best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


גבר העביר כספים לאישה שניהל עימה קשר זוגי – מתנה או הלוואה?

  • April 2012
  • Posted By admin
  • 0 Comments

בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב
תמ”ש 20038-07-10 א’ נגד ע’ בפני כב’ השופט נפתלי שילה

פסק הדין

א. רקע עובדתי וטענות שני הצדדים

1. הצדדים הכירו בתחילת חודש יולי 2008 באמצעות אתר היכרויות. בתקופה זו, היה התובע גרוש ולו שני ילדים ואילו הנתבעת היתה פרודה מבעלה הקודם שהתגורר בארה”ב, ולה בת אחת.

2. הצדדים היו בקשר עד לחודש אפריל 2010. לדברי התובע, הצדדים “ניהלו לסירוגין קשר זוגי אולם לא גרו יחדיו, לא ניהלו בית משותף ולא היו ידועים בציבור”. הנתבעת טוענת מאידך, כי הם היו “ידועים בציבור .. כבעל ואישה לכל דבר ועניין” וכי “החל בסוף 2008 ולמשך כשנה וחצי, הצדדים קשרו את גורלם זה בזו” ו”הצדדים התגוררו במגורים משותפים תחת קורת גג אחת ולא משו זה מזו וזאת יום יום כל העת, בעקביות וברציפות, כאשר בד”כ התגוררו בדירת התובע בתל אביב, ועיתים שלנו בדירת הנתבעת… בירושלים”.

3. התובע טוען כי בחודש ינואר 2009 ביקשה ממנו הנתבעת הלוואה חד פעמית בסך של 6,000 ₪ לאור מצבה הכלכלי העגום והוא נעתר לבקשתה והלווה לה סכום זה. לדבריו, הנתבעת הבטיחה לו כי היא עומדת להתחיל בקרוב עבודה חדשה ועם קבלת המשכורת הראשונה, היא תחזיר לו את סכום ההלוואה במלואו.
4. התובע טוען כי סמוך לאחר מתן ההלוואה הנ”ל ביום 11.1.09, סיפרה לו הנתבעת כי בעלה הפרוד ממנה בארה”ב מר פ’ (להלן: “פ'”), עבר תאונת דרכים קשה ביותר בקליפורניה וכי מצבו אנוש.

5. לדבריו, מאז ובמשך יותר משנה, סיפרה לו התובעת כי היא ובתה, עתידות לקבל מעיזבונו של פ’ (שלטענתה היא התגרשה ממנו בגירושין אזרחיים בארה”ב), סכומי כסף גדולים ביותר, לאחר שילך לעולמו.

6. התובע טוען כי במהלך תקופה ארוכה “שיכללה” הנתבעת “סיפור” זה ואף אמרה לו כי ידידה הטוב פרופ’ ח’ – שהוא רופא בכיר בבית חולים X- נסע לבקשתה לסן פרנסיסקו בחודש פברואר 2009 על מנת שיבחן את מצבו של פ’ וכי לדבריו נותרה לפ’ “תקופה קצרה לשרוד”.

7. התובע טוען כי האמין לנתבעת וסייע לה בפנייה לעורכי דין בישראל ואף בארה”ב, על מנת להגן על זכויותיה וזכויות ביתה, לאור מותו הצפוי והקרב של פ’, שהוא אדם אמיד ביותר, לפי דברי הנתבעת.

8. התובע טוען כי ביום 20.9.09 הנתבעת אף מסרה לו כי פ’ נפטר והלווייתו תתקיים בישראל בתוך מספר ימים.

9. לדברי התובע, הנתבעת המציאה סיפור זה על מנת שהתובע ימשיך להעניק לה כספים רבים ללא חשש כי היא לא תשיבם לו, מאחר ובתוך זמן קצר ולאחר פטירת פ’, היא תקבל רכוש רב ותחזיר לו את כל הכספים שהוא העניק לה “בריבית דריבית”, כפי שהיא לטענתו אמרה לו.

10. התובע מפרט בסעיף 28 לכתב תביעתו, 15 פעולות של העברות כספים שהוא העביר לנתבעת מיום 8.1.09 ועד ליום 21.3.10. מדובר בעיקר בהעברות כספיות של מספר אלפי ₪ בכל פעם שהתובע העביר לחשבון הנתבעת, כאשר ביום 2.4.09 העביר התובע לחברת כרטיס אשראי של הנתבעת המחאה על סך של 30,000 ₪ לפירעון חובה של הנתבעת לחברה.

11. סך כל הסכומים שהתובע טוען כי העביר לנתבעת בתורת הלוואות והוא תובע את החזרתם, עומד על 79,740 ₪.

12. התובע טוען כי מדובר בהלוואות שהעניק לנתבעת וכי למרות שלא נערך בין הצדדים כל הסכם הלוואה כתוב, היתה ביניהם הסכמה מפורשת כי “הכספים אינם ניתנים במתנה אלא כהלוואה”. לדבריו, הנתבעת הבטיחה להחזיר לו כספים אלו “מיד כשתקבל את כספי הירושה” מפ’.

13. התובע טוען גם, כי לבקשת הנתבעת, הוא אפשר לה ביום 14.5.09 להשתמש בכרטיסי האשראי שלו לאור העובדה כי לטענתה, כרטיסי האשראי שלה “נחסמו”. לדבריו, הנתבעת הבטיחה לו כי היא תחזיר לו גם כספים אלו לאחר שתקבל את כספי הירושה של פ’.

14. התובע טוען כי ביום 2.8.09 הוא נדהם לגלות כי הנתבעת רכשה בכרטיס האשראי שהוא העניק לה, מוצרים בשווי של למעלה מ – 38,000 ₪. לדבריו, הוא דרש מהנתבעת מייד להשיב לו את כרטיס האשראי והוא קיבל ממנה את הכרטיס חזרה.

15. לטענתו, לאחר מספר ימים, נטלה הנתבעת ממנו ללא רשותו את כרטיסי האשראי שלו ותוך זיוף זהותו וחתימתו, היא המשיכה לקנות מוצרים בכספים רבים.

16. לדברי התובע, הסכומים שהנתבעת משכה באמצעות כרטיסי האשראי שלו בתקופה שמחודש מאי 2009 ועד לחודש ספטמבר 2009, עומדים על סך של 63,626 ₪. לטענתו, סכומים אלו נמשכו על ידי הנתבעת “ללא הרשאתו ורשותו, תוך הפרת אמונים חמורה, בחוסר תם לב ואף תוך גניבת הכרטיסים וזיוף זהותו וחתימתו של התובע”.

17. הנתבעת טוענת כי התובע מעולם לא העניק לה הלוואות וכל הכספים שהוא העניק לה היו מתנות בלבד.

18. לדבריה, הצדדים היו בני זוג וידועים בציבור והתובע מרצונו החופשי ועקב מגוריהם המשותפים, העביר אליה כספים אלו במתנה גמורה והוא אף הרשה לה להשתמש בכרטיסי האשראי שלו, לרכישת מוצרים כרצונה.

19. לדבריה, אף התשלום הגדול בסך של 30,000 ₪ שהתובע שילם עבור פירעון חובותיה לחברת האשראי, נעשה מרצונו החופשי ולאור אהבתו הרבה אותה. לדבריה, התובע הגיע עימה לפגישה בחברת כרטיסי האשראי, שילם את חובה וגזר את כרטיס האשראי במו ידיו בו במקום.

20. הנתבעת מציינת כי היא רכשה בכרטיסי האשראי מוצרים רבים לביתם המשותף וסיועו הכספי אליה, התבטא לא רק בהענקת כספים וזכות שימוש בכרטיסי האשראי שלו אלא גם בנסיעה משותפת לחו”ל (ניו יורק ופריז). לדבריה, הנתבע מימן את רוב הבילויים והשהות בחו”ל וכן מימן רכב שכור עבורה בחודש ינואר 2009, שעה שהיא לא עבדה ולא היה ברשותה רכב למשך חודש ימים. כמו כן לדבריה, התובע מימן מרצונו החופשי את ביטוח רכבה למשך שנה מחודש יולי 2009, באמצעות תשלום מכרטיס האשראי שלו.

21. לדבריה, היא היתה “אסירת תודה לתובע שסייע לה כלכלית והיה ברי לה לגמרי כי התובע עוזר לה מאהבה ובהנאה בהיותו בן זוג תומך, באשר הוא היה ועודנו בעל אמצעים רבים לאין שיעור משלה”.

22. הנתבעת טוענת כי התובע לא הודיע כלל לחברת כרטיסי האשראי כי חתימתו זויפה וכי יש לבטל את העסקאות, והדבר מלמד כי כל הרכישות נעשו בהסכמתו ובידיעתו המלאה של התובע.

23. התובע אף עותר בתביעתו לפיצוי בגין אירוע שאירע ביום 13.2.09 בדירת הנתבעת בירושלים. לדבריו, הנתבעת לא אפשרה לו לצאת מדירתה, נעלה אותו בביתה והחביאה את צרור המפתחות שלו. לדבריו, הוא נאלץ להזעיק את המשטרה ורק לאחר הגעתה, אפשרה לו הנתבעת לעזוב את ביתה.

24. התובע טוען כי התנהגות הנתבעת כלפיו מהווה עוולה של כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין והוא עותר לפיצוי בגין עלבון וצער בסך של 40,000 ₪.

25. הנתבעת טוענת כי אכן התעורר ויכוח ביניהם באותו מועד ואולם מדובר היה ב”אפיזודה חולפת וחד פעמית” אשר נשכחה ע”י שני הצדדים ושני הצדדים השלימו לאחר מכן וחזרו לחיות כזוג אוהבים.

26. התובע עותר בנוסף, גם לפיצוי בגין עוולת גזל עקב אירוע שהיה לטענתו ביום 7.5.10. לדבריו, במהלך פגישה ביניהם, נטלה הנתבעת את צרור המפתחות שלו והוא נאלץ לפנות למשטרה עקב כך על מנת שתדרוש מהנתבעת להחזירם אליו. לדבריו, רק לאחר שפנה למשטרה, הנתבעת החזירה לו את צרור המפתחות ביום 16.6.10. לטענתו, הנתבעת גרמה לו עוגמת נפש והוא עותר לפיצוי בגין עוולת הגזל (סעיף 52 לפקודת הנזיקין), בסך של 10,000 ₪.

27. הנתבעת מכחישה כי נטלה מהתובע את צרור המפתחות. לדבריה, התובע שכח אותם ברכבה בהיסח הדעת והיא השיבה לו את הצרור, לאחר שמצאה אותו בעקבות שטיפת מכוניתה. לדבריה, היא הודיעה לו על מציאת הצרור ואולם התובע בחר להגיש תלונה במשטרה ללא סיבה ו”לעשות רעש” על “לא מאומה”.

28. התובע טוען גם, כי בחודש מרץ 2010 חדרה התובעת למחשב הנייד שלו ועיינה בתכתובות דואר אלקטרוני פרטיות שלו. לדבריו, הנתבעת אף חדרה לתא הקולי שלו, “משכה” הודעות ומחקה אותם. התובע טוען כי מעשי הנתבעת הינם בגדר עוולה על פי סעיף 7 לחוק המחשבים והיא גרמה לפגיעה בפרטיותו, דבר המהווה עוולה על פי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות. התובע עתר לפיצוי בגין נזקיו הלא ממוניים בעילות אלו, בסך של 5,000 ₪.

29. התובע טוען גם, כי לקראת נסיעה מתוכננת של הצדדים לארה”ב על מנת לטפל בעיזבונו של פ’, גנבה ממנו הנתבעת את דרכונו שאליו היתה מצורפת ויזה לארה”ב. לדבריו, הנתבעת רצתה לעכב את הנסיעה המתוכננת לארה”ב, על מנת שהתרמית בעניין מותו הצפוי של פ’ לא תתגלה לו ולפיכך היא גנבה את דרכונו וכך עיכבה את הנסיעה. לדבריו, הוא נאלץ לשלם עבור ויזה ודרכון חדש והנזק שנגרם לו עומד עקב כך על סך של 1,573 ₪.

30. הנתבעת מכחישה לחלוטין טענות אלו של פגיעה בפרטיות ולטענתה היא לא יודעת “מה התובע שח”. כמו כן לטענתה היא מעולם לא גנבה לו את הדרכון והוא איבד אותו.

31. סיכומו של דבר: התובע עותר לסעד כספי מהנתבעת בסך כולל של 208,927 ₪ בגין עילות אלו:

א. החזר הלוואות – 79,740 ₪.
ב. שימוש בכרטיסי אשראי ללא הרשאה – 63,626 ₪.
ג. כליאת שווא – 40,000 ₪.
ד. גזל דרכון – 1,573 ₪.
ה. גזל צרור מפתחות – 10,000 ₪.
ו. פגיעה בפרטיות עקב חדירה למחשב ולטלפון נייד – 5,000 ₪.
ז. הצמדה וריבית כחוק – 8,988 ₪.

32. ההליך החל בבית משפט השלום בירושלים שאליו הוגשה התביעה מלכתחילה. לאחר שהנתבעת טענה כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה עקב היותם ידועים בציבור, הסכימו הצדדים כי התובענה תועבר לבית משפט זה.

ב. דיון והכרעה

(א) האם התובע העניק לנתבעת כספים במתנה או שמדובר בהלוואה?

1. עמדות הצדדים ביחס לאופי היחסים שביניהם, קוטביות. בעוד שהתובע מצייר את היחסים כ”מערכת יחסים לא מוגדרת, יציבה לפרקים, לא זוגיות במלוא מובן המילה” הנתבעת טוענת כי הצדדים התגוררו יחדיו בעיקר בדירת התובע בת”א ולעיתים בדירת הוריה בירושלים והם היו בני זוג ידועים בציבור לכל דבר ועניין. יצויין כי בחקירתה, הודתה הנתבעת כי: “הקשר בינינו התאפיין בהרבה מריבות. בפגיעה פיזית, נפשית רגשית בי ובבת שלי”.

2. התובע הביא לעדות את אימו ואולם, האם לא התייחסה בתצהירה ובעדותה לאופי היחסים שבין בנה התובע, לנתבעת. האם ציינה בסעיף 14 לתצהירה כי: “בשלהי יחסיהם של התובע והנתבעת (ובעיקר בחצי השנה האחרונה) כמעט שלא פגשתי את הנתבעת והתובע היה מספר לי על מריבות רבות ביניהם”. מעדות זו משמע כי בשנה הראשונה ליחסי הצדדים, היחסים היו יחסית יציבים.

3. האם אף אישרה בחקירתה כי הצדדים התארחו בביתם לארוחות שבת בצהריים, בין חמש לעשר פעמים.

4. העד הנוסף היחיד שזימן התובע מטעמו היתה הגב’ ר’. בעדותה, אמרה העדה כי בחופשים היא היתה הולכת עם הנתבעת ובתה לסרטי בוקר וכי כשהיא ביקרה את הנתבעת בביתו של התובע בת”א, היא ראתה שם את חפציה ובגדיה של הנתבעת.

5. הנתבעת מאידך, זימנה מספר עדים להוכחת טענתה כי הצדדים חיו יחדיו כידועים ציבור והיא אף צירפה לתצהירה תמונות רבות המלמדות על פעילות משפחתית וזוגית משותפת רבה של הצדדים, לרבות עם ילדיהם. מהתמונות לא ניתן לדעת האם מדובר בבילויים משותפים רק בחופש הגדול של שנת 2009 שרק אז לדברי התובע הם גרו יחדיו או שהם אירעו במשך תקופה ארוכה יותר.

6. מר י’ העיד כי הוא ראה בעמוד הפייסבוק של הנתבעת תמונות של שני הצדדים יחדיו בטיולים בארץ ובחו”ל. כמו כן לטענתו, בשנים 2009-2010 הוא נפגש עם הנתבעת בבקרים ובערבים בת”א והוא ליווה את הנתבעת לביתו של התובע ברח’ שבו גר בת”א. לדבריו, הוא אף ראה תמיד את מכוניתה של הנתבעת בחנייה של הבניין באותו רחוב, שבו הם התגוררו.

7. הגב’ ס’ העידה כי היתה שכנה של הצדדים בשנת 2009 ותחילת 2010 כשהנתבעת התגוררה בדירת התובע בת”א. לדבריה, היא היתה מתקשרת אל הנתבעת בטלפון קווי לדירתו של התובע בבקרים ובשעות הלילה המאוחרות. לדבריה: “ראיתי במו עיני פעמים רבות עת ביקרתי את ע’ בדירת מגוריה הנ”ל, כי היא נוהגת שם כבתוך שלה לרבות בישול וניקיון, כיבוס וגיהוץ. יכולתי לראות שם את הבגדים שלה ושל בתה הקטנה. לבת היה חדר משלה בדירה. כאשר ראיתי את הצדדים יחדיו ברחוב או בבית מגוריהם יכולתי לראות בעליל כי הקשר ביניהם היה חם ואינטימי כמו של בעל ואישה שכלל חיבוקים ונשיקות וביטויים נוספים של קירבה ואהבה. היה לי ברור כי הצדדים הינם בני זוג וכעין בעל ואישה נאהבים לכל דבר ועניין”.

8. למרות שהתברר בחקירתה כי העברית שבפי עדה זו לא שגורה ביותר מאחר והיא עלתה מרוסיה לפני כמה שנים, והיא לא יכלה להסביר כל מילה בתצהירה, עדותה היתה אמינה. לדבריה “אני ראיתי אותם שהם היו בני זוג שגרים ביחד והייתי אצלם כמה פעמים”.

9. הגב’ מ’ שהיא חברה ושכנה של הנתבעת מירושלים, העידה כי היא ראתה שהתובע הגיע מידי פעם לדירתה של הנתבעת בירושלים. היא אף העידה שהתקשרה לנתבעת לטלפון הקווי של דירת התובע בת”א בשעות בוקר מוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות. הגב’ מ’ העידה כי היא היתה בקשר עם הנתבעת מתחילת שנת 2009 וכי כל יום הנתבעת היתה נוסעת מת”א לירושלים על מנת להביא את בתה לגן הילדים בירושלים.

10. הגב’ נ’ העידה כי בשנת 2009 ובתחילת שנת 2010 הנתבעת גרה בת”א סמוך לדירתה. לדבריה, היא שוחחה עימה בטלפון קווי בדירת מגוריה אצל התובע בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות. היא העידה כי היא ראתה את הצדדים עורכים קניות יחדיו בשוק הכרמל בת”א. לדבריה “יכולתי לראות בעליל כי הקשר ביניהם היה חם ואינטימי כמו של בעל ואישה שכלל חיבוקים ונשיקות וביטויים של קירבה ואהבה”.

11. התובע צירף לתצהירו מאות מסרונים ותכתובות דואר אלקטרוני שהצדדים שלחו האחד לשני. מעיון במכתבים אלו עולה כי המערכת הזוגית שבין הצדדים לא היתה יציבה וידעה עליות ומורדות. בין הצדדים היו גילויי אהבה מחד ואולם גם מסכת של עוינות ומריבות רבות. לדוגמא, ביום 18.10.09 כתבה הנתבעת לתובע כי: “אני מבינה שאתה מרגיש שאינך מסוגל כרגע מסיבות כאלה ואחרות לעזור זה בסדר אני אעמוד על הרגליים ואתמודד כלכלית… ולא איעזר בך יותר בתחום הזה אני מבינה שזה גורם לך לאי נוחות”.

12. בתגובה עונה לה התובע כי: “אוהב אותך מאוד ואשתדל לעשות הכל כדי שזה יצליח וזה יצליח”.

13. ביום 24.10.09 כתבה הנתבעת לתובע כי: “אני סולחת על האלימות המילולית, על ההתקפות על הקריזות על אינספור פעמים שזרקת אותי מהבית או מהחיים שלך, אני סולחת לך על הכל”. התובע ענה לה ואמר בין היתר כי: “את יודעת שהצורך שלי באמון מוגבר מצידך נובע מהשקרים האינסופיים שלך ואילו הצורך שלך מפתיחות מלאה נובע מחשדות חולניים שאין להם בסיס… “. הנתבעת ענתה לתובע כי “גם לי כבת זוגך יש זכות מלאה לדעת מה היא רוצה… עקב ההחלטה המשותפת שלנו לא לבחור בחתונה משום סוג אני רוצה להרגיש שאתה בוחר בי כל יום מחדש”. התובע השיב שוב כי: “במצבך היום את נוטה לעשות בזה שימוש לרעה ואין צורך לתת דוגמאות מהעבר” והנתבעת השיבה בין היתר “גם אני שיקרתי יותר ואתה התאכזרת יותר”.

14. ביום 9.12.09 כותבת הנתבעת לתובע כי: “אני לא בטוחה שלא הכרת אחרות ושאינך מנהל קשרים במקביל וזה כואב ופוגע בי מאוד… עברנו מיליון משברים אני כבר מחוסנת חלקית מהם… אני רק רוצה שלא נקבל החלטות עקב כעס רגעי או לא רגעי שלא נפרק בקלות כי זה תמיד אפשר לעשות וזה הפתרון הקל ביותר”.

15. ביום 15.1.10 כותבת הנתבעת לתובע כי “אם אתה באמת חושב שאחרי כל מה שהיה בינינו זה פשוט ייגמר כך יום אחד? אחרי המשפחה שהיינו? אחרי שהילדים שלנו נהיו אחים? אחרי שגרנו יחד חיינו יחד ונשמותינו נקשרו בעבותות ברזל.”

16. מכתבים אלו מלמדים כי מערכת היחסים בין הצדדים לא היתה יציבה כלל וכלל. הצדדים הרבו להתנצח ולריב ובכל אופן, שמרו על קשר במשך שנה וחצי שבמהלכו התגוררה הנתבעת חלק מהזמן בבית התובע ואילו התובע לן לעיתים בביתה של הנתבעת בירושלים. בחודש ינואר 2009 התובע שכר עבור הנתבעת רכב למשך חודש והוא שילם את ביטוח הרכב שלה לשנה החל מחודש יולי 2009 בכרטיס האשראי שלו. התובעת המשיכה להביא את בתה לגן בירושלים ולא השכירה את דירתה שבירושלים, למרות שהתובע הכין עבורה הסכם שכירות. יצויין כי בחוזה השכירות שהכין התובע עבור הנתבעת, מצוינת כתובת מגורי הנתבעת בבית התובע ואולם, השכרת הדירה מעולם לא יצאה אל הפועל. הנתבעת אף לא רשמה את בתה לגן בת”א והדבר מלמד אף הוא, כי גם היא סברה כי מגוריה בדירת התובע בת”א אינם יציבים וקבועים.

17. לאור הממצאים שעלו בדבר אופי הקשר שבין הצדדים כמפורט לעיל, יש לבחון על מי רובץ הנטל להוכיח מה היה אופי העברת הכסף, האם בתורת הלוואה או מתנה.

18. כפי שנקבע בע”א 180/51 גולדקורן נ’ ויסוצקי, פ”ד ח’ 262, כאשר הצדדים לנתינה הם בגדר “קרוב קרוב” (כלשונו של כב’ השופט זילברג) ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לרווחתו הכלכלית של המקבל, חלה חזקה בדבר היות הנתינה מתנה ועל הטוען כי מדובר בהלוואה, להוכיח את קיומה של ההלוואה.

ראו למשל: תמ”ש 29550/04 פ.מ ואח’ נ’ ע.ד (ניתן ביום 29.8.06) בו קבע כב’ השופט שוחט כי: “על מנת שתקום “חזקת המתנה” נדרש כי הצדדים יהיו “קרובים קרובים” וכי התקיימה ביניהם מערכת יחסים כזאת שיש בה כדי להעיד על היות הנתינה מתנה”.

19. יפים לענייננו דברי כב’ השופט איתן אורנשטיין בת”א (ראשל”צ) 1782/05 בוריס קיגנזון ואח’ נ’ נטלי טרומבפימובסקי (ניתן ביום 26.11.06), שבו דן בית המשפט במקרה דומה וקבע כי:

“שעה שאין מחלוקת על עצם מתן הכסף, נותרה פלוגתא אחת להכרעה והיא מטרת נתינתו. על התובע הנטל להוכיח את מטרת ההלוואה, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לא התעלמתי מהפניית בא כוח התובעים לע”א 4396/90 חנה ואברהם רוזנמן נ’ ד”ר גורג’ קריגר, פ”ד מו (3), 254, באשר לנטל הראיה החל כרגיל על מקבל המתנה להוכחת מתנה. ברם, בענייננו מדובר בבני זוג אשר אין חולק כי קיימו קשר רומנטי הדוק, אם כי רק במשך מספר חודשים, ולכן יש בקשר האמור כדי להקים את החריג לחזקה לפיה על מקבל המתנה להוכיח שהמדובר במתנה, ובאופן שהנטל בדבר סיבת המתנה, רובץ לפתחי הנותן, ובמקרה שלפני – התובע”.

לאור מערכת היחסים הזוגית שבין הצדדים, הנטל להוכיח כי הכספים הועברו בתורת הלוואה ולא מתנה רובץ על התובע ויש לבחון האם הוא הרים נטל זה.

20. יודגש גם כי אין מדובר במקרה דנן כלל בטענת “הודאה והדחה”. כפי שנקבע בע”א 777/80 שרייבר נ’ שטרן, פ”ד לח (2), 143 בעמ’ 146:

“כך למשל, תביעה להחזרת סכום כסף בטענה שנתן בהלוואה. הנתבע מודה שקיבל את הכסף, אך כופר שהיתה זו הלוואה וטוען שקיבלו במתנה. הודאה בקבלת הכסף יש בכך, הודאה בהלוואה אין. אם התובע לא יוכיח את ההלוואה, לא יזכה בתביעתו, ולא על הנתבע להוכיח את טענת המתנה אף על פי שבה נימק כפירתו בקבלת ההלוואה”.

21. במקרה דנן, מבוססת תביעתו של התובע על שתי ראיות חיצוניות בלבד. הראשונה – עדות אימו של התובע שהעידה כי הנתבעת סיפרה לה לאחר חודש אפריל 2009 כי התובע נתן לה הלוואה על סך של 40,000 ₪.
22. השנייה – מסמך בכתב ידה של הנתבעת שהועבר אל התובע מהנתבעת, ובו מציינת הנתבעת בין שמונה הדברים שמטרידים אותה, את המילים הנחזות להיות “כסף שהלבת לו”.

23. התובע טוען כי מדובר במילים “כסף שהלוות לי” והנתבעת טענה בכתב הגנתה ובחקירתה כי המילים הם “כסף שהלבנת לו”. לדבריה, התובע סיפר לה כי הוא ערך חוזה פיקטיבי עם אביו לפיו הוא משלם לו שכר דירה בסך של 7,500 ₪ לחודש ובפועל הוא לא משלם לו דבר. לדבריה “זה בעצם להלבין את הכסף” ולטענתה זו היתה כוונתה במכתב שבו ציינה את הבעיות שיש לה עם התובע וזו אחת מהבעיות שהטרידו אותה. לדבריה “מעולם לא היתה לי טעות כתיב” ולכן ברור כי היא לא כתבה את המילה “הלוותה לי”.

24. מתוך ההקשר של רשימת הנושאים שצוינו במסמך זה, קשה ביותר להלום גרסה זו של הנתבעת. לדברי הנתבעת, רשימת הפרטים שהיא רשמה בדף זה מהווים נושאים “שהיוו מכשול להמשך תקין של הקשר”. קשה לקבל כי הערמה על רשויות המס בין התובע לאביו, היווה נושא שכל כך הטריד את הנתבעת והיה מכשול להמשך הקשר. חוסר אמינותה של הנתבעת בנושאים רבים, כפי שיפורט לקמן, לא תומך כלל וכלל כי סוגיית תשלום המס שחב בו אביו של התובע, היתה סוגיא מטרידה בקשר ביניהם. יצוין כי נושא זה מעולם לא אוזכר על ידה במאות ההתכתבויות שהצדדים ערכו. אציין כי “תירוצי” הנתבעת בסעיפים 85-91 לסיכומיה, שבו משווה הנתבעת את אופן כתיבת האותיות ו’ ו – י’ על ידה במסמכים שונים, על מנת להוכיח כי גרסתה נכונה, אינם משכנעים כלל. לא הגיוני לחלוטין כי נושא הלבנת הון שכלל לא הוברר פשרו, הטריד את מנוחת הנתבעת בשעתו. דווקא מתן הלוואות ע”י התובע מהווה נושא שעלול להציק לנתבעת, מאחר ומצופה כי תחזיר כספים אלו, בניגוד לטענת הנתבעת.

25. התובע לא הביא שום עד להוכחת ההלוואה למעט אימו שהעידה על כך שהנתבעת הודתה בפניה כי התובע הלווה לה סכום של 40,000 ₪ בלבד. בצדק טוען התובע בסעיף 10 לסיכומי התשובה, כי העובדה שהאם נקטה דווקא בסכום זה ולא בסכום גבוה יותר התואם את תביעת בנה, מחזקת את אמינותה. אכן קיימת לאם טענת “מיגו” המוכרת בהלכה ולפיה, מתוך שהיא טענה כי הנתבעת הודתה רק בסכום הלוואה של 40,000 ₪ ולא בסכום כפול כפי שטוען התובע, יש ליתן אמון בעדותה. לפיכך, אני סבור כי ביחס לסכום של 40,000 ₪, עמד התובע בנטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי אכן מדובר בהלוואה. עדותה המפורשת של האם כי בחודש אפריל 2009 הודתה בפניה הנתבעת כי התובע הלווה לה סך של 40,000 ₪ לא נסתרה. לאור חוסר אמינותה של הנתבעת כפי שיפורט לקמן, איני מאמין להכחשתה הגורפת. למרות שברור כי אימו של התובע אינה עדה ניטראלית, עדותה בצירוף דברי הנתבעת שכתבה את המילים “כסף שהלוותה לי”, אשר מהווים הודאת בעל דין כי אכן היתה הלוואה בסכום כלשהו, הם הוכחה כי אכן התובע הלווה לנתבעת כספים. ואולם, מאחר ולא צויין סכום ההלוואה, התובע הרים את נטל ההוכחה רק ביחס לסך של 40,000 ₪ שלגביו כאמור, העידה אימו.

26. ביחס ליתרת הכספים שהתובע טוען כי הלווה לנתבעת, התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כי מדובר בהלוואה.

27. הוכחה מוחצת לכך, כי התובע העביר לנתבעת גם כספים שהוא לא ראה בהם הלוואה, היא מכתבו של התובע לנתבעת מיום 28.5.10, שנשלח לאחר שהקשר בין הצדדים כבר נפסק, ובו כותב התובע כי:

“בהקשר יכולת הבחירה ולגבי הצרור והכסף, לא אומר לך מתי וכמה להחזיר (אם בכלל). זו הבחירה המוסרית שלך”.

28. לא ברור בדיוק על איזה סכום כסף מדובר ואולם בכל מקרה, לאור מכתב זה, מוטל על התובע הנטל להוכיח אילו כספים יש על הנתבעת רק חובה מוסרית להחזיר ואילו כספים יש חובה חוקית מאחר ומדובר בהלוואה. אני סבור כי כאמור, התובע עמד בנטל להוכיח כי הוא העניק הלוואה, רק ביחס לסך של 40,000 ₪. איני מקבל את הסברי התובע בסיכומי התשובה, כי “חוב מוסרי אינו סותר חוב משפטי” והוא כתב דברים אלו על מנת לנסות ולקבל את הכספים בחזרה “בדרכי נועם”. ברור כי באותו מועד, שעה שהצדדים כבר נפרדו והיו ביחסים גרועים, לו אכן התובע שהוא עו”ד, היה סבור שמדובר בהלוואה, הוא היה מתייחס גם לחיוב המשפטי ולא רק לחיוב המוסרי.

29. זאת ועוד: בין הצדדים היו ויכוחים ומשברים קשים. לדוגמא: ביום 13.2.09 הנתבעת כלאה לטענת התובע אותו בביתה והוא הזמין ניידת משטרה שחילצה אותו. אם אכן כל הכספים שהעביר התובע לנתבעת במהלך כל התקופה שלאחר אותו אירוע היו הלוואות, חזקה על התובע שהוא בהכשרתו גם עורך דין וגם רואה חשבון, שהיה מעגן בכתובים את ההלוואות. שהרי, הוא כבר חווה חוויה טראומטית מהנתבעת ומצופה היה כי אם מדובר בהלוואות, הדבר יעוגן בכתובים ואפילו במסרון או בדואר אלקטרוני.

30. כמו כן, התובע טוען כי ביחס לסכום ההלוואה הראשון שהוא העניק לנתבעת ביום 8.1.09 על סך של 6,000 ₪, סוכם כי הנתבעת תשיב לו סכומים אלו, מייד שתחל בעבודה בעוד כחודש. מדוע אם כן לא דרש התובע מהנתבעת את החזר ההלוואה כשהיא החלה לעבוד סמוך לאחר מכן? מדוע הוא המשיך להלוות לה כספים רבים ללא כל תיעוד שעה שההלוואה הראשונה לא נפרעה?

31. טענתו של התובע כי הוא האמין לנתבעת כי היא תחזיר לו את ההלוואות לאחר שתקבל כספים מעיזבון בעלה לשעבר פ’ הגיונית ואולם היא בעצמה מלמדת כי התובע ידע היטב כי אם בסוף לא יתקבלו כספים מפ’, ספק אם הכספים שהוא העביר לה, יוחזרו.

32. התובע נשאל בחקירתו מתי חשב לקבל חזרה את ההלוואה אם בסופו של דבר פ’ לא היה הולך לעולמו בתוך זמן קצר, כפי שבסופו של דבר אירע והוא ענה כי “לא דובר” על כך. התובע ידע כי לנתבעת לא יהיה כנראה כסף להשיב לו כספים אלו והוא אף לשיטתו, לקח את הסיכון כי הכספים שהעביר לנתבעת יושבו רק מהכספים שתקבל הנתבעת מירושת בעלה לשעבר. גם הוא הבין, כי אם בסופו של דבר לא תקבל הנתבעת כספים מעיזבון פ’ (שהוא סבר שהוא גרוש של הנתבעת וכלל לא ברור מניין הוא חשב שהנתבעת זכאית לקבל דבר מעיזבונו והרי הוא כעו”ד ידע כי כספי הקטינה בוודאי יישמרו עבורה בחשבון נאמנות), לא ברור כלל כיצד הכספים יוחזרו אליו.

33. מצופה היה מהתובע, אשר במסגרת מכתביו הרבים מאוד לנתבעת במהלך כל הקשר שביניהם טען כי היא לא אמינה ומשקרת לו, שהיה דואג להחתים את הנתבעת על מסמך המאשר את קיומן של ההלוואות. זאת, במיוחד לאור טענותיו כי היא זייפה את חתימתו והשתמשה בכרטיסי האשראי שלו ללא הסכמתו. התובע אף לא שלח לנתבעת כל מכתב או מסרון שעליה להחזיר את ההלוואות, דבר המלמד אף הוא כי כספים רבים ניתנו בתורת מתנה. העובדה כי מדובר בארבע עשרה פעולות של העברת כספים בתקופה שמיום 8.1.09 ועד ליום 21.3.10 העמידה בפני התובע הזדמנויות רבות לציין כי הוא מצפה לקבל את הכספים בחזרה ואולם התובע מעולם לא פנה בכתב לנתבעת וביקש החזר של הכספים או חלקם, למרות שהלוואות קודמות שנתן לנתבעת לא הוחזרו לו.

34. אין זה הגיוני כלל ועיקר שהתובע, אשר גילה כבר בחודש אוגוסט 2009 כי הנתבעת “השתוללה” עם כרטיסי האשראי שלו, ימשיך להעניק לה הלוואות נוספות אף לאחר מכן כפי שהוא טוען.

35. המסקנה העולה והמתבקשת מהתנהגות התובע היא כי הוא העניק לה בתחילת הקשר הלוואות שהוכח כי הם היו בסך של 40,000 ₪ כפי שהעידה אימו של התובע. ואולם, לאחר מכן, המשיך התובע את תמיכתו הכספית בנתבעת וזאת לאור מערכת החיים הזוגית והאינטימית שהם קיימו. הדבר נעשה כנראה כפי שהתובע בעצמו ציין בסעיף 96 לתצהירו “מתוך פזיזות מחד והומניטאריות מאידך”. ביחס לכספים נוספים אלו, לא עמד התובע בנטל להוכיח כי מדובר בהלוואה, לאור התנהלותו כמפורט לעיל.

36. סיכומו של דבר: התובע הוכיח כי הוא העניק הלוואה לנתבעת רק ביחס ל – 40,000 ₪. סכום זה על הנתבעת להשיב לתובע בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום שהצדדים נפרדו (1.5.10) ועד לתשלום בפועל.

(ב). האם הנתבעת השתמשה בכרטיסי האשראי של התובע ללא הרשאתו והסכמתו?

1. התובע העיד כי בחודש ספטמבר 2009 הוא גילה שהנתבעת משתמשת בכרטיסי האשראי שלו, שלא בידיעתו ובהסכמתו. אם כך, מדוע לא פנה התובע לחברות האשראי על מנת לבטל את החיובים? מדוע המשיך להיות בקשר עם הנתבעת ולקיים עימה יחסים אינטימיים לאחר חודש ספטמבר 2009? טענתו בסעיף 118 לתצהירו כי “הוסכם במפורש שגם כספים אלו יוחזרו לי לכשיסתדרו ענייני כספי הירושה”, כלל לא הוכחו.

2. אדרבא, כשרצה התובע לבטל חיוב בכרטיס אשראי שביצעה הנתבעת הוא פנה לחברה וביטל את החיוב.

3. התובע פנה לחברת מגדל בעניין ביטול פוליסת הביטוח של הנתבעת ששולמה מכרטיס האשראי שלו וחברת מגדל השיבה לו כמחווה של רצון טוב, סך של 2,715 ₪. מדוע לא פנה התובע מייד לאחר שגילה את חיובי כרטיסי האשראי שביצעה הנתבעת וביקש לבטל את הפעולות? מדוע הוא המשיך להיות עמה בקשר זוגי למרות שביצעה כנגדו פעולות תרמית אלו? ברור לחלוטין כי אף אם התובע לא שבע נחת מפעולות אלו בכרטיסי האשראי שלו, הוא בהתנהגותו, מחל לנתבעת וויתר על גביית כספים אלו.

4. אף בחקירתו, הודה התובע כי לא סיכם עם הנתבעת על היקף ההוצאות שהוא מאפשר לה להוציא בכרטיסי האשראי שלו (עמ’ 20 שורה 3) והוא מעולם לא שלח לה דואר אלקטרוני בו ביקש ממנה להגביל את השימוש בכרטיסי האשראי שלו (עמ’ 20 שורות 8-9). התובע הודה כי אפשר לנתבעת להשתמש בכרטיס האשראי שלו “למחייה בסיסית”. היה על התובע להגביל את הנתבעת אם רצה בכך ולעקוב אחר פעולותיה. אין לקבל את טענתו של התובע כי “לא הייתי לחוץ כלכלית לכן לא בדקתי חשבון בנק”. חזקה כי אם התובע – לאור יחסיו הלא יציבים עם הנתבעת – היה סבור כי הרכישות נעשו שלא בהסכמתו, שהיה פועל מייד לתעד זאת בכתובים, במיוחד לאור נטיית הצדדים להתכתב באופן נרחב ביותר.

5. התובע טוען בסעיף 118 לתצהירו כי “מאחר והנתבעת התנצלה והביעה חרטה עמוקה על מעשיה, ומתוך התחשבות בה, החלטתי שלא לפעול מול חברות האשראי… מסיבות של עלות תועלת ביודעי כי סכומים אלו ממילא יכללו בתביעה שאגיש”. אם אכן מדובר בזיוף וחריגה מהרשאה, מדוע בחר התובע בדרך של הגשת תביעה ולא פנה לחברת כרטיסי האשראי, שזהו מסלול מהיר הרבה יותר? כנראה שאכן התובע התחשב בנתבעת ומחל לה.

6. במכתב מיום 6.2.10 שכתבה הנתבעת לתובע היא אמרה לו “כל נושא העזרה שלך אני מאוד מעריכה את כל מה שעשית עבורי ולא רק עזרה פיננסית”. מצופה היה שבתשובה, יזדעק התובע וישיב כי אין מדובר בעזרה אלא בהלוואה. ואולם, בתשובתו כעבור יומיים, הוא לא מתייחס כלל לדברים אלו ואומר כי “מקווה בשבילך ובשביל בתך שתמצאי את האמת ואת האושר. את שלי כבר מצאתי והוא מצורף כתמונה”.

7. התובע בעצמו, כשנשאל מדוע לא פעל לעצור את רכישות הנתבעת בכרטיסי האשראי, למרות שהתבצעו על פני כמה חודשים, ענה כי: “אין היגיון… אני לא מתקטנן על סכומים אפילו שנראו לי גדולים בידיעה שאם אכנס למריבות היא תפתח את זה כי כל דבר היה אצלה מריבות ומיילים אין סופיים”. דהיינו התובע אישר כי ויתר על הכספים מאחר ורצה בהמשך הקשר עם הנתבעת וידע כי אם ידרוש את הכספים, הדבר יפגע במערכת היחסים ביניהם.

8. אף העילות בגין תרמית, הטעייה, מצג שווא רשלני וחוסר תום לב, דינם להידחות. התובע יכול היה לראות היטב לאחר כמה רכישות של הנתבעת בכרטיסי האשראי שלו, כי היא מבזבזת כספים והוא יכול היה להפסיק את “חגיגת הרכישות” מייד כשהדבר נודע לו. משלא עשה כן, והעדיף להמשיך בקשר, אין לו להלין אלא על עצמו.

9. בכל מקרה, התובע לא הוכיח כלל כי פעולות הנתבעת נעשו שלא בהסכמתו ובידיעתו ולפיכך, יש לדחות מרכיב זה של תביעת התובע.

(ג). האם התובע זכאי לפיצויים בגין כליאת שווא בביתה של הנתבעת?

1. בדו”ח הפעולה של המשטרה מיום האירוע – 13.2.09 נאמר בין היתר כדלקמן:

“”מאחורי הדלת צעק לעברנו בחור שנחכה רגע כי הוא רוצה לצאת מהבית והחברה שלו גנבה לו את המפתח של הבית ושל הרכב שלו ולא נותנת לו לצאת מהבית. דפקנו על הדלת חזק ודיברנו עם החברה בשם ע’ שתפתח את הדלת אך היא סירבה ואמרה שנעזוב את המקום. לאחר שאיימתי עליה שאני אפרוץ לה את הבית היא פתחה את הדלת. מדובר בע’… שמסרה כי יש לה ויכוח עם בן זוגה לחיים על המשך הזוגיות וכל הזמן שיש ויכוח הוא רוצה לעזוב אך כרגע היא לא תיתן לו לעזוב עד שהם יסתדרו ביניהם.. יש לציין כי לא היתה תקיפה או איומים. לדברי המודיע א’… היה ויכוח עם חברתו לחיים והוא רצה לעזוב את הבית אך היא סגרה את הדלת ולקחה לו את המפתחות ולא נתנה לו לעזוב את הבית. ע’ החזירה לו בנוכחותי את המפתחות שלו. אף אחד אינו מעוניין בהגשת תלונה… עזבנו את המקום מאחר ולא היה שום אלימות אלא רק ויכוח אין חשד”.

2. למרות אירוע חמור זה, המשיך התובע להיות בקשר זוגי עם הנתבעת. אף לדבריו, בקיץ של אותה שנה, הצדדים גרו יחדיו בדירתו והוא אפילו לא הגיש לאחר מכן תלונה במשטרה.

3. התנהגותו של התובע, אשר המשיך להיות בקשר חברות אישי ואינטימי עם הנתבעת למרות האירוע הנ”ל, מלמדת כי התובע מחל על התנהגותה של הנתבעת כלפיו והעדיף להמשיך ביחסים עימה.

4. יום אחד לאחר אותו אירוע, ביום 14.2.09, כותב התובע לנתבעת “כשתתחילי להחלים אני חוזר בלי להסס.. אוהב אותך מאוד”. דהיינו, למרות הטראומה הקשה, התובע היה מעוניין לחזור ולהיות עם הנתבעת.

5. התובע לא יכול לבא כיום, לאחר שהקשר הזוגי שביניהם הסתיים, ולהעלות טענות אודות אירוע שבהתנהגותו לאחר מכן, הוא גילה את דעתו המפורשת כי הוא מחל לה ואינו רואה בפגיעתה בו פגיעה משמעותית.

6. אין לקבל את עמדת התובע, לאחר שבחר להמשיך ולחיות עם הנתבעת מיוזמתו החופשית, כי היא גרמה לו עלבון וצער בגובה של 40,000 ₪. אם הנתבעת גרמה לו כזה עלבון, מדוע העניק לה את כרטיסי האשראי שלו ומדוע המשיך להעביר אליה כספים? כפי שטענה בצדק הנתבעת בסעיף 109 לסיכומיה: “הישוער שלו היה נכווה בעבר, לא היה נשמר מפניה בעתיד?”.

7. לפיכך, ואף לאור העובדה כי הנזק הנתבע כלל לא הוכח, יש לדחות אף מרכיב זה של התובענה.

(ד). האם הנתבעת גזלה את צרור המפתחות של התובע ואת דרכונו והאם היא פגעה בפרטיותו?

1. התובע טוען כי הנתבעת העלימה את דרכונו שעה שרצתה כי הנסיעה המתוכננת לארה”ב בעקבות פציעתו האנושה של פ’, תדחה, על מנת שהתרמית בדבר “סיפור” פציעתו האנושה של פ’ לא יתגלה.

2. ממכלול העדויות שהובאו ולא הובאו בהליך זה, עולה חשד ממשי ביותר כי הנתבעת לא אמרה אמת לתובע וכי כל סיפור היותו של פ’ “צמח” ובגדר “שכיב מרע” העומד למות, לא היה ולא נברא. אולי כך היה מצבו של פ’ במשך תקופה קצרה לאחר התאונה, ואולם לא בשעה שהנתבעת התכוונה לנסוע לארה”ב לטפל בענייני עזבונו.

3. למרות שהנתבעת הגישה תצהיר החתום ע”י פ’ ובו הוא מצהיר כי בחודש ינואר 2009 הוא נפצע קשה בתאונת דרכים וכי אושפז בבית חולים בסן פרנסיסקו ושהה שם כשנה “בחלק מהזמן במצב קשה מאוד וחסר הכרה”, הוא לא התייצב לעדות ותצהירו הוצא מהתיק.

4. לא ניתן כל הסבר ע”י הנתבעת, מדוע פ’ לא התייצב לעדות.

5. מאידך, התובע הציג תדפיס כניסות ויציאות של פ’ מישראל וממנה, ומתדפיס זה עולה כי ביום 31.3.09 הגיע פ’ לישראל ועזב את ישראל ביום 27.5.09. עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה כי פ’ היה במצב קשה של “צמח”, כפי שטענה הנתבעת.

6. הנתבעת לא הביאה כל עדות או מסמך אחר המעיד כי פ’ אכן היה “צמח” או במצב קשה במהלך שנת 2009. זאת, למרות שהנתבעת ציינה למשל בעדותה כי היא שוחחה עם אחותו של פ’ ואף היא אישרה לה מידע זה. מדוע לא זומנה אחותו של פ’ או אחיו לעדות, כפי ששואל בצדק התובע בסעיף 14 לסיכומי התשובה? מדוע אף לתצהיר שהגיש פ’ מלכתחילה לא צורפו כל אישורים רפואיים המעידים כי פ’ היה מאושפז? מדוע לא הביאה הנתבעת לעדות את פרופ’ ח’ שהוא רופא בכיר וידידה של הנתבעת ואשר לטענת הנתבעת היה מעורב בבירורים אודות מצבו הרפואי של פ’?

7. בהודעת מסרון שצירף התובע לתצהירו אומרת הנתבעת כי: “פ’ נפטר. אצא רק להלוויה שלו… אתמול בשלוש בבוקר רופא קבע את מותו בבית החולים בסן פרנסיסקו”. הנתבעת טענה כי התובע זייף מסרון זה וכתב אותו בעצמו. אולם, טענה זו כלל לא הוכחה ואינה מסתברת. אדרבא, היא מלמדת על חוסר אמינותה של הנתבעת.

8. הרושם העולה הוא, כי הנתבעת כנראה לא אמרה אמת ביחס למצבו של פ’ וכל “הסיפור” כי הוא עומד למות ויש לטפל בעיזבונו בארה”ב, הומצא על מנת שהתובע ימשיך להעביר לנתבעת כספים וימשיך את הקשר הזוגי עימה, בתקווה כי בקרוב מאוד הוא יהיה בן זוגה של אישה עשירה מאוד.

9. חוסר אמינותה של הנתבעת בא לידי ביטוי אף בנושאים נוספים שעלו במהלך ההליך. לדוגמא, היא טענה בכתבי הטענות כי היא היתה גרושה כשהכירה את התובע ואולם התברר כי הגט בינה לבין בעלה סודר רק ביום 25.5.10, לאחר שהיא כבר נפרדה מהתובע. התברר כי הנתבעת הגישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני בישראל לאחר שנפרדה מפ’ כמה שנים קודם לכן, ורק לאחר סיום הקשר בינה לתובע, היא התגרשה כדין וקיבלה גט.

10. כמו כן, בקורות חיים שאותם שלחה לתובע ביום 24.6.09, היא ציינה כי בין השנים 2001-4 היא היתה “מנהלת מכירות ארצית קליפורניה – סן פרנסיסקו ארה”ב” (נספח 1 לתצהיר התובע), בעוד בחקירתה היא מודה שחייתה בארה”ב שמונה חודשים בסך הכל. כמו כן, בקורות החיים היא כתבה כי יש לה גם אזרחות אמריקאית ובחקירתה היא הודתה כי אין לה אזרחות והיה לה רק “גרין כארד”. הנתבעת בעצמה הודתה באי אמירת אמת לתובע כשאמרה לו “אני יודעת שלא תמיד אמרתי לך אמת”.

11. הנתבעת בחקירתה נתנה פירוש לא הגיוני למכתב ששלחה לתובע ביום 19.4.10 כשכתבה לו “ישתחררו דברים משם”, כשהמשמעות הפשוטה וההגיונית היא לאותם כספי עיזבון מפ’. בחקירתה היא טענה שמדובר בקרן השתלמות והדבר לא הגיוני כלל.

12. גם בק.מ. שהתקיים ביום 3.3.11 אמרה הנתבעת כי: “היינו ידועים בציבור עם הילדים שלו וזה שגרתי בירושלים לא סותרת את הטענה” (עמ’ 2 שורה 17). משהנתבעת נשאלה בחקירתה כיצד דבריה אלו מתיישבים עם טענתה כי היא התגוררה עם התובע בדירתו בת”א היא השיבה כי: “”הכוונה היתה שהדירה הריקה היתה עדיין שלי בירושלים”. ברור כי מדובר בפרשנות שאינה מתיישבת עם פשטות הדברים שנאמרו.

13. למרות חוסר אמינותה של הנתבעת, התובע לא הביא כל הוכחה לטענתו כי הנתבעת גזלה ממנו צרור מפתחות ואת דרכונו. הנתבעת הכחישה זאת ולא הובא שום בדל ראייה חיצוני לאישוש טענת התובע. התובע אף לא הביא כל ראייה להוכחת הנזק שתבע.

14. גם טענת התובע, כי הנתבעת חדרה למחשבו ופגעה בפרטיותו, לא הוכחה כדבעי. הצדדים היו בני זוג, לעיתים התגוררו יחדיו ולפיכך, העובדה כי מאן דהו קיבל אינפורמציה שהיתה במחשב של בן זוגו, אינה מלמדת בהכרח כי הדבר נעשה שלא בידיעת בן הזוג. אף ביחס למרכיב זה, לא עמד התובע בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת תביעתו.

15. לפיכך, אין מנוס מלקבוע כי התובע לא עמד בנטל הדרוש להוכחת רוב תביעתו. כפי שהתובע כתב ביום 28.5.10 לנתבעת (נספח 48 לתצהירו): “לא מאשים אותך. אני אשם ואני אחראי לבחירתי”. דברים אלו נאמרו ע”י התובע לאחר שהוא כבר פגש את פ’ במסעדה בת”א והבין כי הולך שולל ע”י הנתבעת ב”סיפורה” אודות הירושה הגדולה שהיא עתידה לקבל לאחר פטירתו של פ’.

(ה) מילות סיום

1. יפים לענייננו דברי כב’ השופטת מרוז בתא 536/99 אחמד אבו ג’אבר נ’ חנה אבשלום (ניתן ביום 25.8.00) במקרה דומה למקרה דנן:

“האהבה מעוורת את העיניים מראות חסרונות והשנאה מעוורת את העיניים מראות יתרונות – מדברי ר’ משה בן עזרא

“בענייני אהבה אין שום דבר משכנע יותר מן הכסילות הנועזת – אמר אונורה דה בלזאק.

… התובע ביקש לרכוש את ליבה של הנתבעת באמצעות כספו ובכל עת שזו נקלעה למצוקה, הוא חש לעזרתה, בהתנהגות אבירית וניסה לחלצה. הנתבעת, נהנתה מיחסו החם והמיטיב של התובע, אשר השפיע עליה אהבה והרעיף עליה כספים, מלוא החופן… התרשמותי היא, כי הנתבעת נהגה בתובע בחוסר תם לב, בנצלה את אהבתו אליה. העניין שהיה לנתבעת בהמשך הקשר עם התובע, ברור על פניו. התנהגותה, מבחינה מוסרית, ראויה לגינוי. אולם, מתפקידו של בית המשפט לאכוף את החוק. התנהגות בלתי מוסרית, אשר אין בה משום הפרת חוק או התחייבות – לא מקימה לצידה זכות”.

2. סיכומו של דבר: התובענה נדחית ברובה ועל הנתבעת לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.5.10 ועד התשלום בפועל. ואולם, לאור חוסר אמינותה של הנתבעת והעובדה כי היא לא נהגה ביושר עם התובע והציגה בפניו מצג שווא שבעלה בנפרד גוסס, על מנת שימשיך להעניק לה תמיכה, היא תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ’ אדר תשע”ב, 14 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

Share

Comments