורות כאילו הן שייכות לח’ (המנוחה – י.ש.) ולי בחלקים שווים בינינו”. במקרה זה, מצווה המנוח בסעיף 5.3 לצוואה את מלוא מניותיו לבנו, לי’.

23. למעשה, לשון הצוואה ברורה ואיננה מצריכה פרשנות מיוחדת. ניכר כי המצווה מבקש להותיר לבנו 2,500 מניות, ויהי מה.

24. נחזור לסעיף 104 לכתב הגנתן של הנתבעות, בו נאמר: “משמעות ההוראות בסעיף 5 לצוואת המנוח מיום 1.4.1990 היא אחת ולא חשוב איזה סיטואציה חלה, בשתי הסיטואציות זכאי התובע להירשם כבעלים של מחצית המניות הרשומות על שם המנוח ערב פטירתו וזכות המנוחה להירשם כבעלים של המחצית הנותרת”.

25. פרשנות זו הינה מאולצת ולא רק שאיננה עולה מהכתוב, אלא היא סותרת אותו.

26. כוונתו המפורשת של המצווה הייתה כי בכל תרחיש אפשרי, בנו יקבל 2,500 מניות ואילו המנוחה תזכה לקבל את מחצית מניותיו, אך ורק אם אלו ייחשבו כשייכות לו בלבד.

27. טוענות הנתבעות כי במועד עריכת הצוואה, הייתה המנוחה בעלת מחצית מהמניות מכח הלכת השיתוף, ולפיכך, לא יכול היה המנוח לצוות מעבר ל 2,500 המניות שהיו כפי חלקו.

28. על מנת לבחון את הטענה, נפנה לצוואתה של המנוחה מאותו יום ממש (1.4.1990) בה נכתב בזו הלשון:

“5. המפעל – אם אלך לעולמי בחיי מ’ (המנוח – י.ש.)

5.1 בצוותי את הזכויות במפעל – אם אלך לעולמי בחיי מ’ (המנוח – י.ש.) – אניח שתי הנחות חילופיות:

5.1.1 האפשרות האחת היא שביום פטירתי ייחשבו כל המניות הרשומות בשמו של מ’ (המנוח – י.ש.) כשייכות על פי הדין למ’ (המנוח – י.ש.) בלבד;

5.1.2 האפשרות השנייה שתובא בחשבון הינה שביום פטירתי כאמור ייחשבו המניות האמורות כאילו הן שייכות למ’ (המנוח – י.ש.) ולי בחלקים שווים בינינו.

5.2 אם אלך לעולמי בחיי מ’ (המנוח – י.ש.) הנני מצווה למקרה המפורט בסעיף קטן 5.1.2 לעיל את זכויותיי דנן לגבי המניות מחציתן לבנותיי בחלקים שווים ביניהן והמחצית השניה למ’ (המנוח – י.ש.)”.

29. יש לשים לב, כי בהתקיים האפשרות, כאמור בסעיף 5.1.1 (כל המניות הרשומות על שם המנוח תיחשבנה כשייכות לו בלבד על פי הדין), לא קבעה המנוחה כל ציווי ביחס למניות. כלומר, אם וככל שהאמור בסעיף 5.1.1 מתקיים, אזי לא ראתה עצמה המנוחה כמי שרשאית לצוות משהו לגבי מניות שכלל אינן שייכות לה.

30. נחזור לאמור בסעיף 94 לכתב ההגנה, בו נכתב: “הנתבעות טוענות כי בצוואה מיום 1.4.1990 נקודת הייחוס להורשת המניות של המנוח הינה יום פטירתו, זאת לאור כך שהמחצית המניות הרשומות שייכות למנוחה על פי הלכת השיתוף… הנתבעות טוענות כי המנוח לא יכול היה להוריש את מה שאין לו…”.

31. האמור בסעיף זה והמסקנה הנלווית, הם המחזקים את טענת התובע;

כפי שאדם איננו יכול להוריש את מה שאין לו, כך אדם שאיננו מוריש ‘משהו’, מגלה דעתו כי אותו ‘משהו’ איננו שייך לו. יש לשים לב כי המנוחה לא קבעה בצוואתה דבר וחצי דבר על אודות “מניותיה מכח הלכת השיתוף”, אם וככל שהמניות תיחשבנה כשייכות על פי הדין למנוח בלבד, שאם לא כן, הייתה מצווה אותן למישהו.

32. אין לקבל את הטענה כי בשעת עריכת הצוואה הייתה המנוחה בעלים של מחצית המניות כהנחה שאין לסותרה. המנוחה לקחה בחשבון כי ייתכן והמניות תיחשבנה כשייכות “על פי הדין למ’ (המנוח – י.ש.) בלבד” (סעיף 5.1.1 לצוואתה מיום 1.4.1990), ובמקרה זה ההורשה של אותן מניות נעשתה אך ורק באמצעות צוואתו של המנוח, על יסוד האמור בסעיף 5.2 לצוואתו, לפיה תקבל המנוחה מחצית המניות ואילו בנו יקבל את המחצית השנייה.

33. הינה כי כן, התרופה למצב בו המניות לא תיחשבנה כשייכות למנוחה, מצויה בסעיף 5.2 לצוואת המנוח ואין לה זכר בצוואת המנוחה. לפיכך, טענתן של הנתבעות כי בשעת עריכת צוואת המנוח, לא סבר המנוח כי הוא מוריש מעבר ל 2,500 מניות, נסתרת הן מלשון צוואת המנוח והן מלשון צוואת המנוחה, שהרי אם התייחס המנוח לציווי של 2,500 מניות בלבד, הכיצד שלא נמצא ציווי בצוואת המנוחה ביחס ל 2,500 המניות הנותרות?!

34. עובדה בלתי שנויה במחלוקת הינה כי אין כל הוראה בצוואתה של המנוחה לתרחיש לפיו כל המניות תיחשבנה כשייכות למנוח על פי הדין. חוסר זה מוכיח לא רק את כוונת המנוחה, אלא את הלך רוחם של המצווים שניהם, שעה שניגשו לערוך צוואות אצל עו”ד חלד.

35. עו”ד חלד העיד, ועדותו הייתה אמינה עלי בהחלט, כי כוונתם של המצווים הייתה אחת והיא כי בכל מקרה יקבל בנו של המנוח מחצית מהמניות. אני מקבל את עדותו של עו”ד חלד, כאמור בתצהירו כי: “מ’ (המנוח – י.ש.) ראה לנגד עיניו תמיד את התוצאה הסופית במקרה שהוא ור’ (המנוחה – י.ש.) ילכו לעולמם, לפיה: י’ (התובע – י.ש.) יקבל חצי מהרכוש והבנות יקבלו את החצי האחר. ר’ (המנוחה – י.ש.) ידעה זאת והסכימה לכך הסכמה מלאה, וזה היה הבסיס לעריכת הצוואות באופן שבו נוסחו” (סעיף 13 לתצהירו של עו”ד חלד).

36. עו”ד חלד העיד בנושא זה, לאמור: “מפעל המניות זה החלק המרכזי של הדיון. מ’ (המנוח – י.ש.) רוצה ובסופו של דבר זה מה שמוסכם עם א’ (המנוחה – י.ש.) ש 5,000 המניות האלה צריכות לסיים את דרכן, 2,500 מניות אצל בנותיה של א’ (המנוחה – י.ש.) ו- 2,500 מניות אצל י’ (התובע – י.ש.). תרשימי הזרימה והרישומים נועדו להראות איך מגיעים לתוצאה הזו ולא משנה מי ימות ראשון” (עמ’ 27, שורות 2-5).

37. עדותו של עו”ד חלד, שהינו העד המרכזי והאדם היחידי שיכול היה לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה, הייתה מהימנה ולמרות ניסיונו של ב”כ הנתבעות לפגום באמינותו או לייחס לו מעשים שאין לעשותם, אני מוצא לקבוע כי עו”ד חלד העיד אמת שעה ששיתף את בית המשפט בדבר כוונתם ורצונם של המנוחים בכלל, ובדבר כוונתו ורצונו של המנוח בפרט.

38. משקיבלה המנוחה את מחצית המניות בחייה, הרי שיש לקבוע כי ההורשה של אותן מניות שנותרו למנוח, תיעשה בהתאם לאמור בסעיף 5.3 לצוואתו, החל על סעיף 5.1.2 לצוואתו. קרי: התובע יירש את המניות (2,500 מניות) בשלמותן.

39. לא מצאתי לנכון להידרש לשלל טענות הנתבעות בדבר התנהגות התובע בהליכים קודמים או לקביעות כאלה ואחרות שנקבעו על אודותיו. יש לזכור כי לא התובע עומד למשפט ולא התנהגותו היא שתכריעה את הכף, אלא כוונתו של המנוח, כפי שעולה בבירור מצוואתו.

40. יוצא, איפוא, כי התעקשותן של הנתבעות להציב תחת זרקור את התנהלותו של התובע האריכה את הדיון שלא לצורך, וכפועל יוצא, האריכה את מתן הסעד לתובע.

לסיכום:

41. נוכח כל האמור לעיל, הרי שיש לקבל את התביעה ולהורות כי התובע הינו יורש המניות היחידי של המנוח. כפועל יוצא, הריני להורות על ביטול העברת המניות לטובת המנוחה, ככל שהיא מתייחסת להעברה מכח צוואתו של המנוח.

42. להוצאות ההליך – על פי הכללים שנקבעו בבג”ץ 891/05 תנובה נ’ הרשות המוסמכת (פורסם בנבו), כעניין שבעקרון וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל דין הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא, זאת בכפוף לכך שהמדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות העניין.

43. תביעה זו מתבררת בבית המשפט פרק זמן העולה על שנתיים וחצי, שבמהלכן, הוגשו לתיק עשרות מסמכים והתקיימו דיונים לא מעטים.

44. נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לכך כי תביעתו של התובע התקבלה במלואה, הריני לחייב את הנתבעות לשאת, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע ובשכ”ט בסך כולל של 50,000 ₪.

45. לאור העובדה כי בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים בבית משפט זה בפני כב’ השופטת חנה רוטשילד, ייטיבו הצדדים לכלכל צעדיהם בהתאם וישקלו האם פסק דין זה מחייב את הימשכות כל יתר ההליכים. ב”כ הצדדים יגישו הודעותיהם לתיקי בית המשפט בתוך 10 ימים ממועד קבלת פסק דין זה.

46. התובע רשאי להגיש פסיקתא לחתימתי.

47. תואיל המזכירות לסגור את התיק.

Share

Comments