best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

הכתובה

About Project

כתובה

רקע

מימים ימימה נהגו בקהילות ישראל כי במעמד החופה ובפני שני עדים, חותם החתן על שטר כתובה ומוסרו לכלה.

לפי רש”י, מוסד הכתובה קיים עוד מימי אברהם אבינו, אשר נתן שטר כתובה לאשתו שרה.

כמוסד משפטי עתיק יומין, הדינים המסדירים את הכתובה מקורם אף הוא בתקופה קדומה. מסכת שלמה במשנה, שעריכתה מלפני כמעט אלפיים שנה, יוחדה לדיני הכתובה – מסכת “כתובות”.

דין הכתובה נהוג גם בימינו במדינת ישראל. משרד הדתות (כיום הרשות הארצית לשרותי דת) מדפיס טפסי כתובה ואלו משמשים את בני הזוג המתחתנים דרך לשכות הרבנות במרחבי הארץ.

באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים. חלק מהחיובים – חיובי מדור מזונות ועוד – מתייחסים לתקופת הנישואין. חלק אחר – עיקר הכתובה, תוספת כתובה, נדוניה ותוספת נדוניה – מתגבשים רק עם פקיעתם של הנישואין בגירושין או בפטירת הבעל.

ד”ר שרשבסקי הסביר את החיובים השונים המרכיבים את הכתובה, כדלהלן:

“עיקר כתובה הוא הסכום שעל הבעל (או יורשיו) לשלם לאישה מכיסו (או מעיזבונו) במקרה שהנישואין באים לקיצם עקב גירושין או מות הבעל, פרט לאותם המקרים בהם לפי הדין היא יוצאת בלי כתובה. חובה זו הוטלה עליו על ידי תקנת חכמים “כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”…

…הסכום הנ”ל ניתן להוספה, כלומר הבעל רשאי להוסיף והוספה זו נקראת תוספת כתובה…

…מלבד לסכום עיקר (ותוספת) הכתובה קובעים בשטר הכתובה גם את סכום הנדוניה, היינו הערכה בסכום כסף של כל אותם הנכסים שהאישה מכניסה לנישואין, הן בנכסי דלא ניידי, הן במיטלטלין…

המנהג הוא שהבעל, מאחר שהוא רשאי לסחור בנכסי הנדוניה, מקבל על עצמו כלפי האישה, כנגד שווי הנדוניה שהיא הכניסה, אחריות לסכום נוסף – “תוספת נדוניה”…”.

לכתובה עיקר ותוספת – שתי תכליות מרכזיות. ראשית, הכתובה נועדה לחזק את יציבותו של מוסד הנישואין. כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות ממוניות, בני הזוג שוקלים את צעדיהם במשנה זהירות. מסיבה זו תיקנו חכמים כתובה לאישה “כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”. טעם נוסף שנזכר במקורות עניינו הבטחת עתידה של האישה לאחר הגיע הנישואין לקיצם, ובפרט במטרה להקל עליה להתחתן מחדש, “כדי שיהיו הכול קופצין עליה לישאנה”.

בשל חשיבותה ומרכזיותה של הכתובה בדיני האישות היהודיים, ביקש המחוקק הישראלי למנוע פגיעה במעמדה, עמד על כך פרופ’ רוזן-צבי:

“…שמר המשפט הישראלי על מעמדה המשפטי של הכתובה בכלל ושל עיקר הכתובה בפרט עקב מעמדה המיוחד בדין העברי ואי-היותה ניתנת להתנאה…” (א’ רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ”ח) 325. להלן: רוזן-צבי).

כפי שציין פרופ’ רוזן-צבי, עריכת שטר כתובה הינה חובה שאינה ניתנת להתנאה, שכן מדובר בחלק בלתי נפרד מנישואין על פי התורה. אכן, על פי ההלכה היהודית, אסור לאדם לקיים מסגרת נישואין ללא כתובה (אבן העזר ס”ו, א) וקיום מסגרת זוגיות ללא כתובה שקול למסגרת זוגיות ללא קשרי נישואין (שם, ס”ו, ט).

במעמד החופה בין בני הזוג חותם הבעל על הכתובה. לרוב, אנשים נוטים לייחס לכתובה משמעות טקסית בלבד, אלא שלכתובה משמעות חוזית-משפטית מחייבת לכול דבר ועניין.

על מנת שיהא לכתובה תוקף מחייב, נדרשים שני עדים שומרי תורה ומצוות וחתימה של כל אחד מהם עליה. בכתובה יופיעו הפרטים הבאים: תאריך ומקום עריכה, שמות הצדדים, סכום הנדוניה ויתר הסכומים שהבעל מתחייב לשלם לאישה עם התרתה.

זכותה של האישה לגבות את כתובתה מוגנת גם בחקיקה האזרחית של המדינה:

סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע:

17. שמירת זכויות ודינים

אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959, או מזכויות האישה לפי כתובתה, ואין בו כדי לגרוע מהוראות סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969.

סעיף 148 לחוק הירושה קובע:

148. שמירת דיני משפחה

חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העיזבון לא יחול אלא חוק זה.

ובסעיף 104 לחוק הירושה נקבע:

104. סדר עדיפות בין חובות העיזבון

(א) הסכומים הבאים (בחוק זה – חובות העיזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה:

(1) ההוצאות הכרוכות בהלווית המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו לפי הנהוג באותן נסיבות;

(2) ההוצאות של צו ירושה, של צו קיום ושל ניהול העיזבון במידה שהן חלות על העיזבון;

(3) החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה -חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר;

(4) המגיע לבן-זוגו של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה כאמור בפסקה (3) והמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק.

באשר לדין החל על כתובת האישה, נראה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי יש להחיל את המשפט העברי כיוון שהכתובה הינה כאמור מוסד מהמשפט העברי. גישה זו עולה מפסיקת בית משפט זה בה נזכרה הכתובה (ע”א 155/83 ברמן נ’ ברמן; ע”א 761/88 פרידמן נ’ פרידמן; ע”א 4909/92 דורות נ’ דורות (לא פורסם, ניתן ביום 24.7.95); בג”ץ 2621/00 לוי נ’ בית הדין הרבני האזורי ירושלים). יצוין שפרופ’ שילה אף הוא סבר שמן הראוי להחיל את הדין העברי על הכתובה. כך גם עולה מדברי פרופ’ רוזן-צבי. כך גם הגיונם של דברים, מטעמים שונים.

הדין העברי רואה את הכתובה לא רק כחיוב ממוני אלא כדין מדיני האישות, בעל זיקה לנישואין עצמם, עד אשר נקבע שאסור לקיים את הנישואין ללא כתובה. יתכן שמסיבה זו רואים את הכתובה כ”ענייני נישואין” במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 (להלן: חשבד”ר). סעיף 2 לחשבד”ר קובע, כי “נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה”. ואמנם, מאחר והחוק מחיל את הדין העברי על נישואין בין יהודים, ודין זה מחייב את הבעל ליטול על עצמו את חיובי הכתובה, נראה שיש לסווג את הכתובה כחוב מכוח הדין – סעיף 2 לחשבד”ר – אשר מפנה לדין העברי. כאמור, סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה קובע במפורש שהכתובה הינה “עילה הנובעת מקשר האישות”.

בהקשר זה ראוי להזכיר, שבתי המשפט האזרחיים מחילים את הדין העברי על חלק מחיובי הכתובה מדי יום ביומו ובהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959. חיוב המזונות על פי הדין העברי מקורו בכתובה. הכתובה עצמה מפנה לדין העברי, מנוסחת בשפת התלמוד, גדושה במונחים מהמשפט העברי ונמסרת לאישה במסגרת עריכת החופה על פי הדין העברי. במצב זה תחולתו של הדין העברי על הכתובה השתרש והתקבל מימים ימימה וככלל מקובלת על הצדדים הבאים בברית הנישואין בטקס דתי.

סמכות השיפוט בעניין הכתובה

הסמכות לדון בענייני הכתובה במסגרת הליך הגירושין נתונה לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. אולם, תביעת כתובה כנגד עיזבון הבעל ניתן להגיש הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני.

מקרים בהם מפסידה האישה כתובתה

בגידת האישה – הסיבה להפסד הכתובה נובעת מעצם המעשה. מעשה זנות מעצם המעשה יוצר ביטול החיובים מהבעל לאישה וביטול חיוב הכתובה.

אישה העוברת על דת – הסיבה שמפסידה את כתובתה נובעת מזה שע”י שעוברת על הדת, יוצרת האישה הפרעה וחוסר יכולת לחיות עמה חיי נישואין, היות ואין אפשרות לקיים חיי נישואין עם אישה שמכשילה את בעלה או מתנהגת בפריצות. ואולם, אין מעשה פעולת “עוברת על דת” גורם להפסד הכתובה, אלא התוצאה ממעשיה, ולכן הדין הוא שלא מפסידה היא את כתובתה אלא אם כן מתרים בה. אם מתרים באישה, וזו תחזור בה ממעשיה הרעים, לא תפסיד כתובתה, על אף שעשתה מעשה של “עוברת על דת”. ורק אם התרו בה וחזרה בה על מעשיה הרעים וחזרה ועברה על דת, מפסידה כתובתה ואין אפשרות להתגורר עמה.

עושה מעשה כיעור – עושה מעשה מכוער, הטעם שמפסידה כתובתה כתב הרמב”ם: “כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראים שהייתה שם עבירה אע”פ שאין שם עדות ברורה בזנות וכו’, אם רצה בעלה להוציאה תצא בלא כתובה, ואין זו צריכה התראה”. דהיינו, שאף על פי שלא ראינו בעדות ברורה שזינתה, אבל אנו תולים שבודאי זינתה – מפסידה כתובתה אף ללא התראה, היות ואנו תולים שהיה פה מעשה זנות. נכון הדבר שיחזור דינה להיות עוברת על דת, אבל בעוברת על דת לא מפסידה כתובתה אלא לאחר התראה.

פסק דין בעניין כתובה

ע.נ נ’ א.נ בית הדין הרבני בירושלים, 2005 נקבע: האישה זכאית לכתובתה מכל בחינה ובפרט שבעלה בגד בה ושבר את מסגרת הנישואין. אולם מאחר והצדדים פנו לבורר על מנת שיפסוק בכל הסכסוכים שביניהם, הרי שגם עניין הכתובה נכלל שם. דעת הרוב קבעה כי מאחר והאישה פנתה לערכאה אחרת, היא אינה זכאית לקבל כתובתה אף שמן הדין היא זכאית לאור מעשי הבעל והפיצוי שמגיע לה עקב הפרת שלום והבית ופירוק המשפחה.

ביה”ד הרבני הגדול, תיק מס’ 1-21-3655:

ביה”ד האזורי קבע בפסק דינו מיום כ”ז באלול תשס”ב, כי הבעל חייב לגרש את אשתו, וכי האישה הפסידה מזונותיה וכתובתה. הצדדים התגרשו, וערעורה של האישה נסב על הפסד הכתובה. יצויין, כי מדובר בבעל שנשא שתי נשים בתימן, והיגר לאחר מכן לאנגליה עם שתי נשותיו, ולאחר מכן עלו לישראל. המערערת היא אשתו השנייה של המשיב, ויש לה ממנו שני ילדים. המשיב עבר להתגורר עם אשתו הראשונה וילדיה. ביה”ד האזורי חייב את המשיב בגט, אולם פסק להפסיד למערערת כתובה ומזונות, עקב מאיסותה בו, מאחר והיא סברה וקיבלה את היותה אישה שנייה. על כך הערעור.

ביה”ד האזורי קבע בפס”ד מיום י”ב באדר תשס”ב, כי האשה חייבת בגט. וזאת עקב “התהום שבין הצדדים הפעורה מזה כמה שנים, ולמעשה האשה מכרה את חלקה בדירה לבעלה, ואף הצהירה בביה”ד שרצונה להתגרש, ויתרה מזו בקשה אף לסגור את תיק שלום הבית שפתחה בשעתו, ולא נראית כל סיבה הגיונית לכך שמתעקשת שלא לקבל כעת את הגט”. על פס”ד זה הוגש ערעור ע”י האישה.

בהחלטה שניתנה על ידינו ביום י’ בסיון תשס”ב, קבענו כי פסה”ד לא יבוצע עקב ההרכב החסר של המותב. קבענו כי יש לנו בעיה בהרכב שיושב באופן קבוע בשנים בלבד, ושהמתדיינים בפניו נאלצים להסכים להרכב חסר, שאם לא כן ייגרר עניינם תקופה ארוכה. כמו”כ קבענו כי פסה”ד אינו שלם משום שאינו מתייחס לכתובה (500,000 שקל), וביקשנו שהראב”ד בביה”ד האזורי יקבע הרכב לדיון.

ביה”ד האזורי – הפעם בהרכב מלא – החליט ביום ד’ בשבט תשס”ג, כי אין עילה לפסול את ההרכב הקיים לכשיושלם, וכי גם האישה מוכנה לגט, אם תקבל את הכתובה. ב”כ האישה הגיש ערעור ובו טען שראוי לקבוע הרכב אחר שיעסוק בתיק, אבל לאחר מכן בקש למשוך את הערעור.פסה”ד נשוא הערעור הנוכחי, ניתן ביום ל’ באדר א’ תשס”ג, ובו נאמר: “על אף שביה”ד פסק שיש לחייב את האישה לקבל ג”פ מבעלה, אך אין כל קביעה שהפסידה כתובתה ואין כל עילה הלכתית – אי לכך, עם הגירושין על הבעל לתת לאישה את כתובתה”. על כך ערעור של הבעל.

אני נוטה לקבל את הערעור, ואנמק את דברי:

א. חיובה של האישה בגט לא נעשה בגלל מעשיה הטובים. מדובר באשה הרודפת את בעלה בעלילות דברים. בין השאר העלילה עליו כי הוא פוגע מינית בבנם יחידם הקטן – הבעל הועמד לדין וזוכה לחלוטין. גם בדיקת הפוליגרף וחוו”ד לשכת הרווחה תמכו בו. כמו”כ טענה שהוא אלים והגישה נגדו תלונות במשטרה. כל התלונות הללו נסגרו. כתוצאה מן התלונות נלקח ממנו האקדח – המוחזק על ידו ברישיון לצורך עבודתו בשטחים – ולא הוחזר לו.

ב. ב”כ האישה טוען בסיכומיו כי “כל עילות הגירושין אותן מציין הבעל … אירעו בזמן התנהלות הליכי הגירושין בין הצדדים ולא קודם לכך. ונפסק רבות כי אירועים אלה אשר קורים עקב מלחמות הגירושין ובודאי כאשר הצדדים פרודים, אינם מהוים עילת גירושין ובודאי כאשר לא הייתה התראה”. יש כאן הודאה ברורה מצד פרקליטה של האשה שהיא אינה בוחלת באמצעים לפגוע בבעלה.

ג. במסגרת הערעור איננו יכולים להתעלם מן המצב הקיים, שבו האישה במפורש מעוניינת בגירושין ועושה הכל בכדי לפגוע ולצער את בעלה. ביה”ד האזורי מציין שהאישה אינה רוצה בשלום ובקשה לסגור את תיק שלום הבית שפתחה בשעתו. אשה החפצה בגירושין – לא פחות מבעלה, ואולי יותר – אינה זכאית לכתובה, שנועדה בכדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואילו היא מבקשת ומתאמצת להוציא את עצמה ממנו, ואינה בוחלת בשום אמצעי.

ד. בין הצדדים נחתם הסכם ממון עובר לנישואין, שבו נקבעה חלוקת הרכוש במקרה של פירוד. הסכם הממון בוצע ביניהם וכל צד קבל את חלקו. אין בהסכם הממון כל התייחסות לכתובה, ויש להניח שהבעל לא היה מסכים לתת לאישה את מה שנקבע בהסכם, אם יחוייב בנוסף גם בסכום של חצי מיליון שקל בגין הכתובה.

ה. יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד. במצב החוקי הקיים כיום שבו כל אישה יכולה לקבל את מחצית הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, ויכולה לקבל במקרים מסוימים את מחצית דירת המגורים, גם אם נרכשה ע”י הבעל לפני הנישואין – הרי משמעות הכתובה המוגזמת היא שהבעל יישאר בחוסר כל. האישה תקבל את חלקה (מחצית הרכוש נטו), ואילו הבעל יקבל את מחצית הרכוש ברוטו, ומזה עליו להפריש את דמי הכתובה המוגזמת וכן לשלם מזונות לילדים. גם אם בי”ד רבני ימאן לתת לאישה את מחצית הרכוש, הרי בג”ץ יעשה זאת בששון ובשמחה, ולמעשה אין כל דרך למנוע ממנה זאת. חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשוה, יאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהישאר עני מרוד.

ו. במסגרת אחרת כתבתי ששיעור הכתובה ותוספת הכתובה, צריך להימדד לפי עיקר כתובה שקבעו חז”ל. סכום זה עומד על 200 זוז, והוא מקביל להלכה המופיעה במשנה בסוף מסכת פאה, שמי שיש לו 200 זוז לא יטול מן הצדקה. הר”ש משאנץ פירש שם ש-200 זוז הם הסכום שאדם זקוק לו לפרנסתו במשך שנה. חז”ל מצאו לנכון שאישה לאחר פרידתה מבעלה לא תאלץ לחזר על הפתחים, ועד אשר תינשא מחדש תהיה לה אפשרות קיום מינימאלית במשך שנה אחת, כמו למי שנמצא על הגבול בין עני לבין מי שאינו עני. זהו סודה של עיקר כתובה.

ז. משום כך, יש לדעתי לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האישה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהייתה מורגלת בנישואין, וזאת למשך שנה שלימה. חושבני שהמינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל כן הייתי מציב את הסכום החודשי על 4,000 – 3,000 שקל לחודש, שהם בין 36,000 ל – 48,000 שקל לשנה. זה דומני הרף התחתון לכתובה. את הרף העליון הייתי קובע לסכום חודשי של 10,000 לחודש שהוא 120,000 שקל בחישוב שנתי. כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לדעתי לכתובה מוגזמת.

בתיק זה, יש לי ספקות רציניים אם האישה זכאית לכתובה. כמו כן, הסכום של חצי מיליון שקל הוא סכום מופרז ביותר. על כן הייתי מסתפק בעיקר כתובה בלבד. ניתן להעמיד סכום זה על 960 גרם כסף טהור שהוא עיקר כתובה לדעת הרמ”א (הבעל אשכנזי), או לכל היותר על הרף המינימאלי של שיערוך עיקר הכתובה כמו שכתבתי לעיל.

לאחר שנשאנו ונתנו בנושא הכתובה הגענו למסקנה לקבוע פיצוי לאישה בסך 18,000 שקל.

פיצוי זה יהווה תחליף לכתובה, ולסילוק כל תביעותיה של האישה, למעט הסכם הממון שבוצע ביניהם.

פס”ד קיצוני אך מקרה שהיה כך היה:

פס”ד תקדימי שניתן ע”י בית הדין הרבני בחיפה אשר קבע כי יש לחייב בעל, שבגד באשתו, בתשלום כתובתה בסך של מיליון דולר. האישה תבעה כתובתה במלואה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולמשפחתה כתוצאה מבגידתו של הבעל והעובדה שעבר לגור עם אישה אחרת. הבעל, מנגד, טען כי אומנם בכתובה אכן מופיע מיליון דולר אך זהו סכום מוגזם.

הרב גמזו, בדעת רוב, עמד על משמעות הכתובה ואמר כי נהוג לחשוב על כתובה כאסמכתא בלבד ושאין היא מחייבת. אולם, קבע הרב גמזו כי נכון שהבעל התחייב על מיליון דולר שזהו סכום מוגזם, אלא שהבעל אשם ובהתנהגותו הסב לאישה נזק רפואי ונפשי בסך מיליון דולר, ולכן יחול החיוב ואין המדובר בכתובה כאסמכתא בלבד. הרב גמזו הדגיש כי חיוב הכתובה הוא בכל אופן בין אם נגרם נזק לאישה ובין אם לאו, ובאופן שלא נגרם נזק לאישה יהיה הסכום בכתובה כאסמכתא.

הרב גמזו נדרש לסוגיה האם יש לראות בסכום שנכתב בכתובה כגוזמה ובמצב כזה לא תחול התחייבות ואין הבעל חייב לשלם, או לחלופין נגרם נזק גדול לאישה – לא מדובר בגוזמה – הבעל חייב לשלם כתובתה במלואה.

לסיכום, בית הדין הרבני חייב את הבעל לשלם לאישה את מלוא כתובתה על סך מיליון דולר. (ניתן ביום ח’ סיון תשס”ט, 31.5.09).

 

 

 

 

Share