best websites of the world

css Design Awards

מרכז המידע


שיקולי בית הדין הרבני במתן צו עיכוב יציאה מן הארץ

  • April 2011
  • Posted By admin
  • 0 Comments

בג”צ 3914/92

1.         לאה לב

2.        לירון לב, קטינה

3.         עידו לב, קטין

4.        רועי לב, קטין

נגד

1.         בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

2.         בית הדין הרבני הגדול לערעורים

3.         רן לב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[10,2,94]

לפני המשנה לנשיא א’ ברק , והשופטים ש’ לוין , ד’ לוין

  • עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון – כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נתקבלה.

הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

סיפור המעשה :

1. אישה הגישה כנגד בעלה תביעה למזונות ולאחזקת הילדים לביהמ”ש המחוזי.

2. הבעל הגיש תביעה לשלום בית כנגד האישה בביה”ד הרבני ובמסגרתה ביקש צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד האישה והילדים.

3. ביה”ד נעתר לבקשת הבעל ודחה את בקשת האישה לביטול צו עיכוב היציאה (גם בערכאת הערעור) משום שהדבר יפריע לשלום בית.

4. השאלה המרכזית : מהם השיקולים אותם יכול ביה”ד להביא בחשבון במסגרת שיקוליו בהענקת צו עיכוב יציאה מן הארץ ?

תמצית החלטת השופטים :

1. סמכות ביה”ד להורות על עיכוב יציאתו של בעל דין הנה סמכות טבועה מעצם היותו ערכאה שיפוטית, אשר מוגבלת במסגרת הגבולות שהמשפט הישראלי תחם לו עפ”י אמת המידה הראויה לאיזון בין ערכי המשפט הישראלי המתנגשים בסוגיה זו – הצדק הדיוני במשפט (הגשמת זכויות הבעל באמצעות הליך שיפוטי) מול זכויות האדם החוקתיות (חופש התנועה של האישה- אשר מקבל משנה תוקף לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ).

עפ”י אמת מידה זו ניתן לעכב יציאת בעל דין מהארץ רק אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו

מהארץ תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תמנע את ביצוע פסק הדין.

2. החלטת ביה”ד לא מקיימת איזון ראוי שכן לא הוכח קיום “חשש כן ורציני” ולא נתקיימה הדרישה כי יציאת האישה מהארץ תכשיל את ההליך השיפוטי .

ביה”ד חרג מסמכותו במתן הצו, שכן אין ביה”ד מוסמך ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ רק

משום שהדבר מפריע לשלום הבית , אך עם זאת, מוסמך הוא להסיק מסקנות בגדרי הדין המהותי לעניין שלום הבית מהתנהגות האישה.

פסק-דין

המשנה לנשיא א’ ברק: מה הם השיקולים שאותם ניתן לקחת בחשבון, שעה שבית-דין רבני שוקל אם להעניק צו עיכוב יציאה מהארץ – זו השאלה העומדת להכרעתנו בעתירה זו.

העובדות

1.         העותרת 1 (העותרת) והמשיב 3 (המשיב) נשואים זה לזה. להם שלושה ילדים קטינים (העותרים 2, 3 ו4-), בין העותרת לבין המשיב נתגלעו סכסוכים, העותרת הגישה (ביום 10.5.92) תביעה למזונות ולהחזקת הילדים לבית המשפט המחוזי. כן הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני. המשיב מצדו הגיש לבית הדין הרבני (המשיב 2) תביעה לשלום בית, במסגרת התביעה לשלום הבית פנה המשיב לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו בבקשה לעיכוב יציאתה של העותרת מהארץ. בבקשה צוין, כי “האשה מנהלת מזה תקופה רומן עם גבר זר תושב ארצות-הברית וכי בכוונתה לעזוב בימים אלו את ישראל ולעבור להתגורר עם הילדים בארה”ב, ביחד עם גבר זה”. בית הדין הרבני נתן במעמד המשיב בלבד צו המעכב יציאת העותרת וילדיה מהארץ. העותרת הגישה לבית הדין הרבני בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ. בבקשה צוין כי העותרת ובתה הבכירה (העותרת 2) מבקשות לצאת לחוץ-לארץ לשבועיים ימים. החופה תוכננה מזמן והיא “בבחינת מתנת בת-מצווה לבת”; שני הבנים (העותרים 3 ו4-) נשארים בארץ, לעותרת עסק פעיל בארץ, ואין כל חשש כי לא תשוב לארץ, המשיב התנגד לבקשה זו, בינתיים חלף המועד המקורי ליציאת העותרת מהארץ, היא שינתה את בקשתה למועד חדש (ה14.8.92-) בהוסיפה כי היא משלבת בנסיעתה גם נסיעה עסקית, ומניעת יציאתה תגרום לה נזק כספי חמור.

ההליך לפני בית הדין הרבני

2.         בית הדין הרבני האזורי קיים (ביום 2.8.92) דיון בנוכחות הצדדים. במהלך הדיון תוארו היחסים בין הצדדים. המשיב ציין כי גבר זר שיבש את תיי הנישואין של בני הזוג. לטענתו, מטרת נסיעתה של העותרת לחוץ-לארץ היא להיפגש עם הגבר הזר ולקיים עמו קשרים אינטימיים. העותרת הדגישה את הקרע ביחסיהם האישיים, היא ציינה כי מטרת הנסיעה היא טיול (כמתנה לבת) ובירורים עסקיים. עם סיום הדיון קיבל בית הדין הרבני האזורי (ביום 30.7.92) את ההחלטה הבאה:

“לאחר ששמעתי טענות ומענות הצדדים וב”כ ולאור החומר שהוצג בפנינו ולנוכח טיעוניו של הבעל אשר טוען ואשר תושש שיציאת האשה לחו”ל בשלב זה יגרום לקרע סופי ביניהם, אשר לא יהא ניתן לאיחוי מחליט בית הדין שלא להענות – בשלב זה – לבקשת האשה לביטול צו עיכוב היציאה הקיים נגדה, בית הדין יקיים דיון נוסף בנדון בקשתה של האשה ביום כ”ד אלול תשנ”ב (22.9,92) שעה 9.00 בבוקר. על הצדדים לנהל מו”מ ביניהם למציאת פתרון נאות שיאפשר להם יציאה משותפת לתו”ל או יציאה נפרדת של האשה בתנאים שיפיגו את חששותיו של הבעל”.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין נתבקש לקבוע מועד דתוף לדיון, על-מנת לאפשר לעותרת לצאת מישראל במועד המבוקש על-ידיה, כך שהיא ובתה יוכלו לחזור לארץ לקראת פתיתת שנת הלימודים, בית הדין הרבני הגבוה דחה (ביום 6.8.92) את הבקשה לרשות ערעור, בקובעו:

“הואיל ובית הדין האזורי החליט לקבוע ישיבה נוספת להמשך הדיון, אין מקום בשלב זה לשמוע הערעור”.

כנגד החלטות אלה של בתי הדין הרבניים הוגשה העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים

3.         העותרים טוענים, כי הטעם שניתן על-ידי בית הדין הרבני האזורי לעיכוב יציאתה מהארץ – השפעת היציאה על היחסים בין בני הזוג – הוא פסול. טעם זה נוגד את גישתו של בית הדין הרבני עצמו. טעם זה נוגד את פסיקתם של בתי המשפט האזרחיים. הוא עומד בסתירה להוראות חוק-יסוד; כבוד האדם וחירותו. תוק יסוד זה קובע את זכות היציאה של כל אדם מהארץ. על רקע זה יש לצמצם מתן צו עיכוב יציאה כדי להבטית התייצבות צד למשפט והבטחת זכויותיו הכספיות של הצד השני. כן נטען כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לעכב את יציאת הבת מהארץ.

4.         בדברי תשובתו טוען המשיב כי הוא מבקש להשיג שלום בית, בית הדין פעל במסגרת זו ולא חרג מסמכותו, קיים חשש כי העותרת לא תשוב לישראל לדיו[יו של בית הדין הרבני, ובכך תסכל את התביעה לשלום בית, על העותרת להמתין עד למיצוי הדיון בבית הדין הרבני האזורי.

5.         עם פתיחת הדיון (ביום 13.8.92) ראינו (בהסכמת הצדדים) את הדיון כאילו הוצא בו צו-על-תנאי. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הפכנו את הצו-על-תנאי למוחלט, וביטלנו את צו עיכוב היציאה מהארץ נגד העותרים. הורינו כי ביטול העיכוב מותנה בכך שהעותרים ימציאו התחייבות עצמית להבטחת שובם עד 15.9.92 וכן ערבות צד שלישי על סכום של 100,000 ש"ח. קבענו כי המשיב יישא בהוצאות העותרים בסכום של 10,000 ש"ח. הורינו כי נימוקינו יינתנו בנפרד. אלה נימוקינו.

המסגרת הנורמאטיבית

6.         חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953- (להלן - חוק שיפוט בתי דין רבניים), קובע את המסגרת הנורמאטיבית לשיפוטם של בתי הדין הרבניים.

החוק קובע סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בענייני המעמד האישי של יהודים. הדין המהותי שעל פיו דנים בתי הדין הרבניים בענייני המעמד האישי הוא המשפט העברי. כן דנים בתי הדין הרבניים על-פי הדין המהותי הכללי (החקוק וההלכתי) החל בעניינים הנתונים לסמכותם. חוק שיפוט בתי דין רבניים אינו קובע כל הוראה באשר לסדרי הדין שעל פיהם ינהגו בתי הדין הרבניים בעניינים הנתונים לסמכותם. חוק שיפוט בתי דין רבניים אף אינו מסמיך רשות כלשהי להתקין סדרי דין לבתי הדין הרבניים. בעבר נקבעו הוראות מסוימות בעניין זה בתקנות כנסת ישראל. תקנות אלה שוב אינן בתוקף ומטעם זה בלבד שוב אין הן יכולות לשמש מקור לסמכות ההתקנה של תקנות סדר דין. מהו אפוא המשטר הדיוני החל בבתי הדין הרבניים?

7.         ניתן היה לטעון כי הסמכות לקבוע דין דיוני נגזרת מהדין המהותי. מכיוון שהדין המהותי שעל פיו דן בית הדין הרבני הוא בעיקרו המשפט העברי, גם הסמכות לקבוע את הדין הדיוני שעל פיו צריך לדון בית הדין הרבני היא במשפט העברי (ראה א' שוחממן, סדרי הדין (ספרית המשפט העברי, תשמ"ח)12). טענה זו אין לקבלה.

הסמכות לקבוע סדרי דין נגזרת ממהותו של הגוף כערכאה שיפוטית ולא מתוכנו של הדין המהותי שעל פיו דנה הערכאה השיפוטית. כך, למשל, בעניינים רבים של מעמד אישי דן בית המשפט האזרחי על-פי המשפט העברי. חרף זאת, אין הוא מפעיל בעניינים אלה סדרי דין (וראיות) של המשפט העברי (ראה: ע"א 26/51 קוטיק נ' וולפסון [1], בעמ’ 1344; ע”א 99/63 פלג ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה [2], בעמ’ 1128). אכן, ניתן לומר גם כאן – כפרפרזה על דבריו של השופט זילברג, שלפיהם “הדין מהווה כאן, כביכול ‘פונקציה’ של הדיין” (ראה מ’ זילברג, המעמד האישי בישראל (מפעל השכפול, תשי”ח)6) – כי הדיון הוא ‘פונקציה’ של הדיין ולא של הדין (המהותי) שלפיו דן הדיין. על-כן, סמכותו של הדיין בבית הדין הרבני לקבוע את סדרי הדין שלפניו אינה נגזרת מהדין המהותי שעל פיו הוא דן, כיצד נקבעים אפוא סדרי הדין של בתי הדין הרבניים?

8.         לדעתי, בהיעדר הסמכה סטטוטורית בעניין זה, הסמכות לקבוע סדרי דין נתונה לבתי הדין הרבניים עצמם, מקורה של הסמכה זו הוא בסמכותה הטבועה של כל ערכאת שיפוט לקבוע לעצמה סדרי דין (ראה בג”צ 136/54 פולאק נ’ הרצוג ואח’ [3], בעמ’ 165; ראה גם פ’ גולדשטיין, “‘הסמכות הטבועה’ של בית המשפט” עיוני משפט י (תשמ”ד-מ”ה) 37, 49; וכן THE OF JURISDICTION INHERENT THE” ,JACOB .א,[ 32 ,23 083.אק LEGAL CURRENT [1970] “COURT), עמד על כך השופט ברנזון, תוך התייחסות לבתי הדין הרבניים, בציינו:

“בית-דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם, מוסמך, מוכח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו, לקבוע בעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו. .. כאשר קיימת מערכת בתי-דין עם היררכיה של ערכאות והמחוקק אינו אומר את דברו בענין סדרי דין, הרי זה בדרך כלל ענין פנימי שלהם מי יקבע אותם וכיצד ייקבעו” (בג”צ 150/59 ועד עדת הספרים בירושלים נ’ ביה”ד הרבני האזורי בירושלים ואח’ [4], בעמ’ 114).

וברוח דומה ציין חברי, השופט ד’ לוין:

“בתי הדין הדרוזיים, שהוקמו כדין ומקיימים דיוניהם מזה שנים, אינם פועלים בחלל ריק. משלא הותקנו תקנות סדרי דין על-ידי השר המוסמך, כי אז רשאים היו שופטי בית הדין הדרוזי לקבוע לעצמם את סדרי הדין שנהגו על-פיהם מכוח סמכות טבועה הקנויה להם” (בג”צ 364/85 פח’ר אלדין נ’ בית הדין הדרוזי לערעורים ואח’ [5], בעמ’ 704).

הנה כי כן, לבתי הדין הרבניים סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדין הנוהגים בהם, בעשותם שימוש בסמכות זו, הותקנו תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ”ג (י”פ תשנ”ג 2298), עיון בתקנות אלה מראה, כי מבחינת תוכנן הן ביטוי להלכות המשפט העברי (ראה שוחטמן, בספרו הנ”ל, בעמ’ 11). עם זאת, מבחינת הסמכות להתקינן הן מהוות הגשמת הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין. אכן, בצד סדרי הדין שהותקנו בעבר מכוח הסמכות הטבועה של בתי הדין הרב[יים, ממשיכה לעמוד סמכותם הטבועה של בתי הדין להסדיר אותם ענייני דיון אשר לא הוסדרו בתקנות הדין (השווה בג"צ 305/89 ניר נ' בית משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה ואח' [6], בעמ’ 214). סמכות טבועה זו מקורה בעצם היות בית-דין רבני (כמו כל ערכאת שיפומ אחרת) מוסד שיפוטי שהוקם בחוק, אשר [ועד להכריע בסכסוכים, ואשר לשם ביצוע תפקידו מוענקות לו סמכויות שהן טבעיות לעצם ביצוע תפקיד וטבועות בצורך לנהל דיון שיפוטי.

הסמכות הטבועה ומגבלותיה

9.         הסמכות הטבועה של ערכאת שיפוט לקבוע סדרי דין היא בעלת חשיבות רבה.

"בלעדיה לא תתכן עבודת שפיטה תקינה" (השופט ח' כהן בבד"מ 1/60 וינטר נ' בארי [7], בעמ’ 1474). הסמכויות הטבועות “הן הכרחיות כדי לאפשר לבית-המשפט לעשות את מלאכתו כראוי. . .” (השופט לנדוי בע”פ 230/56, 4/57 שורר ואח’ נ’ היועץ המשפטי [8], בעמ’ 753), הן מונחות ביסוד -

“אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הבימוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניתן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו” (השופט ברנזון בד”נ 22/73 בן שחר נ’ מחלב [9], בעמ’ 96),

סמכות זו רחבה היא. היא “משתרעת על כל עניין המתרחש באולם בית המשפט או מחוצה לו והקשור למשפט” (בג”צ 305/89 [6], בעמ’ 214). אכן, דווקא בשל רוחבה של הסמכות מקובל הוא מימים ימימה כי יש להשתמש בה בזהירות רבה (ראה 501 763 AT ,[55] (1980) PIPER .~אן EXPRESS ROADWAY), סמכות עזר זו אינה בלתי מוגבלת. אין היא רחבה יותר מהסמכות המפורשת לקבוע סדרי דין, מטיבה ומטבעה, היא פועלת בגדרי הדין הדיוני ועניינה הניהול הראוי של ההליך השיפוטי והשליטה הראויה עליו, אך מעבר לכך: הסמכות השיפוטית הטבועה (כמו גם הסמכות השיפוטית המפורשת בענייני דיון) היא במהותה “סמכות שלטונית”. על-כן יש להפעילה בסבירות. אכן, השופט, ככל אדם המפעיל סמכות שלטונית, חייב לפעול בסבירות. על כך באחת הפרשות בצייני:

“השופט אינו רשאי להטיל מטבע. הוא אינו רשאי לשקול כל שיקול העולה על רוחו. עליו לשקול בסבירות. נוצר כאן, בדומה לתחומי המשפט המינהלי, מיתחם של סבירות שיפוטית, בתוך המיתחם פנימה מצויות מספר אפשרויות, אשר השופט הסביר רשאי לבחור ביניהן. שני שופטים סבירים עשויים להגיע לתוצאות שונות” (בג”צ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ’ המועצה המקומית רמת-ישי ואח’ [10], בעמ’ 141).

חובה זו לפעול בסבירות מוטלת גם על השופט שעה שהוא מפעיל סמכות טבועה המוענקת לו (ב”ש 613/82 מדינת ישראל נ’ עווד [11], בעמ’ 616).

10.        הפעלה סבירה של סמכות שיפוטית מהי? התשובה הינה, כי הפעלה סבירה של סמכות שיפוטית משמעותה הפעלתה באופן המאזן כראוי בין הערכים, העקרו[ות והאינטרסים שיש לקחתם בחשבון. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"שיקול-דעת שיפוטי, ככל שיקול-דעת שלטוני, חייב לפעול במסגרת החוק והמשפט. אסור לו לשופט להיות שרירותי ומפלה. עליו לקחת בחשבון את שיקול-דעתו בסבירות. .. משמעות הדרישה הינה, בין השאר, כי על השופט לקחת בחשבון את מכלול השיקולים הרלוואנטיים, לעמת אותם זה כנגד וה ולאזן ביניהם בנקודת החיכוך. מהותם של השיקולים הרלוואנטיים משתנה מעניין לעניין, ,. המאפיין את כולם הוא, שמשמשים בהם בערבוביה שיקולים של יעילות השיפוט והמשפט עם שיקולים של צדק, מוסר, זכויות האדם ומעמד בית המשפט בחברה הישראלית המודרנית, . ." (בג"צ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח' [12], בע”מ 60).

הנה כי כן, הפעלה ראויה של הסמכות השיפוטית “הטבועה” – כמו הפעלתה של הסמכות השיפוטית הדיונית הקבועה במפורש בדבך חקיקה – משמעותה הפעלת הסמכות הטבועה באופן המאזן כראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש להתחשב בהם בעת הפעלת הסמכות הטבועה.

11.        מה הם הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש להתחשב בהם בעת הפעלת הסמכות הטבועה? דומה כי ערכים, קרונות ואינטרסים אלה אינם שונים במהותם מאלה החלים בהפעלת סמכות דיונית חקוקה. מטבע הדברים שערכים, עקרונות ואינטרסים אלה, הקובעים את “סביבתה” של סמכות דיונית (מקוקה או טבועה), משתנים מעניין לעניין על-פי הסוגיה הדיונית הספציפית הנדונה. עם זאת, ניתן להצביע על מספר שיקולים טיפוסיים, העוברים כחוט השני בהליך הדיוני בכלל ובהפעלת הסמכות הטבועה בפרט. שיקול מרכזי הוא זה של הצדק הדיוני. שיקול זה משמעו, בין השאר, ראיית ההליך הדיוני כנועד להגשים את המשפט המהותי, על בסים חשיפת האמת, הצדק הדיוני מחייב קיומם של כללי הצדק הטבעי, שעניינם מתן הזדמנות לכל צד להשמיע טענותיו, איסור על משוא פ[ים וחובת הנמקה, כן נגזרים מהצדק הדיוני כללים בדבר הגינות הדיון. במסגרתו של זה ניתן להזכיר את הידיעה על קיום הדיון, הזדמנות נאותה להצגת העמדה, הפעלה הוגנת של כוחות דיוניים, פומביות הדיון והנגישות לבית המשפט. כן ניתן לכלול במסגרת זו את יעילות הדיון, פישוטו וסופיותו. במסגרת שיקולים טיפוסיים אלה יש לכלול גם את השאיפה לביטחון, יציבות וודאות בהסדרים דיוניים.

12.        מערכת שיקולים ערכיים טיפוסית, אשר כל הליך דיון צריך לקתתם בחשבון, היא זו של זכויות האדם. בגדרן של אלה יש להתחשב, בין השאר, בכבודו של האדם ובחירותו האישית (ראה: בג"צ 355/79, 370, 373, 391 קטלן ואח' נ' שירות בתי הסוהר ואח' [13]; בג”צ 14/51 היועץ המשפטי נ’ עורך “דבר” ואח’ [14]). כן יש להתחשב בזכותו של אדם לפרטיות ולצנעת חייו, כל הסדר דיוני חייב לנקוט שוויון בין המתדיינים. הוא חייב להבטיח את זכות הביטוי, העיסוק והקניין (ראה על”א 663/90, 691, 5154/91 פלוני נ’ הוועד הממוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו [15]), הוא חייב להתחשב בזכות השביתה וההשבתה (ראה: ב”ש 678/82 טייר נ’ מדינת ישראל [16]; ב”ש 613/82 מדינת ישראל נ’ עווד [11]; תב”ע נב/4-8; 41-7 [54]). הוא חייב להבטיח את זכות התנועה המובטחת לכל אדם, ובמסגרתה את זכותו של כל אדם לעזוב את המדינה (ראה: ע”א 703/70 סומך נ’ עוזר ואח’ [17]; ע”א 230/69 קנטי נ’ יונייטד שוילי פילס ואח’ [18]; ר”ע 451/85 עדין חברה לשיווק בע”מ נ’ פלאטו שרון [19]). אכן, זכויות האדם החוקתיות הן חלק של המשפט החוקתי והן מכוונות, בראש ובראשונה, כנגד רשויות השלטון. עם זאת, הן מקרינות עצמן (במישרין או בעקיפין) לכל ענפי המשפט ובכך יוצרות קונסטיטוציונליזציה של המשפט, המשפט הדיוני אינו מחוסן מפני זכויות האדם. נהפוך הוא: המשפט הדיוני חייב להכיר בהן, וליתן להן ביטוי במסגרתו. אכן, ברשימה ארוכה של פסקי-דין הכיר בית המשפט העליון בכפיפותו של המשפט הדיוני לזכויות האדם המקובלות. עמד על כך השופט אלון באחת הפרשות בציינו:

“…בהיעדר חוק מפורש אין זה מסמכותו של בית המשפט להורות על עריכת בדיקת דם, אף אם לא תהא כפייה בצדה, אמנם כן, סמכותו הטבעית הנלווית של בית המשפט היא להוציא צווים והחלטות שונות כדי להביא לבירור צודק ויעיל, אך אין לכלול בסמכות נלווית זו צווים אשר מעצם מהותם יש בהם משום פגיעה בזכות יסוד של האדם, גם אם פגיעה זו לא תבוצע על-ידי כפייה” (ע”א 548/78 שרון ואח’ נ’ לוי [20], בעמ’ 756).

וברוח דומה קבע בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק, בהתייחסו לסמכותו הטבעית של בית המשפט, כי:

VIOLATE . . ,NOT MAY JUDICIARY THE ,POWER INHERENT ITS OF NAME THE א[ EVEN" MATTER) "TRIBUNALS ITS BEFORE BROUGHT PERSONS OF RIGHTS CONSTITUTIONAL THE . (132 AT ,[56] (1991) FACILITIES CT COUNTY ALAMANCE OF

ברוח דומה הדגיש חברי, השופט ש’ לוין, את הצורך להתתשב – בגדרי ההליך הדיוני לעניין עיכוב היציאה מהארץ – בזכות החוקתית של האדם לצאת את גבולות הארץ (ראה רע”א 26/89 משרקי ואח’ נ’ “רותם” חברה לביטוח בע”מ [21], בעמ’ 552). כותב חברי, השופט ש’ לוין:

“…לאור ההגבלה החמורה על חופש התנועה הטמונה בשימוש בתקנה זו (תקנה 376 – א’ ב’), חופש שהוא זכות קונסטיטוציונית מהמעלה הראשונה, אין לעשות שימוש בתקנה, אלא אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה. . .” (רע”א 18/89 פיכמן נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ [22], בעמ’ 517).

13.        עמדתי על מכלול השיקולים הכלליים אשר במסגרתם יש להפעיל סמכות דיונית (חקוקה או טבועה). לעתים מובילים שיקולים אלה כולם לכיוון אחד, אך לעתים הם מצויים בהתנגשות פנימית: הצדק הדיוני מוביל לכיוון אחד, ואילו היעילות הדיונית מובילה לכיוון אחר. שני אלה עשויים להוביל לכיוון שונה מזה שאליו מכוונות זכויות האדם, במצב דברים זה אין מנוס מאיזון ראוי בין השיקולים המתנגשים. במסגרתו של איזון זה יש ליתן משקל נכבד לשיקולים בדבר זכויות האדם. דבר זה מתבלט במיוחד עתה, עם מקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה העלה את זכויות האדם – שברובן היו הלכתיות (“זכויות יסוד ‘שאינן כתובות על ספר’”: בג”צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ גרי ואח’ [23] – לרמה תוקתית על-חוקית. אף שהדין הישן – ובמסגרתו כללי הדיון – נשמר (סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו), הרי פרשנותו, איזוניו הפנימיים והפעלתו צריכים להיות מושפעים ממעמדן החוקתי של זכויות האדם (ראה בש”פ 6654/93 בינקין נ’ מדינת ישראל [24]).

הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים ומגבלותיה

14, האם תפיסה כוללת זו בדבר היקפה של הסמכות הטבועה – הן לעניין רוחבה והן לעניין מגבלותיה – חלה גם לעניין סמכותם הטבועה של בתי הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין? התשובה על כך היא חיוב, בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית שהוקמה מכוח דבר חקיקה. “בתי הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, אשר העניק להם סמכות זו” (השופט אלון בבג”צ 323/81 (המ’ 533/81) וילוזני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים [25], בעמ’ 738), כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה טמכויות טבועות. ביטוי ברור לתפיסה זו ניתן בשורה ארוכה של פסקי-דין, שבהם נקבע כי סדרי הדין בבתי הדין הרבניים צריכים לכבד “עקרונות יסוד של דיון צודק” (בג”צ 132-130/66; 158 שגב ואח’ נ’ ביה”ד הרבני ואח’ [26], בעמ’ 521 (הנשיא גרנט), אלה הם כללי הצדק הטבעי המחייבים כל רשת שיפוטית, לרבות בתי הדין הרבניים (ראה: בג”צ 10/59 לוי נ’ ביה”ד הרבני האזורי, תל-אביב-יפו ואח’ [27]; בג”צ 155/65 גורוביץ נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב ואח’ [28], בעמ’ 19; בג”צ 95/63 פלונית נ’ ביה”ד הרבני האזורי ת”א-יפו ואת’ [29], בעמ’ 2221; בג”צ 161/64 מוסמן נ’ בית-הדין הרבני האזורי, חיפה ואח’ [30]; בג”צ 816/80 גוטהלף נ’ בית הדין הרבני תל-אביב-יפו ואח’ [31]), עמד על כך – בהקשר של הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים – השופט ברנזון, בציינו:

“בית-דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם, מוסמך, מכוח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו, לקבוע לעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו, בנדון זה – במידה שחוק המדינה לא הצר את צעדיו – בית-הדין הוא אדון לעצמו, אבל תנאי הוא שהסדרים שהוא קובע לא יהיה בהם דבר הנוגד את חוקי המדינה הכלליים שיש להם שייכות לענין…

ושיקויימו בהם עיקרי הצדק הטבעי, שקיומם כסדרם וכהלכתם הם חובה על כל גוף הדן ומחליט בענינים משפטיים או מעין-משפטיים. . .” (בג”צ 150/9 [4] הנ”ל, בעמ’ 114).

שמירה על כללי הצדק הטבעי היא אך אחת ההגבלות המוטלות על הסמכות הטבועה.

אין זו ההגבלה היחידה. עמד על כך השופט גויטיין בציינו:

“כבר הוחלט פעמים אין ספור שבית-משפט זה כבית-משפט גבוה לצדק לא יתערב בפסקי-דין של בתי-דין דתיים אלא אם הם פוסקים בענינים שאינם בסמכותם, או במקרים יוצאים מן הכלל, הדורשים את התערבותנו להשלטת הצדק JUSTICE OF ADMINISTRATION” (בג”צ 187/54 ברייה נ’ קאדי בית-הדין השרעי המוסלמי בעכו ואח’ [32], בעמ’ 1198).

וברוח דומה ציין השופט בייסקי:

“האמור עד כה מצדיק התערבותו של בית-משפט זה, על-אף התאפקותו שלא לעשות כן לגופו של עניין, לבד מבמקרים של חריגה מסמכות, של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או משום תיקונו של עולם” (בג”צ 7/83 ביארס נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה ואח’ [33], בעמ’ 687).

הנה כי כן, “השלטת הצדק” או “תיקונו של עולם” הן מגבלות נוספות – מעבר להגבלה הקשורה לכללי הצדק הטבעי – על הפעלת סמכות דיונית (חקוקה או טבועה).

במסגרתן של אלה יש לכלול, בין השאר, הגבלות הנגזרות מעקרונות היסוד בדבר פסלות שופט וטוהר השיפוט, נגישות לערכאת השיפוט ופומביות הדיון (השווה: בג”צ 349/65 פרו נ’ קאדי-מד’הב, בית-הדין הדתי הדרוזי ואח’ [34]; בג”צ 1923/91 א’ רוזנצוייג נ’ בית הדין הרבני האזורי בתיפה ואח’ [35], בעמ’ 12; בג”צ 1689/90 ע’ נ’ עאסי נ’ בית הדין השרעי, אזור התיכון ואת’ [36]). בדומה, כל שימוש של בתי הדין הרבניים בסמכותם הטבועה חייב להיעשות מתוך שמירה על זכויות האדם.

אכן, כל אדם המתדיין בבתי הדין הרבניים מתייצב לפניהם כשהוא נושא בכליו את מלוא זכויות האדם שמהן נהנה כל אדם בישראל, שיטת המשפט בישראל מבטיחה לכל אדם זכויות אדם. זכויות אלה עומדות לו בפני כל ערכאה שיפוטית. המעבר מערכאה שיפוטית “אזרחית” ל”דתית” אין בכוחו להביא לאובדן או לשלילה של זכויות אדם בסיסיות. “אין זה עולה בקנה אחד עם תפישות יסוד אלה, כי המעבר מבית-משפט אזרחי לבית-דין דתי יביא לאובדן של זכויות בסיסיות אלה או לפגיעה בהן. אין לאפשר ‘הפקעת’ הזכויות האזרחיות הללו, בלא הוראת חוק מפורשת המקיימת את הדרישות הקבועות במבנה החוקתי שלנו” (בג”צ 1000/92 ח’ בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח’ [37], בעמ’ 248). אכן, ההבטחה בדבר זכויות האדם היא כללית, והיא מלה בכל היחסים ובפני כל הערכאות, בית-דין דתי אינו פועל בחלל. הוא פועל במסגרת שיטת המשפט הישראלית הכללית. בצדק ציין פרופ’ רוזן-צבי כי:

“בית-הדין מוסמך אמנם, לעיתים ייחודיות, להסדיר תחום מסוים של המשפט הישראלי. אך אין בית-הדין יוצא מגדר ערכאת שיפוט ישראלית הנמצאת במסגרת הכוללת של המשפט הישראלי. בית הדין פועל במסגרת הדין הישראלי והמסגרת החקיקתית הכללית, ואין הוא פטור מן המצוות של הוראות הדין הישראלי” (א’ רוון-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (פפירוס, תש”ן)86). שיטת המשפט בישראל אינה קונפדרציה של שיטות נפרדות. שיטת המשפט בישראל היא אחדות, המכירה בשונות ובייחוד של מרכיביה השונים, על-כן, בעניינים המהותיים של המעמד האישי חל המשפט העברי, העשוי לעתים לדחות הסדר משפטי כללי זה או אחר. אך דחייה זו מוגבלת אך לענייני המעמד האישי, “לא פחות ולא יותר” (השופט לנדוי בבג”צ 80/63 גורפינקל ואח’ נ’ שר-הפנים [38], בעמ’ 2068), היא אינה חלה על מה שאינו נופל לגדר ענייני המעמד האישי (ראה רוזן-צבי, בספרו הנ”ל, בעמ’ 76) היא אינה מלה, למשל, על “המסה” האזרחית (ובמסגרתה זכויות הקניין השו[ות) שעמה פונה כל אדם לבית הדין הרבני (ראה בג"צ 1000/92 [37] הנ”ל). היא אי[ה חלה גם לעניין השימוש בסמכות הטבועה של בית הדין הרב[י להסדיר את ענייני הדיון שלפניו, בשימוש בסמכות זו, על בית הדין הרבני לכבד את זכויות האדם, וכמו כל ערכאת שיפוט אחרת, עליו לערוך איזון ראוי בין מלוא הערכים, העקרונות והאינטרסים המתנגשים בכל סוגיה וסוגיה. איזון זה מוטל על הסמכות הטבועה "מבחוץ", מכוח מכלול ערכיה של שיטת המשפט הישראלית. הוא משקף את מהותה ועקרונותיה של שיטת המשפט הישראלית, אשר גם בתי הדין הדתיים הם חלק ממנה. מהו איזון ראוי זה מקום שמתבקש עיכוב יציאה מהארץ של אחד מבעלי הדין המתדיינים בפני בית הדין הרבני?

עיכוב יציאה מהארץ

15.        עיכוב יציאה מהארץ, כסעד ארעי או כסעד ביניים דיו[י, יכול להינתן רק כאמצעי דיוני הבא לסייע לצד "במימוש הסעד שהדין המהותי נותן בידו. , ." (השופט לנדוי בע"א 303/57 רייך נ' המר [39], בעמ’ 1363), הסמכות הטבועה הנתונה לערכאת שיפוט לקבוע סדרי דין באשר להענקתו של סעד דיוני זה צריכה לאזן אפוא בצורה ראויה בין הערכים, האינטרסים והעקרונות הנאבקים על הבכורה בגדרי הדין הדיוני. בצד אחד של המאזניים יש להעמיד את זכותו החוקתית של כל אדם לצאת מישראל. זכות זו הוכרה כאחת מזכויות היסוד של האדם בישראל. “חרות התנועה של האזרח מן הארץ אל מחוצה לה היא זכות טבעית, מוכרת, כדבר המובן מאליו, בכל מדינה בעלת משטר דימוקרטי – וארצנו היא אחת מהן,..” (השופט זילברג בבג”צ 111/53 קאופמן נ’ שר-הפנים ואח’ [40], בעמ’ 536; ראה גם: בג”צ 190/57 אסייג נ’ שר-הבטחון ואת’ [41], בעמ’ 55; בג”צ 488/83, 496, 505 בראנסי נ’ מ[הל המחלקה לאשרות ואזרחות ואח'; דסוקי נ' שר הפנים ואח'; כרים נ' שר הפנים [42]; בג”צ 448/85, בשג”צ 284/85, 320, 5/86, 32 דאהר ואח’ נ’ שר הפנים (להלן – פרשת דאהר [43]; ב”ש 1064/86 הארכיהגמון אג’מיאן נ’ מדינת ישראל [44]). היא נגזרת מהיותו של אדם בן חורין ומאופייה של המדינה כמדינה דמוקרטית, ומהיותנו חלק מהקהילייה הבינלאומית, אשר במסגרתה זכות התנועה מוכרת כזכות אדם מנהגית. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אימץ תפיסה זו (סעיף 6(א)) והעניק לחופש היציאה מישראל (“כל אדם תופשי לצאת מישראל”) מעמד חוקתי על-חוקי (ראה בש”פ 6654/93 [24]). “כל רשות מרשויות השלטון” – לרבות כל ערכאות השיפוט (שאף הן בגדר רשויות השלטון) ובהן בתי-דין דתיים – “חייבת לכבד” זכות זו (סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו).

16.        כנגד הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה עומד האינטרס של בעל דין להגשמת הדין המהותי. יציאתו של בעל דין מהארץ עשויה להשפיע על ההליך השיפוטי ועל אפשרויות הביצוע של פסק הדין, קיומם של הליכי משפט סדירים להבטחת הוכויות המהותיות הוא אינטרם לגיטימי ראוי להגנה של כל צד במשפט. זהו גם אינטרס ציבורי שהליכי השיפוט יהיו יעילים, שתביעות לא תשובשנה, ושפסקי-דין יקוימו.

העמדת צד למשפט בפני “שוקת שבורה” בשל יציאתו של הצד האחר מהארץ פוגעת הן באינטרס האישי של הצד הנפגע והן באינטרס הציבורי בקיומם של הליכים שיפוטיים ראויים. ודוק: האינטרס הראוי להגנה של בעל דין אינו בהפעלת לחץ על הנתבע להסכים לתביעת התובע כדי לשחרר עצמו מכבלי עיכוב היציאה. המדינה אינה בית-סוהר, והסכמה לתביעה אינה צריכה להיות מפתח לשחרור מהשבי. “…עיכוב הנתבע אינו מיועד לשמש אמצעי של לחץ נגדו, שיפדה עצמו משביו” (י’ זוסמן, סדרי הדין האזרתי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש’ לוין, 1990) 571).

17.        עמדנו על הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש להתחשב בהם לעניין סעד הביניים של עיכוב יציאה מהארץ. מחד גיסא עומד ערך היסוד בדבר מופש התנועה, ומאידך גיסא עומד האינטרס של בעל דין להבטחת זכויותיו המהותיות באמצעות ההליך השיפוטי, ערכים אלה נוגדים זה את זה. מתבקש אפוא איזון בין הערכים המתנגשים. על הצורך בעריכתו של איזון זה בגדרי הדין הדיוני עמד חברי, השופט ש’ לוין, בציינו:

“השאלה העקרונית שיש להציב לעניין פרשנותה של התקנה האמורה, היא, היכן מצויה נקודת האיזון בין הכלל שאין להגביל ללא צורך את חופש התנועה של הנתבע לבין הצורך למנוע מן הנתבע לברוח לחו”ל ועל-ידי כך להכשיל את התביעה שהוגשה נגדו” (רע”א 26/89 [22] הנ”ל, בעמ’ 552).

וברוח דומה ציין פרופ’ ס’ גולדשטיין:

INVOLVES NECESSARILY RELIEF PERLIMINARY OF TYPE ANY GRANTING, . . ” THE PREVENTING אן INTEREST PLAINTIFF’S THE OF BALANCE DE~ICATE ג DEFENDANT THE OF THAT AND ,LITIGATION THE FRUSTRAITING FROM DEFENDANT DEFINITIVE THE TO PRIOR RESTRAINED PROPERTY OR LIBERTY HIS HAVING NOT אן CIVIL ג PREVENTING” ,GOLDSTEIN 5.) “LIABILITY HIS OF ADJUDICATION “RELIEF PRELIMINARY OF ~FO ג AS COUNTRY THE LEAVING FROM DEFENDANT .(24 ,18 (1985) ,REV .ת ,ISR 20

אכן, האיזון צריך לשקף את חשיבותם החברתית היחסית של הערכים המתנגשים.

ראוי לו לאיזון שיימצא לו ביטוי עקרוני, המשקף “אמת-המידה הנושאת בתוכה קו מנחה ערכי. . .” (כדברי השופט שמגר בד”נ 9/77 תברת החשמל לישראל בע”מ ואח’ נ’ הוצאת עתון “הארץ” בע”מ ואח’ [45], בעמ’ 361, ראה גם בג”צ 991/91 [12] הנ”ל, בעמ’ 60). איזון זה הוא בעל תפקיד כפול: ראשית, הוא משמש אמת מידה פרשנית, שעל פיה ניתן מובן ללשונה של תקנת דיון; שנית, הוא קובע את גבולות הסמכות (החקוקה או הטבועה) של תקנות הדיון עצמן, תקנות דיון, אשר פירושן מביא לאפשרות של עיכוב יציאה מהארץ מעבר לאמות המידה הקבועות באיזון העקרוני, חורגות מכוחו (החקוק או המבוע) של מתקין התקנות.

18.        נראה לי כי אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין. ביטוי לאמת מידה זו נתן חברי, השופט ש’ לוין, בציינו:

“…כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ-לארץ יידחה העיקרון הראשון (זכות התנועה של הנתבע – א’ ב’) מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע; שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם” (רע”א 26/89 [22] הנ”ל, בעמ’ 553).

לעניין אמת מידה זו ברצוני להעיר מספר הערות: ראשית, אמת מידה זו היא בעלת אופי חוקתי. בקובעה קשר סיבתי בין מניעת היציאה מהארץ (כזכות חוקתית) לבין השפעתה השלילית של ההיעדרות על ההליך השיפוטי, היא מבטאת תפיסה חוקתית באשר למעמדם של עקרונות היסוד שעל משפטנו. עמד על כך פרופ’ גולדשטיין, במאמרו הנ”ל, בציינו, בעמ’ 26:

THE OF RESTLT ג MERELY NOT 13 CONNECTION CASUAL 1 OF REQUIREMENT THE. , . ” THE RATHER BUT ,PROCEDURE CIVIL OY RULW ]7]ן]”ק3 4 OF INTERPRETATION 17 ,JURISPRUDENCE ISRAELI OF PRINCIPLE FUNDAMENTAL MORE ג OF DEMAND FREEDOM THE REGARDING אא0א dTUTIONAL 3א0] ג OF APPLICATION THE REPRESENTS COUNTRY THE LEAVE TO PERSON ג OF RIGHT THE AND ,GENERAL אן MOVEMENT OF

.”PARTICULAR אן

שנית, הקשר הסיבתי הנדרש על-פי אמת מידה זו, בין סכנה לבין מניעתה, הוא זה של “חשש כן ורציני”. אמת מידה זו אומצה בפרשת דאהר [44] לעניין האיזון בין חופש היציאה מהארץ לבין האינטרס הציבורי של בימחון המדינה. נראה לי כי ראוי להשתמש באמת מידה זו גם באיזון שלפנינו. עמדה על כך ד”ר זילברשץ, בציינה:

“לדעתנו המבחן של ‘חשש כן ורציני’ מתאים יותר לאיזון האינטרסים במקרה זה שבו – על-מנת להגן על האינמרסים של התובע שלא יסוכלו הליכי המשפט או ביצוע פסק-דין אנו שוללים מאדם את זכותו הבסיסית לצאת מהמדינה” (י’ זילברשץ, זכות היציאה ממדינה (חיבור לשם קבלת התואר “דוקטור לפילוסופיה”, אוניברסיטת בר-אילן) תשנ”א) 203).

שלישית, הפגיעה אשר למניעתה ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מהארץ אינה כל פגיעה אפשרית, קלה כחמורה. הפגיעה היא מסוג מיותד, בעלת חומרה יתרה, כלומר, “סיכולה מראש של תביעה על-ידי הימלטותו של החייב לחו”ל…” (רע”א 26/89 [21] הנ”ל, בעמ’ 552, בעקבות ר”ע 558/85 אילין ואח’ נ’ רוטנברג ואח’ [46], בעמ’ 556). בעומדה על מהותה של הפגיעה המותרת בזכות האדם לצאת מישראל, מציינת ד”ר זילברשץ, בחיבורה הנ”ל, בעמ’ 180:

“לדעתנו, היות וזכות היציאה מהמדינה היא זכות אדם בסיסית חשובה ביותר, הרי שניתן יהיה להגבילה רק אם יש בה כדי לסכל הליך שפוטי או למנוע את בצועו של פסה”ד שניתן נגד האדם שמבקש לצאת מהארץ”.

רביעית, קיומה של אמת המידה האמורה הוא תנאי חיוני להפעלת הסמכות של עיכוב יציאת בעל דין מהארץ. אין היא תנאי מספיק. כך, למשל, תקנות דיון עשויות להעמיד דרישות נוספות, כגון הדדישה כי תנאי למתן צו עיכוב יציאה מהארץ הוא “כי הנתבע עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת” (תקנה 376(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד1984-); חמישית, בטרם יפעיל בית המשפט את שיקול-דעתו, יהא עליו לבמון אם קיימות דרכים דראסטיות פחות להבטחת האינטרס הראוי להג[ה, בלא לפגוע בחופש התנועה. כך, למשל, לעתים קרובות די במתן ערובה כספית מתאימה כדי לקיים דרישה זו; שישית, מן הראוי הוא שבית המשפט יפעיל את סמכותו הדיונית האמורה בזהירות רבה. "אין ספק, שעיכוב יציאתו של אדם מגבולות המדינה הינו צעד הפוגע בחירות הפרט, ועל-כן מחייבת נקיטתו שיקול זהיר. . ." (המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, בר"ע 451/85 [19] הנ”ל, בעמ’ 305). על-כן, על בית המשפט לערוך בדיקה קפדנית בדבר קיום אמת המידה הדרושה, ורק “אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה” יש מקום ליתן את הצו המבוקש (השופט ש’ לוין ברע”א 18/89 [22] הנ”ל, בעמ’ 517). מתן הצו אסור לו שיהא עניין של שיגרה, ומן הראוי שיינתן אך בנסיבות המצדיקות את הדבר.

שביעית, הפעלתה של אמת המידה האמורה משתנה, מטבע הדברים, על-פי מהות הזכות המהותית אשר להגשמתה מכוון ההליך השיפוטי עצמו. לא הרי הליך שיפוטי המכוון להשבת הלוואה כהרי הליך שיפוטי המכוון למתן גט, במקרה הראשון ניתן להבטיח לרוב את האינטרסים הלגיטימיים של הנושה במתן ערובה מספקת. במקרה השני עשוי לעתים (אך לא תמיד) החשש הכן והרציני לעיגון האישה לחייב מתן צו עיכוב יציאת הבעל מהארץ, זאת ועוד: לא הרי הליך שניתן לקיימו כדין בלא נוכתות אישית של בעל דין, כהרי הליך שניתן לקיימו כדין רק אם בעל הדין נוכח אישית. במקרה הראשון לא יסוכל ההליך אם בעל דין יצא את הארץ, ואילו במקרה השני עשויה יציאתו של בעל דין לסכל את עצם קיום ההליך, עם זאת, אף כאן יש לבחוד תמיד באמצעי דראסטי פחות; שמינית, בגיבושה של אמת מידה זו נלקחה בחשבון העובדה שעניין לנו בסעד ביניים במסגרתו של הליך תלוי ועומד. אין לשכות כי התביעה טרם הוכחה, ופסק הדין טרם ניתן. כנגד הפגיעה הוודאית בחופש התנועה של בעל דין אחד עומדת אך תביעתו של בעל דין שני, הטוען להפרת זכותו המהותית, בלי שתביעה זו נתקבלה, ובלי ש[יתן פסק-דין המקבל אותה, במצב דברים זה, יש לאמץ אמת מידה הנוסה להגן ככל האפשר על זכות האדם שהפגיעה בה היא ודאית. בכך ניתן ביטוי למשקלו הכבד של חופש הפרט לצאת מהמדינה.

עיכוב יציאה מהארץ בבית הדין הרבני

19.        כפי שראינו, נתונה לבית-דין רבני הסמכות הטבועה לקבוע סדרי דין.

במסגרת זו נקבעו סדרי דין לעניין עיכוב יציאתו של בעל דין מהארץ. סדרי דין כאלה קבועים (בתקנה ק"ו) לתקנות הדין בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג (ראה בג"צ 852/86, 869, בשג"צ 483/86, 486, 487, 502, 507, 515-512, 518, 521, 523, 543, 1/87, 33 אלוני ואח' נ' שר משפטים ואח' [47], בעמ’ 61). אכן, במסגרת סמכותו הטבועה, רשאי בית הדין הרבני לקבוע סדרי דין בכלל, וסדרי דין בדבר עיכוב יציאה מהארץ בפרט, על-פי תפיסותיו הדיוניות שלו, ואלו עשויות להיות שונות מהתפיסות הדיוניות של בתי המשפט “האזרחיים” או של בתי הדין הדתיים האחרים (ראה שוחטמן, “על צו עיכוב יציאה מהארץ נגד החייב בדין ועל סמכות הביקורת של בג”צ כלפי בית-הדין הרבני בענייני סדר-דין” משפטים יד (תשמ”ד-מ”ה)83). עם זאת, סמכותו הטבועה של בית-דין רבני לקבוע סדרי דין בכלל, וסדרי דין בדבר עיכוב יציאה מהארץ בפרט, מוגבלת על-פי האיזון הראוי בין הערכים, האינטרסים והעקרונות המאפינים את המשפט הישראלי.

על-כן, מוגבלת סמכותו של בית-דין רבני להורות על עיכוב יציאתו של בעל דין מהארץ על-פי אמת המידה הראויה לאיזון בין הערכים, האינטרסים והעקרונות המתנגשים בסוגיה זו. על פיהם, ניתן להפעיל סמכות שיפוטית לעיכוב יציאתו של בעל דין מהארץ רק אם קיים משש כן ורציני כי יציאתו מהארץ תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין. על רקע זה יש להבין את הלכתו של בית-משפט זה, שלפיה “מטרת ההגבלה המוטלת על אדם, המונעת את יציאתו מישראל, היא זהה לגבי בית-משפט ולגבי בית-דין” (בג”צ 578/82 נעים נ’ בית הדין הרבני האזורי, ירושלים ואת’ [48], בעמ’ 711), וכי “תחומי הסמכות של ערכאות השיפוט השונות, האזרחית והדתית, בנושא עיכוב היציאה מן הארץ. . . צריכים להתפרש באופן דומה” (הנשיא שמגר בבג”צ 852/68, 869, בשג”צ 483/86, 486, 487, 502, 507, 515-512, 518, 521, 523, 543, 1/87, 33 [47] הנ”ל, בעמ’ 61). עם אימוצה של אמת מידה זו יושגו הרמוניה נורמאטיבית ואחדות משפטית, אשר כל שיטת משפט שואפת אליה. בכך יובטח כי ערכי היסוד ועקרונות היסוד, המונחים בתשתית שיטת המשפט שלנו, יזכו להגנה ולהגשמה אחידה בגדרי הדין הדיוני בפני כל ערכאות השיפוט בישראל, ודוק: בתי הדין הרבניים חופשיים, בגדרי סמכותם הטבועה, לעצב לעצמם סדרי דין על-פי השקפת עולמם שלהם. “סדרי הדין שלהם הם ענינם הם” (השופט ברנזון בג”צ 403/71 אלכורדי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה ואח’ [49], בעמ’ 70).

עם זאת, חופש דיוני זה אינו בלתי מוגבל. הוא נתון להגבלות – שלהן כפופות כל ערכאות השיפוט – הנובעות מהאיזון הראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים המשקפים את ערכיה של מדינת ישראל.

מן הכלל אל הפרט

20.        על רקע מבנה נורמאטיבי זה יש לבחון את החלטתו של בית הדין הרבני האזורי לעכב את יציאתה של העותרת מהארץ. לפני בית הדין הרבני הייתה תלויה ועומדת תביעת גירושין של העותרת נגד המשיב. כן הוגשה לפניו תביעה לשלום בית של המשיב נגד העותרת, במסגרת תביעה זו לשלום בית נתבקש צו עיכוב יציאה מהארץ נגד העותרת והילדים. בית הדין הרבני נעתר לבקשה, וזאת על יסוד טיעונו של המשיב כי הוא “חושש שיציאת האשה לחו”ל בשלב זה יגרום לקרע סופי ביניהם, אשר לא יהא ניתן לאיחוי”, בית הדין הורה על קיום דיון נוסף כעבור כחודשיים ימים. הוא ביקש מהצדדים לנהל משא ומתן “למציאת פתרון נאות שיאפשר להם יציאה משותפת לחו”ל או יציאה נפרדת של האשה בתנאים שיפיגו את חששותיו של הבעל”. בית הדין הרבני הגבוה דתה את ערעור האישה, בקובעו כי בשלב זה אין מקום לשמיעת הערעור “הואיל ובית הדין האזורי החליט לקבוע ישיבה נוספת להמשך הדיון”.

21.        האם מקיימת החלטה זו של בית הדין הרבני האזורי את האיזון הראוי בין חופש התנועה (של העותרת) לבין הבטחת הגשמתן של הזכויות המהותיות (של המשיב) באמצעות ההליך השיפוטי? לדעתי התשובה היא בשלילה, וזאת משני טעמים: ראשית, על-פי התשתית הראייתית שהונחה לפני בית הדין הרבני, לא הוכח כלל היסוד של “חשש כן ורציני”. כל שהיה לפני בית הדין הרבני הוא טענה (בלא שהונחה לה כל תשתית ראייתית נוספת) של הבעל והכחשה של האישה. בכך לא די לבסס חשש כן ורציני, שנית – וזה העיקר בעניינו – לא נתקיימה הדרישה כי יציאתה של העותרת מהארץ תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי של שלום הבית. ההליך השיפוטי, שעניי[ו דיון בתביעה לשלום בית, לא היה מסוכל כלל על-ידי יציאתה של העותרת מחוץ לישראל. עולה בבירור מתוך הנסיבות, כי נסיעתה של העותרת מחוץ לישראל היא אך לתקופה קצרה, שהותה מחוץ לישראל בזמן קצר זה אין בה כדי להשפיע על מהלכו של המשפט. על כל פנים, ניתן להבטיח עניין זה באמצעות ערובה מתאימה. דתיית הדיון בביטול צו עיכוב היציאה מהארץ בחודשיים ימים אינה עולה בקנה אחד עם המעמד של חופש היציאה מהארץ כזכות אדם בסיסית, ודוק: מוכן אני להניח - בלא לפסוק בדבר- כי יציאתה של העותרת מישראל עושיה להשפיע לרעה על היתסים בין בני הזוג, ואולי אף, כטענת הבעל, לגרום לקרע סופי בין בני הזוג. ייתכן גם - ואף בעניין זה איני יכול לקבוע כל מימצא - כי מניעת צאתה של האישה היה מקרב שלום בית בינה לבין המשיב. אפילו אלה הם פני הדברים, אין בית הדין הרבני מוסמך בגדרי סעד ביניים הניתן על-ידיו מכוח סמכותו לקבוע סדרי דין, לעכב יציאתו של בעל דין מהארץ מקום שלא מתקיימת אמת המידה המאזנת בצורה ראויה בין הערכים, האינטרסים והעקרונות הנוגעים לעניין. אכן, התביעה לשלום בית (שהיא מענייני המעמד האישי: ראה: בד"מ 1/50 סידס נ' יו"ר ההוצל"פ, ירושלים ואח' [50], בעמ’ 1031; ע”א 174/83 נ’ סוחר ואח’ נ’ פ’ סוחר [51], בעמ’ 82) מעוררת בעיות קשות, בעיקר בתתום סעדי הביניים. מתוך רצון להגשים את הדין המהותי, עשויים לעתים להינתן צווי-ביניים הפוגעים בזכויות אדם בסיסיות, כגון חופש הקניין (לעניין עזיבת דירה), חופש התנועה (לעניין איסור יציאה מהארץ: ראה בג”צ 185/72 ל’ גור נ’ בית-הדין הרבני האזורי, ירושלים ואח’ [52], בעמ’ 770) והאוטונומיה של הרצון הפרטי (בדרך של איסור של פגישה עם אדם אתר) (ראה, בעניין זה, ש’ דיכובסקי, “סמכות בתי הדין הרבניים בראי פסיקת בתי הדין”, דיני ישראל – י-יא (תשמ”א-מ”ג) ט, טו ואילך), עדים אנו כאן לאחד הגילויים של בעיות היסוד הנובעות מהניסיון “הראשון במינו בהיסטוריה היהודית – להחיל דין דתי ולכפות שיפוט דתי על חברה שרוב הנמנים עליהם מגדירים עצמם כחילוניים” (פ’ מעוז, “הרבנות ובתי הדין – בין פטיש החוק לסדן ההלכה” שנתון המשפט העברי טז-יז (תש”ן-תשנ”א) 289, 394). ניסיון מיוחד זה, בתחום ענייננו, יוצר פער בין התפיסות הבסיסיות המונחות ביסוד עקרון שלום הבית בדין הדתי לבין השקפת עולמה של חברה, שברובה היא חילונית. כשופטים, מקבלים אנו את הדין כנתון, ואין אנו מהרהרים אחריו. עם זאת, עד כמה שבמסגרת העילה של “שלום בית” ניתנים צווי-ביניים שאינם עומדים בדרישותיו של האיזון הראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש לקתת בחשבון, אין בית הדין הרבני מוסמך ליתן צו עיכוב יציאה מהארץ רק משום שהדבר מפריע לשלום הבית (להבדיל מהפרעה להליכי השיפוט בדבר שלום הבית), שכן סמכותו הדיונית ליתן צווים אלה כפופה למגבלות המתבקשות מהאיזון הראוי שעליו עמדנו. בצדק ציין פרופ’ רוזן-צבי בספרו הנ”ל, בעמ’ 117, 119:

“יוצאים (צווים – א’ ב’) מבית-הדין הרבני ומכילים סעדים נלווים לשלום בית, הפוגעים בחירותו של בן הזוג, חלק מצווים אלה מתייתס גם לאיסורים המשפיעים ישירות על צדדים שלישיים. למשל, צו האוסר על בן זוג להיפגש עם אלמוני או פלונית, הנקובים בשמם בגוף הצו. סוג כזה של צווים יש בו פגיעה חמורה בזכות הפרט, ואין הוא עולה בקנה אתד עם ערכי היסוד של החברה הישראלית. . .

המשפט הישראלי אינו מאפשר לבית-הדין יד חופשית, גם אם זו מתחייבת מהשקפת העולם של הדין הדתי ומן התוכן המקורי של עילת שלום הבית.

בית-הדין פועל במסגרת הגבולות שהמשפט הישראלי תחם לו. אילוצים אלה מחייבים אותו, ואין הוא יכול לסטות מהם או לחרוג מעבר לגבולותיו”, אכן, עד כמה שצווי-ביניים אלה אינם מקיימים את האיזון העדין בין הערכים, שהעקרונות והאינטרסים שיש לקחת בחשבון – ובמרכזם האדם של הצדדים למשפט ושל צדדים שלישיים – הם חורגים מעבר לסמכות הטבועה (שביטויה עתה בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג) הנתונה לבית הדין הרבני ליתן סעד ביניים למותר לציין, עם זאת, כי בית הדין הרבני מוסמך להתתשב, בגדרי שיקוליו על-פי המשפט העברי, בהתנהגות הצדדים, וליתן לה את מלוא המשקל המתחייב מכך על-פי הדין המהותי. תופסים לענייננו דבריו הבאים של מ”מ הנשיא, השופט י’ כהן, אשר קבע:

“ברור שבית הדין רשאי להוציא את כל המסקנות הנובעות על-פי הדין מהעובדה שהעותרת, שהיא אשת איש, מקיימת יחסי אישות עם גבר אתר. אולם לא מצאנו בסיס מבחינה משפטית שעליו ניתן להשתית צו מניעה כפי שניתן במקרה דנא” (בג”צ 428/81 [53]).

הוא הדין בעניננו, צו זמני לעיכוב יציאתה של העותרת מהארץ אין בית הדין הרבני מוסמך ליתן. עם זאת, הוא מוסמך להסיק מסקנות בגדרי הדין המהותי, לעניין שלום הבית מעצם העובדה שהעותרת יצאה את הארץ ומהתנהגותה בארץ ומחוצה לה.

מטעמים אלה עשינו את הצו למוחלט (כאמור בפיסקה 5 לפסק-דיננו).

השופט ש’ לוין: אני מסכים.

השופט ד’ לוין: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא ברק.

ניתן היום, כ”ט בשבט תש[“ד ( 10,2.94 ).

Comments