best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


הדין החל על צדדים ביחס למזונות ילדים

  • October 2011
  • Posted By admin
  • 0 Comments

תמ”ש 12027/97 ש’ פ’ א’ נגד מ’ ס’
פסק דין
1. לפני תביעה כספית שהגיש ש’ פ’ א’ (להלן – האיש) כנגד מ’ ס’ (להלן – האישה) להשבה של הוצאות שהוציא בגין ילדיהם הקטינים.
2. גדר המחלוקת, בתמצית, בין האיש והאישה (להלן – הצדדים) נסבה סביב השאלה מהו הדין החל על הצדדים בנוגע לחיוב במזונות ילדיהם. האיש טוען כי הוא יהודי וכי האישה והילדים נוצרים. לפיכך, חל החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי”ט-1959 (להלן – חוק המזונות) ועל האישה להשיב לו מחצית מהכספים שהוציא בגין הקטינים בעת שהיו במשמורתו. מאידך, האישה טוענת, כי היות ובמשרד הפנים היא רשומה כיהודיה על הצדדים חל הדין העברי, והחיוב הוא על האיש לבדו. כמו כן האישה מעלה טענת קיזוז.
3. העובדות הרלבנטיות לתביעה והשתלשלות הענייניים:
א. האיש עלה לישראל בשנת 1990 והאישה עלתה לארץ בשנת 1991.
ב. הצדדים הכירו בישראל בשנת 1993 ומעולם לא נישאו.
ג. הצדדים שניהם היו נשואים בעבר. האישה הביאה לקשר את בנה מנישואיה הראשונים (להלן – ח’)
ד. מהקשר בין הצדדים נולדו הילדים, (להלן – הקטינים).
ה. הצדדים התגוררו עם הקטינים וח’ בירושלים, במקומות שונים, ובין היתר ברובע ___
ו. האישה הגישה תביעת משמורת כנגד האיש ביום י”ח סיון התשנ”ז 23.6.97 (תמ”ש (12020/97 במסגרת תביעתה עתרה האישה להתיר לה לצאת עם הקטינים מהארץ לר’ לחופשת הקיץ. האיש הסכים וחתם על אישור יציאת הילדים לחו”ל. התביעה נמחקה מחמת חוסר מעש ביום ל’ חשון התשנ”ט 19.11.98.
ז. האם נסעה עם הקטינים לחו”ל, ולאחר מכן התקיימו הליכים לפי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים. על פי החלטת בית המשפט בק’… הוחזרו הקטינים לישראל.
ח. האישה נשארה בק’…., ומאז יום כ”ז תמוז התשנ”ח 21.7.98 היו הקטינים בחזקת האיש.
ט. האישה חזרה מק’ והתראתה עם הקטינים במרכז קשר.
י. האיש הגיש תביעת משמורת כנגד האישה ביום ט’ אייר התשנ”ט 25.4.99 (תמ”ש 12021/97(.
יא. ביום י”א חשון התשס”ב 28.10.01, הגישה האישה נגד האיש בקשה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א –1991 (תמ”ש 12022/97).
יב. בפני בית המשפט התנהלו תביעות לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך – 1960 (להלן – חוק הנוער), שהוגשו על ידי רשויות הרווחה כנגד הצדדים בשנת 2003 (תמ”ש 12023/97; תמ”ש 12024/97; תמ”ש 12025/97). ביום כ”ז תמוז התשנ”ח 17.2.03 הוצאו הקטינים מחזקת האיש, ולאחר תהליך מסובך למדי, הועברו לידי אמם.
יג. ביום כ”ז ניסן התשס”ד 18.4.04 הגישה האישה כנגד האיש תביעה למזונות קטינים (תמ”ש 12026/97) ביום ב’ אדר א’ תשס”ה 11.2.2005 ניתן פסק דין לפיו האיש ישלם לאישה 1,450 ₪ לחודש עבור כל אחד משני הילדים (להלן – המזונות).
יד. כשנה לאחר העברת הקטינים לידי האישה, האיש הגיש את התביעה הנוכחית ובה תבע, כאמור, החזר הוצאות שהוציא עבור הקטינים, בתקופה שהיו בחזקתו, לאחר שובם מק’…., דהיינו, מיום כ”ז תמוז התשנ”ח 21.7.98 ועד ליום ט”ו אדר א’ התשנ”ג 17.2.03. האיש מבסס את סכום תביעתו על מחצית הסכום שנפסק במסגרת תביעת האישה כמזונות.
נטל הראיה
4. נטל הראיה, בתיק דנן, מוטל על האיש אשר צריך להוכיח את תביעתו: כי התקיימו התנאים לתחולתו של סעיף 3א’ לחוק המזונות, דהיינו, כי האישה אינה יהודיה; ולחלופין, אם היתה יהודיה היא כעת נוצריה כי הפעולות שביצעה האישה להמרת דתה עולים כדי המרת דת כאמור בפקודת העדה הדתית (המרה) 1927 (להלן – פקודת ההמרה).

5. בבואו להכריע בתובענה שלפניו, רשאי בית המשפט למשפחה להכריע בשאלת השתייכותו הדתית של אדם, הן לצורך קביעת סמכותו והן לצורך קביעת הדין החל על פי חוק המזונות באשר להיקף חובת המזונות. ע”א (ת”א) 315/65 בסן נ’ בסן, פ”מ נ”ז 63.
ראה לענין זה גם פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, עמ’ 46:
“סמכות זו אינה ענין שבשיקול דעת אלא טמונה בה חובה להכריע בכל השאלות שהכרעתן דרושה לצורך פסיקת הדין. כי לא יתכן לפרק את מסכת הדיון המתנהל בפני בית-המשפט לגורמים שונים ולהעביר אחד מהם – כגון שאלת תקפותם של נישואין – להכרעתו של הטריבונל הדתי”.
6. יפים דברים אלה לענייננו. בתיק דנן עלי להכריע בשאלת תחולתו של סעיף 3א’ לחוק לתיקון דני המשפחה, ובאופן אגבי, בשאלת יהדותה של האישה.
המסגרת המשפטית – החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי”ט -1959
7. חיוב במזונות קטינים ושיעורם
א. החיוב במזונות לקטינים נקבע בסעיף 3 לחוק המזונות:
“א. אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
ב. אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה”.
ובסעיף 3א נקבע כדלקמן:
“א. אביו ואמו של הקטין חייבים במזונותיו.
ב. בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא”.
ב. המשמעות של סעיפים אלה היא כי חיוב במזונות קטינים יעשה על פי הדין האישי, אך אם על פי הדין האישי אין חיוב, לא יוותרו הקטינים ללא מזונות. בהעדר חיוב בדין האישי, או בהעדר דין אישי, יקבעו המזונות בהתאם להוראות חוק המזונות, דהיינו, בחיוב ישאו שני ההורים בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.
ג. על פי המשפט העברי כלל יסודי וברור הוא כי כאשר יש חיוב משפטי למזונות לקטינים (שאינו מדין צדקה), החיוב מתייחס רק לאב ולא לאם (ראה אבישי גריידי מזונות ילדים: הלכה ומעשה ע’ 26 (הוצאת חוקת המשפחה בע”מ, 2005).
ד. הדין העברי מורה לנו כי חובת המזונות של ילדים עד גיל 15 היא על האיש באופן אבסולוטי, כדי כיסוי צרכיהם ההכרחיים. הלכה פסוקה היא, כי צרכיו ההכרחיים של קטין כוללים את הנחשב למינימום הכרחי: מזון, ביגוד והנעלה, מדור (שכר דירה והוצאות דיור שוטפות – אחזקת דירה, ריהוט וציוד לבית, מים, חשמל, גז, ארנונה וטלפון), חינוך בסיסי (לא כולל חוגים וכו’), בריאות ותחבורה.
ה. צרכים שמעבר לצרכים המינימאליים של הקטינים (כגון חוגים, חופשות, שיעורים פרטיים, ביגוד וצרכי חינוך מעבר למינימום הנדרש וכיו”ב) נכללים במסגרת מזונות מדין צדקה, בהם נושאים שני ההורים, על פי עקרונות שהותוו בדין העברי: אמידות ההורה; חובת הצדקה היא כלפי נצרך והחובה הינה כדי מחסורו של הנצרך.
ו. המשפט העברי קובע עוד כי קטינים שנולדו לבני זוג שלא נישאו, ולו יכלו להינשא היו הנישואין תופסים, הם כשירים מכל הבחינות וזכויותיהם מלאות ושוות לקטינים שנולדים לזוגות נשואים (גריידי, ע’ 221).
ז. אולם כאשר האב יהודי, ואילו האם אינה יהודיה – הרי, שברגיל, לא קיימת חבות על-פי הדין האישי של האב במזונותיהם של קטינים מן הנוכריה, שכן, “בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה” (יבמות, דף י”ז, ע”א: דף כ”ג, ע”א; קידושין, דף ס”ח, ע”ב): ראה עע”מ (ת”א) 87/97 שפושניקוב נ’ סקורניק ) לא פורסם, מפי כבוד סגן הנשיא, השופט ח’ פורת); מנשה שאוה, הדין האישי בישראל כרך ראשון ע’ 324 בהערת שוליים 509 (מהדורה רביעית מורחבת, הוצאת מודן, 2001).
ח. ניתן יהיה לדון בשאלת היקף חובו של האיש במזונות הילדים לאחר שאבחן את סוגיית ההשתייכות הדתית של הצדדים והדין החל עליהם.
ההשתייכות הדתית של האיש
8. אף שלא הוצגה כל ראיה בעניין, האיש טוען כי הוא יהודי ובן להורים יהודים )סעיף 1 בתצהירו). מאחר ובין הצדדים אין מחלוקת בעניין יהדותו של האיש, הדיון שלהלן יתבסס על הקביעה כי האיש הינו יהודי.
ההשתייכות הדתית של האישה והקטינים
9. טענות האיש בעניין יהדותה של האישה
האיש טוען כי האישה אינה יהודיה, וכי קיים ספק ביחס ליהדותן של אם האישה, הגב’ א’ מ’ (להלן – הגב’ מ’), וסבתה (להלן – הסבתא רבה) וזאת מהטעמים הבאים:
א. קיימת סתירה בין המסמכים השונים: בעוד בתעודת הלידה של הגב’ מ’ (נספח ו’ בתצהיר האיש) רשום כי שם הסבתא רבה הוא ס’ ו’, במסמכים אחרים נרשם ששמה א’ בת נ’.
ב. בתקופת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות כל היהודים נשאו שמות יהודיים ללא יוצא מן הכלל, והשם א’ בת נ’, ללא ספק, אינו שם יהודי.
גרסת האישה
10. א. בכתב הגנתה (סעיף 6) הכחישה התובעת את טענות האיש בעניין יהדותה, וכך אמרה בתצהירה באשר להשתייכותה הדתית (סעיפים 16- 15):
“באשר להשתייכותי ליהדות. לתצהיר זה אני מצרפת תעודת לידה שלי אשר מסומנת באות ה’ ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. מן התעודה המצורפת ניתן ללמוד כי אמי היא יהודיה ואבי הוא רוסי … מסמך זה עבר בדיקה מתאימה ובעקבות כך נרשמתי גם משרד הפנים כיהודיה. תמצית רישום ממרשם האוכלוסין מצורף לתצהירי זה מסומן באות ו’…” [כך במקור- פ.מ.].
ב. בסעיף 19 בתצהירה אמרה האישה כי התנצרה ביום ט”ז אדר ב’ התשנ”ה 18.3.1995.
ג. האישה צרפה בתמיכה לגרסתה תעודת לידה רוסית, בה נרשם כי היא יהודיה (נספח ה’ בתצהירה).
ד. על סמך תעודת לידה זו, שהוצגה בעת עלייתה לארץ, נרשמה האישה במשרד הפנים כיהודיה (נספח ו’ בתצהיר האישה).
ה. אין גם מחלוקת כי הקטינים רשומים בתעודות הלידה, שהונפקו על ידי משרד הפנים, כיהודים (נספחים ג’ ו-ד’ שהם תעודות לידה של הקטינים בכתב התביעה בתמ”ש 12020/97).
ו. סעיף 3 לחוק מרשם אוכלוסין, התשכ”ה –1965 קובע כי הרישום במרשם יהיה ראייה לכאורה לנכונות פרטי הרישום, אולם, כאמור בסעיף זה (בפסקה (6)) הוצא מכלל ה”ראיה לכאורה” הרישום לגבי הדת. מכאן, כי רישומם של האישה והקטינים במרשם כיהודים איננו מהווה אף לא ראיה לכאורה לנכונותו.
ז. חרף זאת, הנני מקבל את האמור ברישום כפי שיפורט להלן.
דיון בטענות הצדדים
11. א. כאמור, האישה טוענת כי אמה יהודיה ואביה רוסי (סעיף 16 בתצהירה; ע’ 23 ש’ 23 ו- 25 בפרוטוקול מיום ג’ שבט התשס”ז 22.1.07 – כל ההפניות לעדותה של האישה הן לפרוטוקול מתאריך זה), ואילו הורי אמה היו ג’ ו’ וא’ ו’ לבית ל’ (ע’ 19 ש’ 23 וש’ 27; ע’ 20 ש’ 4).
ב. במקום אחר נשאלה האם סבתה יהודיה והשיבה “כנראה שכן” (ע’ 23 ש’ 29-28) וטענה כי מה שידוע לה הוא ששם המשפחה יהודי (ע’ 20 ש’ 10).
ג. כאשר נשאלה, בחקירה נגדית, האם השם א’ הוא שם עברי ומדוע בתעודות רשום שם משפחת אמה כ”נ” [כך בפרוטוקול –פ.מ.] השיבה כי לדעתה השם א’ הוא שם בינלאומי וכי ככל הנראה “נ” נרשם כשם המשפחה בעוד שמדובר בשמו הפרטי של אבי הסבתא רבה (ע’ 20 ש’ 2-1 וש’ 6-5). ההסבר שהוצע הוא אפשרי, בהתחשב בכך שהאיש אינו חולק כי נרשם “בת נ'” (ראה סעיף 14 בסיכומי האיש).
ד. הנני דוחה את טענת האיש כי באותה תקופה כל היהודים נשאו שמות יהודים ללא יוצא מן הכלל וכי השם א’, באופן מובהק, אינו שם יהודי. טענה זו נטענת בעלמא מבלי שהוכחה. בכל הכבוד, האיש אינו בבחינת מומחה בדין הרוסי או במנהגי מתן ורישום שמות או לשמות יהודיים בתקופה שבנדון. שם פרטי כמו גם שם משפחה אינם מעידים, בהכרח, על מוצאו של אדם, ולא על יסוד אלו יקבע האם אדם הוא יהודי אם לאו.
ה. אין בכוונתי להכריע בעניין אי ההתאמה בשם הפרטי של הסבתא רבה: א’ כטענת האישה, או ס’ כטענת הגב’ מ’, וזאת מאחר ומבחינה ראייתית לא נתברר עניין זה עד תום. הגב’ מ’ היתה העדה המתאימה ביותר לשפוך אור על עניין זה, אך האיש לא מצא לנכון לשאול אותה ולו שאלה אחת בנושא, ועניין זה פועל לחובתו.
ו. מבלי לקבוע דבר, אציין כי אין זה מן הנמנע כי הסבתא היתה בעלת שני שמות או כינויים. השמות גם אינם רחוקים מבחינה פונטית. מכל מקום, לא על סמך עניין זה בלבד ניתן לבסס קביעה כי האישה אינה יהודיה, לאור הראיות האחרות שהוצגו מנגד, התומכים ביהדותה.
עדות ה”ה מ’
12. א. כאמור מטעם האישה, ובתמיכה לעדותה, העידו הוריה, ה”ה מ’.
ב. הגב’ מ’ נולדה בשנת 1928 ובתעודת הלידה שלה לא נרשמה כיהודיה, שכן לדבריה, רק משנת 1936 החלו לרשום פרט זה וכי “לילדים שלי כבר רשום שהם יהודים”. היא העידה כי הוריה היו יהודים (ע’ 4 ש’ 12 פרוטוקול מיום ח’ באדר התשס”ז 26.2.07 – כל ההפניות לעדותה של הגב’ מ’ הן לפרוטוקול מתאריך זה) וכי היא עצמה סבלה מכך שהיתה יהודיה (ע’ 5 ש’ 23).
ג. לגרסתה, היא התעניינה רבות בשורשי משפחתה. ידוע לה כי היא בת למשפחת ל’ שהתגוררה בוילנה דורי דורות (ע’ 4 ש’ 17, 21). הסבה רבה שלה היה איש מכובד בוילנה ונבחר כנציג הקהילה היהודית, והסבתא רבה שלה באה ממשפחה מאוד מכובדת של פסל מפורסם בשם א’.
ד. מר מ’ העיד כי אשתו, הגב’ מ’, יהודיה דבר שהיה ידוע לו מעת שנישאו (ע’ 2 ש’ 16 וש’ 23-21 פרוטוקול מיום ח’ באדר התשס”ז 26.2.07 – כל ההפניות לעדותו של מר מ’ הן לפרוטוקול מתאריך זה). ה. לדבריו, נישואיו לגב’ מ’ גרמו לכך שהתנכלו לו על רקע מוצאה היהודי והוא הופלה בשל כך בעבודתו בחיל הים הרוסי (ע’ 2 ש’ 28-25 ; ע’ 3 ש’ 27-21).
דיון בטענות הנוספות של האיש
13. בתעודות הלידה הרוסיות נהוג לרשום את הלאום
א. האיש טוען כי בתעודות לידה רוסיות (להלן – תעודות) נהוג היה לציין את דבר יהדותו של אדם. האיש צרף לתצהירו דוגמאות של תעודות של פלונים, שהונפקו בשנים 1957 ו- 1967, בהן נרשמו כיהודים (נספחים ז’ ו-ח”).
ב. מאחר ובתעודת הלידה של האישה (נספח ה’ בתצהירה), אשר הונפקה על פי הרשום בה בשנת 1959, נרשם כי האישה יהודיה, כלל לא ברורה לבית המשפט טענת האיש בנושא זה.
ג. מעבר לצריך, וככל שהתעודות הובאו כראיה לסתור את הרישום בתעודת הלידה של הגב’ מ’, בה לא נרשם כי היא יהודיה, טענה שלא הועלתה במפורש, הרי שאין בידי התעודות להועיל לאיש.
ד. תעודת הלידה של הגב’ מ’ הונפקה בשנת 1945. לא ניתן ללמוד דבר על רישום הלאום מתעודות המאוחרות ב-12 שנים לאחר לידתה של הגב’ מ’. מעבר לכך, קיומן של תעודות בהן רשום כי אדם הוא יהודי אינו מוכיח, כשלעצמו, כי כך נהגו לרשום בכל התעודות של יהודים. לפיכך, וככל שהאיש טוען כי אי רישומה של הגב’ מ’ בתעודת לידתה כיהודיה מעיד כי אינה יהודיה, טענת האיש נדחית.
ה. לפי עדות הגב’ מ’ החל משנת 1936 החלו לרשום בתעודות “יהודי”, ואילו בתעודת הלידה שלה, שהונפקה בשנת 1945, אין רישום כאמור (ע’ 6 ש’ 3). גם מכך אין להסיק דבר, זאת, בהנחת שוויון הדינים, הרישום בתעודת הלידה או בכל תעודה אחרת בנוגע לדתו של אדם, אינה ראיה כלשהיא לאמיתות הרישום, והעדר רישום כל שכן.
העדר סממנים יהודיים
14. א. לטענת האיש, ביתה של הגב’ מ’ נעדר סממנים יהודיים, כמו גם אורח חייה של הסבתא רבה, משום שלא היתה יהודיה.
ב. לגרסת האישה, לא נהגו בזמן הסובייטי לשמור מנהגים יהודיים כי הדבר נאסר על ידי השלטונות, ומי שעשה כן היה צפוי למאסר (ע’ 21 ש’ 29-28). גרסתה נתמכת מעדותו של מר מ’ שהעיד כי הדת היתה אסורה ברוסיה באיסור מוחלט (ע’ 2 ש’ 21-20).
ג. חרף האיסור שהטילו השלטונות, האישה העידה כי הסבתא רבה דיברה יידיש היטב; לפני פסח נהגה ללכת לבית הכנסת להביא מצות ובחגים הכינה גפליטע-פיש (ע’ 20 ש’ 16; ע’ 24 ש’ 2 –7).
ד. הגב’ מ’ העידה בחקירה נגדית כי הסבתא רבה סיפרה לה שבפסח היתה צריכה לשאול שאלות בהיותה הבת הבכורה (ע’ 4 ש’ 22-21) ומר מ’ העיד כי לפני פסח היתה מביאה מצות (ע’ 4 ש’ 2-1).
ה. לאור האמור הנני דוחה גם את טענת האיש כי ביתה של הגב’ מ’ נעדר סממנים יהודיים, כמו גם אורח חייה של הסבתא רבה, שכן טענה זו לא הוכחה והיא נסתרת מהעדויות שנשמעו בפני.
קבורת הסבתא רבה
15. א. טענה אחרת שמעלה האיש קשורה לקבורתה של הסבתא רבה. האיש טוען כי העובדה שהסבתא רבה לא נקברה קבורה יהודית מעידה כי לא היתה יהודיה. כמו כן, נמצאו, לטענתו, סתירות בעדות ה”ה מ’ באשר למקום קבורתה.
ב. הגב’ מ’ העידה כי הסבתא רבה נקברה בעיר פושקין במחוז לנינגרד ללא טקס דתי יהודי וקברה לא סומן בסימן יהודי. בעיר פושקין לא היה בית קברות נפרד ליהודים והיא נקברה בבית קברות מעורב, בו לא היתה חלקה יהודית. לדבריה, היא לא ראתה שמשיהו אחר סימן קברים של יהודים ומכל מקום אינה זוכרת מה היה שם.
ג. מר מ’ העיד כי הוא זה שקבר את הסבתא רבה בעיר פושקין בשנת 1986. לדבריו, הוא אינו זוכר איזה סימן יש על המצבה כי לא שמו את המצבה מיד. הסבתא רבה נקברה בחלקה יהודית, דבר שידע לפי שמות המשפחה על המצבות שבסמוך. בטקס לא נכח כומר ולא רב, ורק קרובי משפחה נכחו (ע’ 3 ש’ 21-3).
ד. אין בדעתי לקבל את טענות האיש בעניין קבורתה של הסבתא רבה כראיה לכך שלא היתה יהודיה, וזאת אף שנתגלעו סתירות בעדויות העדים. לא עלה בידי האיש להוכיח את מסקנתו, לפיה הסבתא רבה נקברה בחלקה מעורבת ליהודים ולגויים, משום שאינה יהודיה. לאמיתו של דבר, על סמך העדויות שנשמעו בפני לא ניתן כלל להכריע בסוגיית מקום קבורתה המדויק של הסבתא רבה (חלקה יהודית או חלקה מעורבת) וניתן היה ללא קושי להביא נתונים אלה, וגם צילומי המצבות ועדויות בעניין מנהגי הקבורה שהיתה לפני 22 שנה בלבד. עם זאת, אפילו היה דבר זה מוכח, לא הייתי קובע את יהדותה על סמך עניין זה בלבד.
ה. בסיכומיו העלה האיש טענה נוספת, לפיה בעיר פושקין קיים בית קברות יהודי הנמנה עם בתי הקברות היהודיים היותר מפורסמים בברית המועצות לשעבר. האיש צרף תדפיס מאתר האינטרנט של בית הקברות, בשפה הרוסית, ולטענתו מהתמונות עולה דבר קיומן של מצבות בעלות סממנים יהודיים. בכל הכבוד, לא זו הדרך להוכיח את דבר קיומו של בית עלמין יהודי פעיל בעיר פושקין, בעת מותה של הסבתא רבה. בית המשפט לא יתיר להגניב לסיכומים ראיות בכלל, ועל אחת כמה וכמה בשפה הרוסית, ללא תרגום, ומבלי ליתן לצד השני את ההזדמנות להתמודד עימן, והטענה נדחית.
גימנסיה יהודית בוילנה
16. א. הגב’ מ’ העידה כי הסבתא רבה סיפרה לה כי למדה בזמנו בגימנסיה בוילנה, בפנימיית בנות, ולא היתה שם גימנסיה רק ליהודים (ע’ 4 ש’ 23-22).
ב. לשיטת האיש עדותה של הגב’ מ’ שקרית. לטענתו, ידוע הדבר כי וילנה היתה המרכז היהודי הגדול והמפואר ביותר באירופה לפני מלחמת העולם השניה.
ג. גם טענה זו עלי לדחות. מן המפורסמות כי וילנה אכן התפתחה למרכז דתי ורוחני יהודי גדול עד שזכתה לכינוי “ירושלים דליטא”. וילנה גם היתה מרכז תרבותי יהודי ונוסדה בה רשת של בתי ספר ששפת הלימוד בהם היתה עברית, אולם, עובדות אלה אין בהן, כשלעצמן, כדי לערער את גרסת הגב’ מ’ כי לא היתה במקום גימנסיה רק ליהודים. גם אם היתה גימנסיה יהודית – האיש נמנע מלהביא כל ראיה בדבר, למרות שקיים מידע רב על העיר וילנה (ראה למשל, לייזער ראן ירושלים דליטא, 1974). מכאן, שטענת האיש בעניין זה נדחית אף היא.
סיכום ביניים
17. א. המסקנה מן המקובץ, היא כי לא עלה בידי האיש להרים את נטל הראייה, המוטל עליו, להוכיח כי האישה, אמה והסבתא רבה אינן יהודיות.
ב. גרסתה של האישה בכללותה, לגבי יהדותה, היתה משכנעת ולא מצאתי כל סיבה שלא להאמין לה. גרסתה לא נסתרה, וקיבלה תמיכה מעדות הוריה.
ג. עדותה של הגב’ מ’ היתה בכללותה מהימנה ונתתי בה אמון מלא. זאת, חרף העובדה כי נמצאו אי התאמות מסוימות בעדותה, למשל, לגבי מקום קבורת הסבתא רבה, אך לא ניתן על בסיסם של אלה לסתור את טענתה בדבר יהדותה.
ד. נתתי גם משקל לגילה המתקדם של הגב’ מ’ (כאמור, ילידת 1928) ולכך שהעידה על פרטים מלפני למעלה מ-20 שנים.
ה. לא מצאתי כל סיבה להטיל ספק בעדותו של מר מ’ ובייחוד עדותו לגבי כך שהופלה לרעה בעבודתו בשל מוצאה היהודי של אשתו.

המרת הדת של האישה והקטינים
18. א. משדחיתי את הטענה כי האישה אינה יהודיה מלידה, יש לבחון את טענות האיש בעניין המרת דתם של האישה והקטינים. האיש טוען כי:
1. קיימים מסמכים המעידים על המרת דת של האישה והקטינים לנצרות.
2. ניתן וצריך לקבוע את הדין החל לפי התכלית וההקשר, ויש לקבוע כי המבחן להשתייכות דתית הוא מבחן ההשתייכות האפקטיבית: כל התנהלותם של האישה והקטינים מעידה כי אינם יהודים.
ב. עצם העלאת הטענה כי האישה המירה את דתה מחזקת את מסקנתי לעיל כי נולדה יהודיה.
19. א. אין מחלוקת בין הצדדים שהאישה עברה לימוד של מנהגים נוצרים וכי ביחד עם הקטינה עברה טקס הטבלה ביום ט”ז אדר ב’ התשנ”ה 18.3.1995 שלאחריו קיבלו תעודות התנצרות. הקטין עבר טקס הטבלה ביום ט’ סיון התשנ”ו 27.5.96 (נספחים א’, ב’ וג’ בתצהיר עדות ראשית של האישה).
ב. השאלה מי יזם את המרת הדת, האיש או האישה, אינה רלבנטית ולכן לא אדון בה.
ג. האישה מודה בפה מלא כי נולדה יהודיה וכי כיום היא נוצריה (ע’ 9 ש’ 15-14 פרוטוקול מיום כ”ט תמוז התשס”ז 15.7.07).
ד. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי הילדים אינם לומדים בבתי ספר יהודים וכי הקטין לא נימול.
ה. בנסיבות אלה עלי לבחון האם האישה והקטינים המירו את דתם לנצרות כדין, ואם כן, מה הנפקות המשפטית, אם יש כזו, להמרת הדת.
המרת דת – המסגרת המשפטית
20. א. המרת דת בישראל, סמכויות השיפוט ושאלת ברירת הדין כתוצאה מהמרת דת, מוסדרים בפקודת העדה הדתית (המרה) 1927 (להלן – פקודת ההמרה).
ב. סעיף 2 לפקודה קובע כדלקמן:
“(1) אדם שהמיר את עדתו הדתית ורוצה כי תינתן נפקות חוקית לאותה המרה, יקבל מאת ראש העדה הדתית שאליה נספח, או מאת האדם שמינהו או הכיר בו ראשה של אותה העדה הדתית כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב, תעודת אישור, המעידה שנתקבל אל אותה העדה הדתית, ויודיע את העובדה לממונה על המחוז במחוז שבו הוא יושב.
(2) כשתנוח דעתו של הממונה על המחוז בדבר זהותו של המבקש ומשתוראה לו תעודת האישור, המוזכרת בסעיף קטן (1), ירשום את דבר המרת העדה ויתן למבקש תעודת אישור על אותו רישום.
(3) הממונה על המחוז ישלח העתק של תעודת האישור על אותו רישום לראשה של העדה הדתית שאליה נספח המבקש, וכן לראשה של העדה הדתית שעמה היה המבקש נמנה קודם לכן”.
ג. הפקודה קובעת, כי המרת דת על פי כללים דתיים, וקבלת תעודת אישור מראש העדה הדתית, ובמקרה שלנו תעודת התנצרות מהכנסיה, אין בהן די כדי לתת להמרה תוקף משפטי-אזרחי.
ד. רישום המרת הדת הוא אחד התנאים ההכרחיים לתוקפה המשפטי, להבדיל מתוקפה הדתי, ולרישום יש אופי קונסטיטוטיבי. תעודת האישור מוכיחה ובאה להצהיר על השלמת אקט ההמרה: ראה בג”צ 637/78 מח’ול נ’ בית הדין הכנסייתי של העדה היוונית-אורטודוכסית, עכו פ”ד לג (2) 617.
ה. בבג”צ 103/93 פסחו (גולדשטיין) נ’ שר הפנים, פ”ד מט(4) 661 נקבע כי הצורך באישור שלטוני של המרת דת מתעורר רק בכל הנוגע לסמכויות שיפוט בענייני מעמד אישי.
ו. מתן תוקף משפטי-אזרחי מותנה בהצגת תעודת אישור מראש העדה הדתית בפני הממונה על המחוז כדי שהאחרון ירשום את דבר המרת הדת של המומר ויתן לו תעודת אישור על אותו רישום (ראה שאוה, ע’ 176).
ז. כיום, הממונה על המחוז הוא הממונה על המחוז לצורך המרת דת במשרד המשפטים, שמסמכותו להנפיק תעודות אישור, דהיינו, תעודות בדבר המרת דת.
הנפקות המשפטית להמרת הדת של האישה והקטינים
21. א. במקרה דנן עומדת לאיש לרועץ העובדה כי האישה לא המירה את דתה כנדרש על פי פקודת ההמרה, ולכן אין רלבנטיות למועד ההמרה.
ב. לא נטען, ומשכך גם לא הוכח, דבר קיומה של תעודת המרה כאמור בפקודת ההמרה: לא הוכח כי תעודות ההתנצרות של האישה והקטינים הוצגו בפני הממונה על המחוז לצורך המרת דת במשרד המשפטים; או כי הממונה רשם את ההמרה והנפיק תעודת המרה כנדרש. לפיכך, אין תוקף משפטי אזרחי, להבדיל מתוקף דתי, להמרת הדת שביצעו האישה והקטינים.
ג. האיש העיד כי האישה רצתה ללכת למשרד הפנים בעניין רישום הדת בתעודת הזהות (ע’ 18 ש’ 18-16), והאישה העידה כי בשנת 1995 פנתה למשרד הפנים שסרב לשנות את הרישום בתעודת הזהות שלה (ע’ 25 ש’ 17-14 וש’ 22-21). במקום אחר העידה כי מסיבות טכניות לא השלימה את התהליך הנדרש לקבלת תעודת המרה (סעיף 18 בסיכומיה).
ד. משקבע המחוקק כי רק רישום ממשלתי יעניק תוקף משפטי-אזרחי להמרת דת, אין כל רלבנטיות להתנהלות בפועל של האישה והקטינים. אין מקום להפעיל את מבחן ההשתייכות האפקטיבית, על פני המבחן הסטטוטורי שבפקודת ההמרה. מסיבה זו גם איני מוצא מקום לדון בשלל טענות האיש לגבי ההתנהלות האפקטיבית של האישה והקטינים כנוצרים.
ה. יצויין בנוסף, כי החלת מבחן ההשתייכות האפקטיבית נעשה על עניני המעמד האישי של אדם כפול דת ואין זה המקרה שלפני: ע”א 566/81 טל שמואל נ’ קטי שמואל פ”ד לט(4), 399 ,עמ’ 403-402.
ו. המסקנה היא כי האישה לא השלימה את התנאים להמרת דתה על פי פקודת ההמרה, ולפיכך, אינה נחשבת נוצריה כלפי בית משפט זה, ומכאן שהיא יהודיה. הדברים יפים גם לגבי הקטינים, שלגביהם עולות בנוסף גם שאלות מכח סעיף 13א’ לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב -1962, החורגות מעניינה של התובענה שבפני.
ז. כאן המקום להזכיר כי דעת הרוב בע”א 72/62 אוסוולד רופאיזן נ’ שר הפנים פ”ד ט”ז(4) 2428 היתה כי יהודי שהמיר את דתו נשאר יהודי, לפי ההלכה; הודגשו המשמעויות השונות של מונח זה, לפי ההקשר התחיקתי.
טענת קיזוז
22. משדחיתי את התביעה, הנני דוחה את טענת הקיזוז שהעלתה האישה מן הטעמים הבאים:
א. לא הוכחה זכות מהותית לקיזוז: הדין העברי אינו מכיר בתביעת אישה להשבה בגין מזונות קטינים מהעבר, אלא אם האישה גילתה את דעתה, שמתכוונת היא לדרוש השבה (גריידי, ע’ 199-198).
ב. תביעת קיזוז תלויה בתביעה העיקרית, ומשדוחה אני את התביעה העיקרית לא ניתן לדון בטענת קיזוז שלא נטענה בדרך של תביעה שכנגד. מוצע למחוק סעיף זה.
ג. תביעת הקיזוז יכולה היתה לעמוד רק על בסיס קביעה המחילה על הצדדים את המשטר שבחוק המזונות, תוצאה אליה, כאמור, לא הגעתי.
23. א. משלא עלה בידי האיש להוכיח את טענותיו, הן שהאישה נולדה נוצריה, והן שהיא והילדים ביצעו המרת דת שיש לה נפקות אזרחית, התביעה נדחית.
ב. משקבעתי כי האישה יהודיה, הדין האיש של הצדדים הוא הדין העברי. במועד הרלבנטי לתביעה היו הקטינים מתחת לגיל 15 ועל האיש היה לשאת בכל הצרכים ההכרחיים שלהם. לפיכך, ככל שנטענו על ידי האיש הוצאות צרכים שהם מעבר להכרחיים, לא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית או משפטית לחיוב האישה במחציתם.
ג. האיש נהג במניפולטיביות רבה, בחוסר תום לב ועשה שימוש לרעה בהליכי משפט. במהלך השנים התנהלו בבית משפט זה הליכים שונים, בין היתר, תביעה למשמורת שהגיש האיש בה נטען כי הקטינים יהודים, ואף הוגשה על ידי האיש בקשה לקבלת צו שיתיר לו למול את הקטין (תמ”ש 12021/97 ובש”א 51074/01), והכל בסתירה מהותית לטענות האיש בתביעה זו.
ד. גם האישה נהגה במניפולטיביות כאשר במסגרת הליך זה העלתה, לראשונה, את הטענה כי היא והקטינים יהודים, וזאת בניגוד לטענותיה מהליכים אחרים כי היא חסרת דת והקטינים נוצרים (תמ”ש 12021/97ובש”א 51074/01; תמ”ש 12026/97.(
ה. מסיבות אלה, כל צד ישא בהוצאותיו.
ו. המזכירות תעביר לצדדים העתק מפסק דין זה.

Share

Comments