best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

ב-ע"א 6198/95 {שולמית יעקב ואח' נ' שרה בראשי, תק-על 98(2), 1771 (1998)} קבע בית-המשפט כי:

"אין לראות כל פסול בכך שעורך-דין המחתים מצווה על צוואה רואה לנכון לתעד ולהנציח את המעמד, ויתכן כי יש להמליץ על פרקטיקה זו של הקלטה ואף הנצחה חזותית באמצעות וידאו. האמצעים הטכנולוגים המתקדמים העומדים כיום לרשותנו יכולים להקל במידה רבה על דרכי ההוכחה ולחסוך את ההתדיינויות הממושכות והסבוכות הכרוכות בהוכחת מעמד החתימה."

כב' השופט א' הומינר ב-תע"ז (ת"א) 6095/89 {אורי כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1990)} קבע:

"...אנו למדים כי לפי פשוטם של דברים, המחוקק התייחס בצורה שווה ליורשים על-פי דין וזוכים על-פי הצוואה, ושניהם מכונים בפיו "היורשים"; הווה אומר, יש לייחס לשני סוגי היורשים האמורים, את אותו המעמד בכל הקשור לזכיה בעזבון. החלוקה ליורשים על-פי דין ולזוכים על-פי צוואה, באה אך ורק כדי להצביע על מקור הזכות של "היורשים" לחלקם בעזבון.

לפי ההגדרה של המונח "היורשים", הרי כאשר מדובר בירושה על-פי דין, ונמצא יורש פסול, הרי '...חלקו מתווסף לשאר היורשים על-פי חלקיהם', קרי, ליורשים על-פי כללי החלוקה שבירושה על-פי דין, ובהתאם לחלקם היחסי כיורשים.

על אותו משקל של ההגדרה של המונח "היורשים", יכולים אנו לקבוע, כי כאשר המדובר בזוכה על-פי צוואה שההוראה לטובתו נתבטלה, הרי חלקו של הזוכה הפסול הנ"ל, יתווסף לשאר "היורשים", על-פי הצוואה: קרי, לזוכים אשר שמותיהם מופיעים בצוואה כנהנים, ולפי "חלקם" בצוואה.

הפרשנות הנ"ל מקנה אחידות לפירוש שיש להעניק לפי חוק הירושה לסעיפיו, הדנים באותו מקרה, ותוך התחשבות במטרת החוק." {ובשים-לב, כי על פסק-דין זה הוגש ערעור שהתקבל ושידון להלן}

על החלטה כאמור, הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, הוא ע"א 1022/90 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1), 307 (1993)}. כב' השופט מ' שמגר, קיבל את הערעור וקבע כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול לרשת על פיה, על בית-המשפט לפנות להוראות הצוואה ולבדוק האם המצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום האדם שנפסל, ובמידה ו"מוצאים" אדם כזה, נותנים תוקף לרצונו של המצווה תוך שבית-המשפט מזכה את אותו אדם.

אולם, במקום שלא נמצא אדם שיזכה במקום האדם שנפסל והמצווה לא גילה דעתו, מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל - יש לראות את אותו חלק או אותה מנה כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש ולכן, "יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין".

במקרה דנן, קבע כב' השופט מ' שמגר, כי משבוטלה ההוראה בצוואה אשר ייעדה את מחצית העזבון למשיבה מס' 2, מתייחסת הצוואה למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה, הדנות בירושה על-פי דין. בשל חשיבות הדברים, נביא את מרבית פסק-הדין:

"3.    דינו של ערעור זה להתקבל.

השאלה שבפנינו, כפי שהוגדרה על-ידי הערכאה הראשונה, היא מה דינם של מנה או חלק בצוואה, שהזוכה בהם על-פי הצוואה נמצא מטעם כלשהו פסול לרשת על פיה, ואין הוראה אחרת בצוואה מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה. עמדת בית-משפט קמא היתה, כי באותו חלק או מנה יזכו שאר הזוכים על-פי הצוואה. בעובדותיו של המקרה שבפנינו, המסקנה היתה, איפוא, כי המשיב הראשון יזכה בנוסף למחצית העזבון שהוענקה לו בצוואה, גם בחלק שהוענק על-ידי המנוחה למשיבה השניה.

מסקנה זו אינה מתיישבת עם הוראותיו של חוק הירושה ועם הגיונם של ההסדרים הקבועים בו. סעיף 50 לחוק הירושה מורה, כי 'זוכה על-פי צוואה שנמצא פסול לרשת... ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת'. היינו, יש לפנות ראשית לכל להוראות הצוואה.

היה והמצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום מי שנפסל. נותנים תוקף לרצונו ומזכים את אותו אדם. מה הדין מקום שהמצווה לא גילה דעתו מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל. במצב דברים זה יש לראות אותו חלק או אותה מנה, כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש. מצב דברים כזה עמד לנגד עיני המחוקק, והוא קבע בסעיף 66(ב) לחוק הירושה במפורש, כי מקום ש'ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר - צו ירושה'. סעיף 2 לחוק הירושה קובע, כעיקרון כללי המונח ביסוד החוק, כי '...הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה'. משמעותן המצטברת של שתי הוראות הנ"ל היא, כי עד כמה שהוראות הצוואה פורשות מצודתן, יש לנהוג לפיהן (כמובן, בכפוף להוראות החוק); ואולם לגבי אותם נכסים או חלקים בעזבון לגביהם אין הוראה בת-תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על-פי דין. כאשר מיישמים כלל זה לנסיבות שנפרשו בפנינו, מגיעים לכלל מסקנה, כי משבוטלה ההוראה בצוואת המנוחה אשר ייעדה מחצית מן העזבון למשיבה השניה, מונחת בפנינו צוואה המתייחסת למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה הדנות בירושה על-פי דין.

קביעת בית-משפט קמא, כי יתרת הזוכים על-פי הצוואה - היינו, המשיב הראשון - יתחלקו באותו חלק של העזבון, שהזוכה בו נפסל, מהווה עריכת צוואה חדשה עבור המצווה, שהרי זו הביעה דעתה במפורש בצוואה שערכה בהקציבה לאותם זוכים כפי שקצבה, לא יותר ולא פחות. "העשרת" יתרת הזוכים בחלקו או במנתו של הזוכה שנפסל מהווה התערבות בלתי-מוצדקת בחופש לצוות. אין בה מתן תוקף לכוונת המצווה, אלא היפוכו של דבר.

בעניין אחר אמר בית-משפט זה, כי 'מוסד הצוואה במשפטנו מבוסס אמנם על השאיפה לקיים את רצון המת באשר לאופן שבו יחולק רכושו, אך אין המדובר ברצון ערטילאי אשר לא זכה לקבל ביטוי חיצוני, אלא דווקא ברצון כזה אשר הנפטר הביע אותו, בדרכים בהן הדבר אפשרי... אין לבית-המשפט לרדת לחקר רצונותיו של המנוח וליצור עבורו צוואה יש מאין לגבי אותם נכסים, ואין מנוס מלקבוע, כי במקרה כזה יחולקו נכסים אלה על-פי דין' (ע"א 449/88, 464 עופרי נ' פרלמן ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מה(1), 600, 608 (1990)).

סיכומם של דברים, יש לקבל את הערעור ולקבוע, כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול מלרשת, ואין הוראה אחרת בצוואה מה ייעשה בחלק העזבון או במנה אשר יועדו לו, יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין.

אשר-על-כן הוחלט לקבל את הערעור."

סעיף 38(ב) לחוק הירושה קובע כי חלק בצוואה שבוטל, לא ישפיע על יתר חלקי הצוואה, אלא, אם יוכח לבית-המשפט, ההיפך {ע"א 234/86 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' שרה בלר, פ"ד מב(4), 148 (1988)}.

כן {ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990); ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1993)}.

בסעיף 38 לחוק הירושה, אין מדובר בהוראת צוואה שביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה, אלא, עסקינן בקביעת דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה.

ב-ע"א 740/82 {אורי גבריאלי נ' שושנה מילצן ו-3 אח', פ"ד לז(1), 90 (1986)} נקבע לעניין ביטול הביטול מפי כב' השופט א' גולדברג:

"משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שוב אין שם "צוואה" נקרא עליה, וככזאת נעדרת היא כל נפקות משפטית. כיוון שעברה מן העולם, אין היא יכולה לקבל את חיותה אלא בדרך של צוואה חדשה אשר תחדש את הוראותיה של הצוואה המבוטלת. ביטול הביטול כשלעצמו אינו לדעתי בגדר צוואה חדשה המחדשת את הצוואה שבוטלה, בין אם ביטול הביטול נעשה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה ובין אם על-ידי השמדת מסמך הביטול. השמטתה של הוראה בחוק הירושה בנדון היא הנותנת כי לא היתה בכוונת המחוקק להחזיר במקרה זה מכללא את הגלגל לאחור, גם אם ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה. אם דינה של צוואה שבוטלה כאילו לא באה לעולם, איני רואה כל חשיבות לכך כי ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה, כל עוד אין המסמך כולל בחובו גם הוראה פוזיטיבית שעל פיה מחדש המצווה את הצוואה שביטלה קודם-לכן.

גישה פרשנית זו גם תשקף בבירור את רצונו של המצווה, ותמנע מחלוקות באשר לכוונתו ולצוואה אותה מבקש הוא להשאיר אחריו."

סעיף 36(ב) לחוק הירושה מתייחס למצב שבו גם במקרה שאין ביטול מפורש של צוואה קודמת, אם כתב המצווה צוואה מאוחרת יותר וההוראות שבצוואה החדשה סותרות את ההוראות שבצוואה הקודמת, הצוואה הקודמת תתבטל. כלומר, אין הצוואה הקודמת מתבטלת לחלוטין אלא רק במידה שהוראות הצוואה החדשה, המאוחרת, סותרות את הוראות הצוואה הקודמת.

אי-לכך יש לבדוק בקפדנות את הוראות הצוואה המאוחרת ולהשוותה עם הוראות הצוואה הקודמת - ולבדוק האם יש סתירה בהוראות בין הצוואות.

לעניין זה נקבע ב-ע"א 202/85 שולמית פרדלינה קליינה-ביק נ' דינה גולדברג, פ"ד מא(2), 757 (1987)}:

"כאשר נערכה צוואה חדשה, ניתן להסיק על ביטולן של הוראות הצוואה הקודמת מהעובדה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, על-אף שלא נאמר במפורש בצוואה החדשה שהיא באה לבטל את הצוואה הקודמת. אך כאשר לא נערכה צוואה חדשה, אין צוואה קיימת מתבטלת מכללא אלא אם המצווה מביע את הביטול בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. והתנאי השני הוא שביטול מפורש זה צריך שייעשה באחת הצורות הקבועות לעשיית צוואה, ולא די באמירה לבד, ותהא מפורשת וחד-משמעית ככל שתהא, בדבר כוונת המצווה לבטל את הצוואה."

גם במקרה שבו מצווה כתב בצוואתו את המילים "האחרונה והיחידה" או בלשון אחרת בעלת משמעות דומה, אין לראות בכך בהכרח ביטול במפורש של הצוואה הקודמת, ויש לפעול באותה הדרך, כפי שתוארה לעיל, במסגרת ביטול מכללא, היינו, מהו תוכן הצוואה החדשה, המאוחרת, ביחס לצוואה הקודמת.

כאשר קיימת טענה כי המקור נשמד - על התובע לשכנע את בית-המשפט, כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה וזאת מפני שאחת הדרכים לביטול צוואה היא על-ידי השמדתה, כאמור בסעיף 36(א) לחוק הירושה, ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה, כאמור בסעיף 36(א) סיפא לחוק הירושה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית-המשפט שלא היתה למצווה כוונה כזו.

תובע זה צריך להוכיח כי:

- המנוח אכן הותיר צוואה;

- צוואה באחת מן הצורות שקבע המחוקק לעשייתה, מלבד צוואה בעל-פה על-פי סעיף 23 לחוק הירושה, כאמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה.

- תוכנה של הצוואה, הוראות מנחילות הכוללות זהות הזוכים ומידת הזכיה וזהות הנכסים, והאם קיימים התנאים לזכיה.

בהגשת העתק מסמך הצוואה כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע, לכאורה, את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.

במידה ובית-המשפט שוכנע כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, וכן שוכנע גם בדבר ההוראות המנחילות - עתה על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות שמנעו ממנו את הגשת המקור.

על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר אובדן המקור או אי-היכולת למצוא אותה. וכן בדבר המאמצים (הסבירים) שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית.

בהגשת המקור יש משום הוכחת עצם קיומה של צוואה, מחד, והוכחת תוכנה, מאידך. אף-על-פי-כן הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסויימות, המחוקק התיר את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית - "בהגשת העתק או באופן אחר".

וזאת כאשר הוכח כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי-אפשר להגיש את המקור לפי האמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה. ההנמקה לכך כי מקום ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה, בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, אין זה מתקבל על הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על פיה לתבוע את קיומה.

אחד מהדרכים שמתווה סעיף 36 לחוק הירושה לביטול צוואה - בדרך של השמדת הצוואה - ולכן קיימת חשיבות רבה לעובדה כי צוואה תוגש לקיום כשהיא במקורה {עמ"ש (מרכז) 218309/07 עמרני עמי נ' בכר חנה, תק-מח 2008(1), 7729 (2008)}.

לא. פעולת ההשמדה לא חייבת להתרחש בנוכחותו של המצווה

              לא. פעולת ההשמדה יכולה להיעשות על-ידי שליח ואינה חייבת להיות על-ידי המצווה.

              ניתן להשמיד רק חלק מצוואה ואין חובה להשמיד צוואה בשלמותה.

              באקט השמדת הצוואה חייבת להיות כוונה של המצווה לבטל את צוואתו על-ידי השמדתה וזאת על-פי לשון הסעיף.

ביטול הצוואה בדרך של השמדה - משמע מעשה פיזי של השמדת מסמך צוואה. רצון או סימן אחר להשמדת צוואה אין בהם משום השמדה.

המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו {ראו סעיף 23 לחוק הירושה}.

ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על-ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב ביטול הצוואה {ראו סעיף 22 לחוק הירושה}.

כתב הביטול יערך בכתב ויציין את תאריכו וחתום על-ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת-ידם על פני כתב הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם {ראו סעיף 20 לחוק הירושה}.
המצווה מציין בכתב-ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על ידיו {ראו סעיף 19 לחוק הירושה}.

              משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36 לחוק הירושה, שוב אין השם "צוואה" נקרא עליה, והיא נעדרת כל נפקות משפטית. הבחינה המשפטית תעשה בהתאם לאמור בסעיף 36 לחוק הירושה.

משמעו, כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה".

הכוונה בביטוי "באחת הצורות לעשיית צוואה" היא לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה, המנויות בסימן א' לפרק השלישי לחוק הירושה, כלומר: צוואה בכתב-יד; צוואה בעדים; צוואה בפני רשות; צוואה בעל-פה {דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני ואח', פ"ד נט(6), 653 (2005)}.

              לא {ת"ע (ת"א) 3840/99 ישראל מילשטיין נ' יונה דץ גלבוע, תק-מש 3(2001), 50, 57 (2001)}.

כן. סעיף 36 לחוק הירושה מונה רשימה סגורה.

ביטול הצוואה יכול לעשות על-ידי:

              - ביטולה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה;

              - ביטול הצוואה על-ידי השמדתה;

              - וביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה.

              כן. המחוקק הישראלי הקים רשת ביטחון על-מנת שלא ייווצר מצב שבו מצווה לא יוכל לשנות או לבטל את צוואתו.

בסעיף 36 לחוק הירושה בא לידי ביטוי עיקרון חירות הציווי הכולל בתוכו את חירותו של המצווה לשנות או לבטל את צוואתו כל עת שיחפוץ.

              לא, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי {ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ(3), 105 (1986)}. כאשר פעילותו אינה מצטמצמת לפעולה מכאנית של העברת רצון המנוח כאשר הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר והוא מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך-הדין ועד לחתימת המנוח הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר {ע"א 526/85 פושיקוב נ' פאר, פ"ד מא(4), 835 (1988)}.

כלומר, אם היה הנהנה אך שופרו של המצווה והעביר את פרטי הצוואה בלא שהנהנה נטל חלק בגיבוש ההנחיות הרי שאין הנהנה נחשב כמי שנטל חלק בעריכת הצוואה והכול לפי מבחן השכל הישר.

באשר לנוכחות הנהנה עצמו בעת עשיית הצוואה, היא, אינה מלמדת בהכרח על מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. נוכחות זו עשויה, עם זאת, להיות חוליה בשרשרת עריכתה של הצוואה שכן, אין בנוכחות בלבד, של נהנה מן הצוואה, בעת חתימתה, כדי לפגוע בכשרותה ולכן יש לבחון את יתר נסיבות המקרה. כך בשלב החתימה, וכך בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה. מעורבותו של הנהנה נבחנת על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

              לעומת הגישה הדווקנית בעבר נוטה הפסיקה להתייחס לאלמנט זה "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", בפרשנות מרחיבה לעומת שני האלמנטים האחרים, שנדונו לעיל. הפסיקה מתייחסת לאלמנט זה, כעילה שיורית ומכוונת היא לכל מי שנטל חלק בעריכתה שלא באופן המתואר בשתי העילות הראשונות. עילה זו מותירה מרחב פרשנות רב יותר לבחינת הנסיבות שאפפו את עריכת הצוואה תוך בחינת מידת המעורבות בהכנתה.

בטלות זו, מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית- המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים.

כלומר, המינוח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" המופיע בסעיף 35 לחוק הירושה, מהווה ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, כאשר המבחן הוא בסופו של דבר מבחן השכל הישר.

              "עד לעשייתה" הוא מי שהיה מבחינה רשמית עד לצוואה על-פי האמור בסעיף 20 לחוק הירושה או על-פי האמור בסעיף 23 לחוק הירושה.

בפסיקה נקבע כי המונח "עד לעשייתה", אינו מכוון למי שנכח בפועל במעמד עשיית הצוואה והיה עד לעריכתה ולחתימתה, כי אם למי שאישר אותה בחתימתו. מי שאינו עד לעשייתה של צוואה, כי נוכחותו אינה עולה לכלל עדות כמשמעותה בסעיף 20 לחוק הירושה, עשוי להיחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה {ע"א 6496/98 מופק בוטו ו-4 אח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.

נקבע בפסיקה כי עורך הצוואה הוא אדם שעסק בניסוח או בכתיבת מסמך הצוואה. העריכה היא פעולה הקשורה ביצירתו מבחינת התוכן או הצורה של המסמך הקרוי צוואה {ע"א 99/86 מתתיהו זיידה נ' ריקה-רבקה זיידה, פ"ד מ(3), 105, 108 (1986); ע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.

              כן. צוואה משותפת הדדית, שנערכה בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק הירושה - בטלות בה ההוראות לטובת הנהנה, שנטל חלק בעריכתה {ת"ע (ת"א) 2470/99 עזבון המנוחה צביה טיאנו נ' מיכל טיאנו, תק-מש 2001(2), 57 (2001)}.

פרשנות סעיף 35 לחוק הירושה תחול מעבר לצוואות רגילות גם על צוואות משותפות. אין להבחין בין שני סוגי הצוואות לעניין סעיף 35 לחוק הירושה {ע"א 576/72 משה שפיר ואח' נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973)}.

המגמה שעומדת מאחורי חקיקת סעיף 35 בעניין בני-זוג היא כי צוואה תהיה מבוטלת לטובת בן-זוג של המעורב, ואם מדובר בבני-זוג ידועים בציבור אזי המגמה החקיקתית של סעיף 35 לחוק הירושה אמורה להיות תקפה.

שאול שוחט {שם, בעמ' 338} סובר לעניין ידועים בציבור כי:

"...ובכלל מדוע להעדיף ידוע/ה בציבור על פני בן-הזוג הנשוי? מאידך, לשון החוק אינה מאפשרת הרחבה זו גם לאור הפסיקה הכללית הקובעת שהמונח "בן-זוג" בחקיקה מתייחס לבן-זוג נשוי ולא לידועה בציבור. זאת ועוד שרצה המחוקק להעניק זכויות לידוע/ה בציבור בחוק הירושה, הוא אפשר זאת מפורשות בכל הנוגע לזכות לירושה ולזכות למזונות מן העזבון. רוצה לומר, בכל מקום אחר בו משתמש המחוקק במונח "בן-זוג" בחוק הירושה, כולל סעיף 35, אין לכלול בו "ידוע בציבור".

בבחירה בין הנימוקים בעד ונגד, הנטיה שלנו לכלול "ידוע/ה בציבור" בגדר חוג הקרובים הפסולים לזכיה במקרה של מעורבות אך נראה שלאור לשונו הברורה של סעיף 35 ולמגמת הפרשנות המצומצמת הניתנת לו בבית-המשפט, אין אפשרות לעשות כן."

ב-ע"א 631/69 {ישיבת מדרש פורת יוסף נ' חומי, פ"ד כד(2), 105 (1970)} חתמו פקידי הישיבה כעדים לצוואת תורם לישיבה, רוב ההוראות שבצוואה זיכו את הישיבה שבה פעלו פקידי הצוואה שחתמו כעדים לצוואה. נטען כי העדים פעלו כידה הארוכה של הישיבה ובפועל הם יהנו אישית מן הצוואה. בית-המשפט קבע:

"אין התאגיד עד, אלא האדם הפיזי החותם על המסמך הוא העד. ואם כי יכול להיות שלעד אינטרס כי התאגיד יקבל טובת הנאה, מפני שעל-ידי כך גם הוא יהנה באופן עקיף, אם כבעל מניה על-ידי הגדלת חלקו בהון ואם כפקיד הצפוי לעליה בדרגה או להגדלת משכורתו בגלל נאמנות לתפקידו או באופן אחר, הרי המחוקק לא ראה צורך, כאמור, לבטל הוראת צוואה כזו בגלל אפשרות של טובת הנאה כזו. אין זה שולל את האפשרות להוכיח בכל מקרה כזה שתהיה השפעה בלתי-הוגנת או מרמה וכדומה מצד העד או עורך הצוואה."

שאול שוחט גורס בספרו {פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001), 336} לעניין פרשת ישיבת מדרש פורת יוסף כי:

"באותו עניין דובר במוסד צדקה (מלכ"ר) שרכושו, במקרה של פירוק, לא יתחלק בין נציגיו או עובדיו. לעניות דעתנו שונה יהיה המצב אם ידובר בתאגיד אחר שהשליטה המוחלטת בו היא בידי אדם פלוני או משפחה פלונית. יתכן שבמקרה מתאים יהא על בית-המשפט לבצע "הרמת מסך" ולפסול את הזכיה בהתקיים התנאים של סעיף 35 בדבר המעורבות וטיבה."

ב-ע"א 576/78 {ברוריה לשצינסקי נ' פרידה סולוביציק ו-2 אח', פ"ד לה(1), 686 (1980)} סרב בית-המשפט להרחיב את מעגל הזוכים הפסולים הנופלים בגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה, ולטענה שעורך-הדין נטל חלק בעריכת הצוואה, שהוא נהנה על פיה.

לעניין לשצינסקי גורס שאול שוחט {שם, בעמ' 337} כי:

"ע"א 576/78 פסק-דין לשצ'נסקי נ' סולובישיק, פ"ד לה(1), 681 (1980), מצביע לדעתנו על חולשתו של סעיף 35. מגמת המחוקק להציב מעצור נוסף בפני כל מעורבות המשפיעה על דעתו של המצווה נמצאת נפגמת בשל צמצום הוראתו לבן-זוגו של המעורב בלבד. החשש העומד ביסודו של סעיף 35 קיים גם במקרה בו הזוכה הוא בנו של המעורב, ביתו ואולי אם תרצו גם אחיו וכן הלאה. אמנם אי-תחולתו של סעיף 35 במקרה זה אינו מונע מהמתנגד להפיל את הצוואה ברשתה של הוראת סעיף 30(א), אלא שכאן כאמור, הטכניקה היא שונה."

המגמה העולה מן הפסיקה היא, שאין להרחיב את תחולתו של סעיף 35 לחוק הירושה ורק זכיה ישירה של הזוכה מתבטלת. אם הלוקח חלק בעריכת הצוואה נהנה בעקיפין מהוראת הצוואה, אין לבטל הוראה זו.

הוראות עילות הבטלות הן: את עורכה; עד לעשייתה או למי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

נדגיש כי שתי העילות הראשונות קשיחות. עם זאת השלישית, "למי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה" - מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית-המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים.

הפרשנות המקובלת בפסיקה כי שתי עילות הבטלות הראשונות זכו לפרשנות דווקנית וגדריה של העילה השלישית נותרו גמישים {ע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.

בסעיף 30(א) לחוק הירושה יש להוכיח את ההשפעה הבלתי-הוגנת, והנטל הוא ככלל על הטוען להשפעה הבלתי-הוגנת.

לעומת זאת סעיף 35 לחוק הירושה שונה. הסעיף אינו דורש את ההוכחה של ההשפעה הבלתי-הוגנת אלא מגולם בו הרעיון כי כל יוזמה של מי שנהנה מהצוואה ולקח חלק בעריכתה מעלה את החשד של גניבת-דעתו של המצווה.

כאמור, המחוקק יצר מעין הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. לכן, אף אם יוכיח הנהנה כי לא השפיע באופן בלתי-הוגן על המצווה, לא יהיה בכך כדי להועיל לו.

נטל הוכחת עילת פסלות צוואה, רובץ לפתחו של הטוען לכך, והרי שעל-מנת להרים נטל זה, אין די בהפרחת טענות לחלל האוויר הנשענות על השערות בלבד ואין די בלהצביע על נסיבות מחשידות כדי להביא לפסילת צוואה.

הרעיון שעומד מאחורי הסעיף הוא כי הפסילה נובעת מחשש שמא אנשים ישפיעו על מצווה בדרך בלתי-הוגנת או ירמו את המצווה. חוק הירושה אינו מאפשר לאנשים אלה להסיר מעצמם חשד או חשש, גם לא בעדות, אף המהימנה ביותר המוכיחה שההוראה היתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה של עדות כזאת - להכשיר את ההוראה.

              החזקה הקבועה בסעיף 35 לחוק הירושה אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם.

העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר אין תוקף להוראה המזכה אותו - אפילו היתה זו הוראת אמת {ע"א 576/72 משה שפיר ואח' נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973)}.

הסעיף קובע חזקה חלוטה שלפיה מי שנכנס בגדרו גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו. המחוקק יצר הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה.

ב-ת"ע (חי) 2224/86, ב"ש 824/86 {בולדו נ' הראל, פ"מ נ(א) 116} בית-המשפט עמד בפני מקרה קיצוני של אי-מוסריות. אדם רצח את המורישה ואת עצמו.

במקרה דנן, הרוצח לא הועמד לדין ולכן לא ניתן היה להפעיל את סעיף 5 לחוק הירושה. בית-המשפט התקשה עם התוצאה שהרוצח יירש את המורישה ולכן ניסה למצוא דרך לעקוף תוצאה זו. בית-המשפט קבע כי קביעה זו, שהרוצח ירש את המורישה, מהווה מעשה בלתי-מוסרי, ולכן אין על בית-המשפט לנהוג כך.

כן {ע"א 181, 9/74 רחל אינזל, ואח' נ' דורה קוגלמס' ואח', פ"ד כט(1), 663 (1974)}.

לא. בסעיף 65(ב) לחוק הירושה המחוקק קבע מפורשות כי בענייני מזונות, כאשר יש הוראה בצוואה השוללת או מגבילה זכות למזונות, היא בטלה. בטלות הוראה כזו בצוואה נקבעה על-ידי המחוקק באופן מפורש בסעיף נפרד ואין להיזקק להוראות סעיף 34 לחוק הירושה.

כן. הוראה בצוואה הנוגדת את החוק ברור שאין לבצעה והיא בטלה. למשל - הוראת צוואה המורה שכדי לזכות בנכס מסויים על הזוכה לרצוח אדם פלוני - ברור כי מדובר בעבירה פלילית וכמובן שזו הוראה בלתי-חוקית והיא בטלה.

מלשון סעיף 34 לחוק הירושה ניתן ללמוד כי בחינת השאלה, האם ביצוע הצוואה אפשרי אם לאו, תיעשה במועד בו מבקשים לקיים את הצוואה, ולא במועד עריכתה. כך, הוראת צוואה אשר במועד עריכתה לא היתה אפשרית לביצוע ובמועד קיומה ביצועה אפשרי - תקויים. ולהפך, הוראת צוואה אשר במועד עריכתה היתה אפשרית לביצוע, ואילו במועד קיומה בלתי-אפשרית - לא תקויים.

הרתעת מתנגדים מלפנות לבית-המשפט, העלולה להביא למתן תוקף לצוואה שאינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה. תניה כאמור גם עלולה להביא לחסימת הנגישות לבית-המשפט, אף של מתנגד "פוטנציאלי תם-לב" בשל חששו מחשיפת אי-החוקיות, שמא יסולק מן הירושה, אם טענתו תידחה
תניית הסילוקין באה לשמור על רצון המצווה ועל שמירת התא המשפחתי.

כיבוד רצונו של המצווה, הגנה על אינטרסים היקרים למצווה, כגון: שלום המשפחה, שמו הטוב, הטבה עם אלה שסעדו אותו וסייעו לו בתקופות קשות בחייו ואפילו הם נמצאים במעגל החיצוני של המשפחה ואף מחוצה לו.

להלן נביא ההסבר בדוגמה:

              "אני דורש שצוואתי תכובד, במידה ובני יתנגד לצוואה אזי יסולק מעזבוני."

              התנאי שהוצג נקרא - תניית סילוקין בצוואה.

אין התייחסות בסעיף 34 לחוק הירושה בדבר צוואה שנוגדת את תקנת הציבור, בלתי-חוקי נאמר, אך נוגד את תקנת הציבור לא נאמר.

יחד עם זאת, ב-ע"א 245/85 {אנגלמן נ' קליין ואח', פ"ד מג(1), 772 (1989)} נבחן מקור הסמכות לבטל הוראה בצוואה הנוגדת את תקנת הציבור. שופטי הרוב, כב' השופטים א' ברק ו-מ' בייסקי, סברו כי ישנה סמכות כזאת {ראו גם פרופ' ג' טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י' (התשמ"ד-התשמ"ה), 272, 257; ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990); ע"א 30/92 ניימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 92(2), 3012 (1992)}.

הפסלות תביא לבטלותה של ההוראה הנגועה בצוואה בעוד ששאר ההוראות יהיו תקפות, אלא-אם-כן כל הצוואה נגועה {ראו סעיף 37 לחוק הירושה}.

למרות החשיבות שיש לייחס למימוש רצונו של המת {ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3), 705 (1994); רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו ואח', פ"ד נג(3), 97 (1999)}, החופש לצוות אינו בלתי-מוגבל, והוא כפוף לסייגים שונים בחוק הירושה.

בחוק הירושה הוראות שונות המגבילות את זכותו של מצווה לצוות ככל העולה על רוחו. אחת מן ההוראות המגבילות את החופש של המצווה לצוות אנו מוצאים בסעיף 34 לחוק הירושה.

               השלמת הפרטים תעשה על-פי האמור בסעיף 26 לחוק החוזים. לעומת זאת אין הוראה דומה בחוק הירושה וגם לא יכולה להיות הוראה דומה להוראות שבסעיף 26 לחוק החוזים. מסמך הצוואה הינו מסמך אישי ביותר, המשקף את רחשי ליבו של האדם, את תוך תוכו, אשר חופש הציווי חל על מסמך זה, בכפוף למגבלות שבחוק הירושה. בית-המשפט, שלא כמו בחוזה, אינו יכול להשלים את ההוראות עבור המצווה שהמצווה לא ציווה בעצמו.

ב-ע"פ 433/88 {יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב ואח', פ"ד מב(4), 601 (1989)} לשון הצוואה כדלקמן:

          "אני תמר ישפה ת"ז 49112 נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר יישאר לאחר מותי לצורכי צדקה שינתנו על-שם בעלי המנוח יוסף ישפה ז"ל ועל-שמי לפי מיטב שיקוליו של בני יחיאל ישפה.

          אני מצווה בזאת את יחיאל ישפה לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי.

          ולראיה באתי על החתום תמר ישפה עד (-) עד (-)."

בית-המשפט קבע כי צוואה שלשונה כלעיל פסולה על-פי סעיף 29 לחוק הירושה, כמו-כן הצוואה פסולה על-פי סעיף 33 לחוק הירושה וזאת בלשונו של בית-המשפט:

          "המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צויינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי (להבדיל מלשם מה) צוו נכסי העזבון."

בית-המשפט קבע אם כן כי לצוואה הנ"ל אין תוקף מבחינת תוכנה.

ב-ע"א 714/88 {נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991)} בית-המשפט פסל את הצוואה על-פי סעיף 33 לחוק הירושה. ומתוך פסק-הדין:

          "עיון בנוסח הצוואה מותיר את הקורא אותה ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד. אמנם השם יובל, שמו של המשיב, מוזכר בצוואה פעמיים, אך פעם אחת השם מופיע בתוך הוראה, כי אין להראות את הצוואה ליובל, ופעם שניה בסוף המסמך, במסגרת האמירה כי הוריו של יובל יודעים על רצונותיה של המצווה.

          בסעיף 54(א) לחוק הירושה נאמר:

   'מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.'

          אמנם עולה מסעיף זה, כי מותר לבית-המשפט להיעזר בנסיבות הנלוות, כפי שהוכחו, לצורך פירוש הצוואה, אך אין ללמוד מכאן, כי ניתן לקבוע את כל תוכנה המהותי של הצוואה על-סמך נסיבות הלוואי, כאשר בצוואה עצמה אינו מצויין במפורש מיהו היורש שהמצווה מתכוון להוריש לו את רכושו (ראה לעניין זה גם פסק-הדין ב-ע"א 102/80 פרוכטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל ואח', פ"ד לו(4), 739, 751 (1982)).

          תוך יישום הסעיף 33 הנ"ל לחוק הירושה יש, איפוא, לפסול את תוקפה של "הוראת הצוואה" הנדונה, הן מהטעם 'שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה...', והן מהסיבה 'שאין להבין משמעותה'." (פסקה 5 לפסק-הדין)

שמואל שילה {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור), 291} סבור בעניין זה כי:

   "מקריאת הסעיף משמע שלא, אולם אפשר גם לפרש, אם כי בקושי, שהסיפא 'שאין להבין משמעותה' מתייחסת גם לרישא המזכיר במפורש "מתוכה"."

האחד, אין לראות למי ציווה המצווה; השני, אין לראות מה ציווה המצווה; השלישי, אין להבין את משמעות הצוואה. אלמנטים אלה, הינם אלמנטים חשובים וחיוניים בצוואה. כאשר אלמנטים אלה נעדרים, המסמך אינו יכול להיחשב כמסמך צוואה כלל.

סעיף 33 לחוק הירושה מנחה כי הבנת הצוואה תעשה מתוכה ללא אפשרות של תיקון או פירוש וזאת גם "כשאפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה", כפי שניתן לעשות על-פי האמור בסעיפים 30(ב) ו-32 לחוק הירושה.

כלומר, סעיף 33 לחוק הירושה לא מעניק סמכות לבית-המשפט לתקן צוואה או לפרש צוואה סתומה, גם כאשר ניתן לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה.

בעוד שסעיף 25 לחוק הירושה עוסק בצורת הצוואה, סעיף 32 לחוק הירושה עוסק בטעות בגוף הצוואה.

הנטל להוכיח טעות בצוואה מוטל על הטוען לטעות או לפרשנות שונה מזו הנלמדת מלשון הצוואה. כך, אף משהוכחה הטעות, על הטוען להוכיח את אומד-דעתו האמיתי של המצווה אלמלא הטעות.

נטל הראיה הוא נטל ראיה גבוה מאוד ואין להסתפק בהעלאת ספק סביר בעניין זה, יש להיזקק לרמת הוכחה כזו שלבית-המשפט הבא לפרש את הצוואה יהיה ברור מה היתה כוונת המצווה.

האחד, הוכחה עצם הטעות (בין אם מתוך הצוואה ובין אם תוך היזקקות לראיות חיצוניות); השני, הוכחה כוונתו האמיתית של המצווה אלמלא הטעות.

בטעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה המדובר בסוג טעויות - טעות בעובדה, בדין או במניע. בסוג זה של טעויות, קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה אשר מקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאשורם, כך, למשל, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו. טעות בדין מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית. לגבי סוג זה של טעויות נקבע כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור מה היה אומד-דעתו האמיתי של המצווה אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, אזי רשאי בית-המשפט לתקן את לשון הצוואה.

לעומת זאת, בטעות על-פי סעיף 32 לחוק הירושה עסקינן בטעות טכנית שנפלה בלשון הצוואה, באופן שקיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין הביטוי שנתן לה בלשון הצוואה, כמו טעות סופר או אחת הטעויות הספציפיות האחרות המנויות בסעיף 32 לחוק הירושה. במקרים אלה, רשאי בית-המשפט לתקן את לשון הצוואה אם הוכח בבירור מה היה המוריש מצווה אלמלא הטעות.

כל עוד לא נגרם נזק מערכתי, אין לבטל את הצו מעיקרו, אלא יש לבחון את המהות, ולכל היותר יש לפסוק הוצאות לטובת הנפגע. לא כל פגם פרוצידוראלי יביא לפקיעת צו כשבמהות עסקינן {בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3), 132 (2004); בש"א (י-ם) 52374/09 א' נ' ד', תק-מש 2009(2), 464 (2009)}.

רבים מן המקרים בהם מוגשת התביעה, אליה מצורפים נתבעים אשר אינם בחזקת "בני משפחה" כהגדרתם בחוק ורק לאחר-מכן מבוקש כי אותם צדדים שלישיים, לכאורה, יצורפו לתביעה כ"בעל דין דרוש".

נוהג זה לא נכון ולא תקין שכן, סדר הדברים צריך להיות הפוך. קודם מגישים את התביעה ולאחריה מגישים בקשה לצרף את אותם צדדים שלישיים {בש"א (חד') 2111/05 פלונית נ' אלמוני ואח', תק-מש 2006(1), 59 (2006); בש"א 851/05 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2005(4), 9648 (2005)}.

כן. הצירוף יכול וייעשה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בלבד. שיקול-הדעת כאמור מסור לבית-המשפט לענייני משפחה אשר שוקל את מהות הסכסוך וקובע האם לצורך התביעה בו יצורף הצד שאותו מבקשים לצרף ואם אכן הינו "צד נדרש" במשמעות הדין {ראו גם סעיף 6(ו) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ו-1995}.

ברגע שבית-משפט קובע את רשימת הנכסים ברי-האיזון יוכלו הצווים הזמניים שניתנו לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון להפוך לסופיים, בהתקיים התנאים לכך {תמ"ש 84440/99 פלונית נ' אלמונים (טרם פורסם)}.

יש לפרש את "החשש הסביר" שבסעיף 11 לחוק יחסי ממון, בצורה רחבה וליברלית ללא צורך בהוכחת מעשים ספציפיים של הכנה או ניסיון להבריח רכוש, ודי בחשש העולה מנסיבות היחסים שבין הצדדים. ובשים-לב כי בהענקת סעד זה ראוי לבית- המשפט שלא לקמוץ את ידו {ת"א (חי') 1377/88 גלנטי נ' גלנטי (טרם פורסם)}.

כן. ניתן לעקל מכונית נכים {תמ"ש 3920/04 ב' ל' נ' ר' ל', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (3.10.06)}.

כן {תמ"ש 10793/04 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2004(4), 101 (2004)}.

לא. הצווים הספציפיים האמורים בסעיף 11 לחוק יחסי ממון אינם בבחינת רשימה סגורה של צווים שראי בית-המשפט ליתן על-מנת לשמר זכויותיו בנכסים של בן-הזוג.

לשון סעיף 11 לחוק נוקטת את המינוח "בקשה" ואולם מכאן אין לשמוע כי הכוונה היא לבקשה להבדיל מ"תובענה".

תקנות סדר הדין האזרחי גורסות שני אופנים לפניה לערכאות - תובענות ובהן סעד עיקרי ובקשות שהן בקשות ביניים או סעדים זמניים. מאילו ברור שהעתירה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, הינה בחזקת תובענה עיקרית ומכאן שהיא "תובענה".

המינוח "בקשה" - הוא שווה ערך למינוח "עתירה" והשאלה אם לסווג עתירה זו כ"תביעה עיקרית" או סעד ביניים - ניתנת לפתרון בין היתר מתוך לימוד תקנות סדר הדין האזרחי: כך למשל אם זו "בקשה" (כלומר "בקשת ביניים" בלשון התקנות) כי אז יש לשאול, האם תיתכן בקשת ביניים שאינה נסמכת לתביעה עיקרית? מובן מאליו שהתשובה לשאלה זו תהא שלילית.

משנה תוקף יש לדברים אלה - כאשר בבית-משפט למשפחה אין אפילו פרוצידורה של "המרצת פתיחה" שהיא "ייצור הכלאיים" היחיד, בתקנות סדר הדין האזרחי, שלגביו ניתן לומר שגם "בקשה" היא וגם "תביעה עיקרית" בעת ובעונה אחת.

זאת ועוד. פרק המבוא בתקנות סדר הדין האזרחי בסעיף ההגדרות מגדיר "התובענה" באלה המילים: "תביעות, בקשות ושאר העניינים בעל דין לפני בית-המשפט באחת הדרכים שנקבעו לכך" ושוב גם מכאן עולה המסקנה שגם "בקשה" יכולה לבוא    בגדרה של תובענה {בש"א (חד') 2010/05 ג' י' נ' ג' ו', תק-מש 2006(2), 72 (2006)}.

נראה כי סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון רחבה מהסמכות המוקנית לו על-פי פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי ואין היא מצטמצמת, בהכרח, על-פי המגבלות המפורטות בתקנות סדר הדין האזרחי {בש"א (כ"ס) 1790/04 א' נ' נ' א' מ', תק-מש 2004(3), 29 (2004)}.

סעיף 11 לחוק יחסי ממון מקנה לכל היותר זכות כספית נגד בן-הזוג "המבריח", שהנכס שהבריח ייחשב כחלק ממסת הרכוש הנתון לאיזון, ברם אין הוא מאפשר ביטול בפועל של העסקה.

              סעיף 11 לחוק יחסי ממון נותן פתרון רק במצב בו בן-הזוג טרם הספיק לבצע דיספוזיציה כלשהי בנכסים המיועדים לאיזון או במקרה שיש לבני-הזוג די נכסים כדי לקזז מהם את שווי הנכס שהוברח. במקרה בו מתברר בדיעבד כי בן-הזוג הבריח כבר נכסים המיועדים לאיזון, כך שאין כבר אפשרות למתן סעדים לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון קובע סעיך 7 לחוק יחסי ממון כי נכס שבן-זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן-זוגו לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה - למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין - רשאי בית-המשפט או בית-הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג.

כן. על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון ניתן לנקוט באמצעים לשמירת זכויות אף אם אין זכויות קנייניות לבן-הזוג התובע בנכס. על האמצעים לשמירת הזכויות ניתן להורות בהתייחס לנכס אשר הוא קניינו של בן-הזוג האחר, זאת מכוח הסדר איזון המשאבים. על-כן אף אין, במסגרת תביעה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, צורך להצהיר כי בן-הזוג התובע הוא בעלים של מחצית הנכס או הנכסים שהרי שמורה לו הזכות כי ייקבעו אמצעים לשמירת הנכסים אם בית-המשפט ייעתר לבקשתו, אף אם אין הוא בעל הנכס {תמ"ש (י-ם) 110/02 א' ב' ל' נ' ו' ב' ל' ואח', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (27.9.10); תמ"ש (י-ם) 6980/97 אלמונית נ' פלוני, תק-מש 98(1), 193 (1998)}.

הסעיף נצרך כאשר המדובר בהברחת כספים שנעשתה בסמוך לפקיעת השיתוף או בהברחה שיטתית מוכחת שנעשתה במשך שנים קודם לפקיעת השיתוף {ע"א 735/89 נתיב נ' נתיב, פ"ד מה(3), 3 (1991)}.

כמו-כן נועד סעיף 11 לחוק יחסי ממון להפחית, במעט, את התמריץ של בן-הזוג שאינו מעוניין בגט ללחוץ על בן-הזוג האחר לוותר על זכויותיו בנכסים המשותפים בתמורה לגט, שכן, בן-הזוג המעוניין בגט יכול להיות בטוח כי גם אם לא יכנע ללחצי בן-הזוג וסחיטותיו, לא יוכל בן-הזוג הסוחט לסכל את הזכות לאיזון על-ידי הברחת נכסים, אלא לכל היותר יוכל לדחות את מועד האיזון {ע"א 1231/93 שקלים נ' שקלים, תק-על 94(3), 228 (1994)}.

בין השאר רשאי בית-המשפט לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה; לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני-הזוג; לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על-פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני-הזוג {סעיף 11 לחוק יחסי ממון}.

נבהיר כי הסעדים אשר רשאי ליתן בית-המשפט בשלב זה וכל עוד אין הסכמה בין הצדדים על מועד איזון המוקדם לפקיעת הנישואין הינם אך ורק סעדים שמטרתם לשמור לבל תפגענה זכויותיו הרכושיות של מי מהצדדים במועד פקיעת הנישואין. הא ותו לו.

              מטרת סעיף 11 לחוק יחסי ממון היא מניעת סיכול או סיכול עתידי - אם קיים חשש סביר לכך - של זכות או זכות עתידית של בן-הזוג השני, כפי שהיא מגיעה לו על-פי הסכם ממון שנחתם ביניהם או על-פי הסדר איזון המשאבים.

כל רישום של רכב הינו דקלרטיבי ואינו מעיד על נכונות הבעלות.

הראוי הוא שהשימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר {תמ"ש (י-ם) 610/07 א' א' נ' א' י' ק', תק-מש 2009(3)), 373 (2009)}.
ראוי לאמץ מדיניות שיפוטית כי מי שהעיד עדות שקר שנים בפני ערכאות השיפוט, והביא חברה בבעלותו לכדי קריסה או בלשונו "שהחברה מועמדת לפירוק" מתוך מטרה לאיין את זכויות האישה, נוטל לעצמו סיכון כי יעשה שימוש בסעיף 8(3) לחוק יחסי ממון ולקבוע כי איזון המשאבים בין הצדדים לא יהיה לפי שוויים במועד פקיעת הנישואין, אלא, לפי שוויים במועד מוקדם יותר {תמ"ש (קר') 15172/07 ח' ח' נ' י' ח', תק-מש 2009(4), 482 (2009)}.

פגיעה כאמור אפשרית רק בהתקיים נסיבות מיוחדות, המאפשרות מצב בו הפגיעה בזכות הקניין תיכלל במסגרת ההגבלה שנקבעה בחוק היסוד, קרי, הפגיעה מכוח חוק, הינה בגדר המידה הנדרשת ושלא למעלה מן הצורך ולתכלית ראויה.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע כי רשאי בית-המשפט, אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא על-פי שיעור אחר שיקבע.

              ב-תמ"ש 140/01 {פלונית נ' אלמונית, מיום 9.5.02, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} על בני-הזוג חל חוק יחסי ממון, ובאיזון המשאבים ביקש הנתבע ששני הצדדים ישאו בחוב ההימורים שנצבר בגין הימוריו של הנתבע בלבד באמצעות האינטרנט, במשך 5 חודשים. לעומתו טענה התובעת כי החוב יושת רק על כתפי הנתבע כיוון שלא ידעה על הימורים אלו.

יצויין כי הפסדי הנתבע שולמו מהחשבון המשותף וסכומי הזכיה נכנסו לאותו חשבון וכי במהלך חודשי ההימורים היו בין הצדדים יחסים הרמוניים.

בעניין השיתוף בזכיה בכספי הימורים נקבע כי כספי הזכיה בהימורים במהלך חייהם המשותפים של בני-הזוג הינם רכוש משותף, בין אם נרכש הכרטיס מחשבון פרטי ובין אם נקנה מחשבון משותף.

כאמור, נקבע גם כי השיתוף חל גם על חובות של בני-הזוג, כאשר החריג לכלל הוא כשמדובר בחוב בעל אופי אישי מובהק, אז, אם יוכיח זאת הטוען לכך שמדובר בחוב אישי, הרי שאין זה מן הצדק לחייב את בן-הזוג השני לשאת בעולו.

על-מנת שלא יווצר מצב בו בן-הזוג יזכה בכספי הרווח אך לא ישתתף בחובות הנובעים מהימורים, הרי שעל בית-המשפט לבדוק כל מקרה לגופו, על-פי סמכותו בסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון ולקבוע בכל מקרה ומקרה אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות שנכסים נוספים לרבות חובות שהם בגדר נכסים שליליים לא יאוזנו בין בני-הזוג.

בנסיבות אלה קבעה כב' השופטת מקייס כי כיוון שהיו ההימורים לתקופה קצרה של 5 חודשים ולא דרך חיים, וכיוון שהתובעת לא ידעה על ההימורים הרי שיש בהתנהגותו של הנתבע משום הפרת נאמנות כלפי התובעת ועל-כן הוצאות אלה אינן הוצאות משותפות ולא יכנסו לאיזון, לכן גם כספי הזכיה, במקרה זה, יזקפו לטובת הנתבע בלבד.

כספי זכיה של מי מבני-הזוג, בלוטו או בפייס, במהלך החיים המשותפים, מהווים רכוש משותף או נכס בר-איזון, בין אם נרכש הכרטיס הזוכה מחשבון משותף, מחשבון פרטי של מי מבני-הזוג ובין אם מדובר במנוי קבוע שהתשלום החודשי עבורו משולם מחשבון משותף או פרטי של אחד מבני-הזוג.

נבהיר כי הכספים ששימשו לרכישתו של הכרטיס הינו רק אחד מהמבחנים.

מבחן נוסף כאמת-מידה לקביעת גורלם של כספי הזכיה כרכוש משותף או בר-איזון, הוא מבחן השימוש שנעשה בכספי הזכיה.

ב-תמ"ש 15271/96 {דפנה שלף נ' יהודה שלף, תק-מש 2001(3), 7 (2001)} ביקש הנתבע כי על סכום שהוצא מקרן הפנסיה שלו לטובת ניהול משפט פלילי שבו זוכה, יחול האיזון. כב' השופט גייפמן דחה את תביעתו של הנתבע לאיזון הוצאות המשפט וקבע כי מימון המשפט הפלילי, שנזקק לו הנתבע לאחר מועד האיזון, אינו בגדר הוצאה משותפת של שני בני-הזוג, או שנעשתה לטובת שניהם. ההוצאה היא בעלת אופי אישי של הנתבע, שלא שירתה את היחידה המשפחתית, ואין לזקוף את מחציתה לחובת התובעת, והוסיף כי:

"סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון אינו יכול להוות "קיצור דרך" לניהול תביעת נזיקין, אף אם סבור הנתבע שקמה עילת תביעה כנגד התובעת."
כן. משמעות קרן ההשתלמות היא חיסכון של העובד, אצל המעביד או גוף אחר, המהווה חלק משכר עבודתו, וכיוון שהמחוקק לא הפריד בין הסוגים השונים של קרנות השתלמות, אין לעשות זאת בפרשנות משפטית {ד"נ 9/85 נציב מס הכנסה נ' ד"ר מ' בר זאב, פ"ד מ(4), 351 (1986)}.

כן {תמ"ש 17161/04, בש"א 5607/04 א' צ' נ' א' י', מיום 27.12.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט; ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541 (1996)}.

בשורה של פסקי-דין נקבע כי אם וככל שזכאית אישה למחצית הפנסיה שנצברה על-ידי בעלה, הרי זכותה זו תילקח בחשבון לצורך קביעת שיעור המזונות להם היא זכאית והיא לא תהא זכאית לשניהם במצטבר {ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541 (1996)}.

כן. מימוש זכות הפנסיה יכול להיעשות במועד הבשלת הזכות וגמלתה או בדרך של היוון. במישור השיפוטי הדרך המועדפת היא מימוש במועד הבשלת הזכות, באשר עד למועד גמילת הזכויות לא ברור היקף הזכויות, משך הזכות, ואין גם הצדקה להטיל מעמסה כספית על בן-הזוג בטרם ישולמו לו תשלומי הפנסיה. יחד עם זאת, הצדדים רשאים להסכים על היוון. ההיוון צריך להתייחס על-פי דין לכל רכיבי הפנסיה, לרבות פנסיית השאירים {תמ"ש 12131/97 דינה טיקוצינסקי נ' שרון טיקוצינסקי, תק-מש 2000(4), 12 (2000)}.

ב-ע"מ 1004/03, ע"מ 1004.1/03 {עזבון המנוח משה עמרני ז"ל וצפורה עמרני נ' דוד עמרני ואח', מיום 20.5.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} קבע כב' השופט ברלינר כי פנסיית שאירים שמקבלת המערערת מתוקף היותה אלמנת המנוח, אינה ברת-איזון ועל-כן טענת יורשי המנוח לאיזון פנסיה זו (על-מנת להינות מחלוקת מחצית הפנסיה בין כלל היורשים) דינה להידחות.

כן. בשורה של פסקי-דין, הוכרו נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה כנכסים ברי-שיתוף וברי-איזון {ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3), 793 (1991); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1), 602 (1992); ע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3), 758 (1993)}.

הנכסים המסחריים ובכללם זכות הקניין הרוחני, שייכים לעניינים הממוניים שאינם חייבים להיות מוכרעים בעת פקיעת הקשר (לעומת עניינים שעילתם בדין העברי ולכן הם נכללים בענייני הנישואין - כגון הכתובה, ומוכרעים בפקיעת הקשר או עניינים אחרים שבמהותם חייבים להיות מוכרעים בפקיעת הקשר כדוגמת דירת המגורים) אולם יש לדון האם זכות יוצרים, כזכות שבקניין הרוחני, היא זכות ברת-איזון או זכות בבעלותו הבלעדית של היוצר?

זכות היוצרים היא זכות בלעדית של יוצר על פרי רוחו, ומשמעותה - מחד, היא נגטיבית, קרי - קיים איסור בשימוש בזכות ללא הרשאת היוצר, ומאידך, היא קניינית-ערטילאית וניתנת להעברה לאחר.

הזכות מורכבת מזכות חומרית-כלכלית וזכות מוסרית ורק הזכות החומרית היא קניינית. הזכות האישית דומה לזכות לשם טוב ולכבוד ועל-כן הזכות האישית אינה עבירה.

בדין הישראלי והדין החל במדינות שונות, קיימת דרישה אחת על-מנת לקבוע כי מדובר ביצירה משותפת, והיא, הדרישה לשיתוף בעצם היצירה כתנאי לשיתוף בבעלות בזכות היוצרים ביצירה. לכן רק במקום שבו שני בני-הזוג נחשבים ליוצרים, ניתן לדבר על שיתוף ביצירה.

כאשר רק אחד מבני-הזוג הוא היוצר, אנחנו נדרשים לסוגיית השיתוף או איזון המשאבים.

רכישת זכות יוצרים אינה תוצאה של השקעת משאבים משותפים או מימוש רכוש קיים מלפני קשר הנישואין אלא תוצר רוחו וכשרונו של בן-הזוג ואין בינו לבין קשר הנישואין דבר (זאת להבדיל מכושר השתכרות המוזן גם מהשקעתו וטיפוחו של בן-הזוג).

לכן, כאשר היצירות הן פרי יצירתו של אחד מבני-הזוג החפץ יכול שיחולק, אך זכות היוצרים תישאר לעולמים בידי בן-הזוג היוצר, והפירות שמניבה הזכות יהיו שייכים לבן-הזוג היוצר.

יש לסייג ולומר, שאם ההכנסות שימשו לפרנסת המשפחה, הרי שיש להתייחס להכנסה זו ככל הכנסה אחרת.

אמנם, כאשר בן-הזוג אינו היוצר, וזכותו היא הזכות הקניינית בלבד, ולא גם הזכות האישית, יש להתייחס לזכות היוצרים כזכות חפצית ביצירה עצמה ויחולו עליה חוק המיטלטלין.

כאשר מדובר ביצירות וזכויות שנוצרו לפני קשר הנישואין וחל חוק יחסי ממון, הרי הזכויות יהיו נחלת היוצר בלבד בתנאי שאין הסכם אחר או שמאורח חייהם לא ניתן להסיק את ההיפך, ואם חוק יחסי ממון לא חל הרי שיחולו על היצירות חזקת השיתוף, ובתנאי שאין הסכם אחר ולא ניתן ללמוד את ההפך מאורח חיי הזוג {שרה פרזנטי "זכות היוצרים כנכס בר-חלוקה בין בני-זוג" רשימות בנתיב קנייני הרוח, השנתון למשפט, תקשורת וטכנולוגיה, כרך ביכורים (תשס"ד-2004)}.

המחוקק איפשר לבית-המשפט במצבים בהם נראה כי ייגרם אי-צדק, לשנות את דרך איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין.

              כן. סעיף 7 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית-המשפט לראות נכס, שהוצא או שהתחייבו להוציאו מרשותו של אחד מבני-הזוג, כמו גם נכס שניתן במתנה - למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין, כאילו הוא עדיין של אותו בן-הזוג, כאשר הוכח לפניו כי כוונת המעשה היתה לסכל את זכותו של בן-הזוג השני לאיזון משאבים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון {ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5), 689 (1994)}.

סעיף 6א לחוק יחסי ממון קובע כי במידה ובית-המשפט או בית-הדין ראה כי לצורך ביצוע איזון המשאבים יש למכור דירה המשמשת למגורי בני-הזוג או למגורי ילדי בני-הזוג הקטינים ובן-הזוג המחזיק בהם, לא יורה על ביצוע המכירה והיא תעוכב, כל עוד לא נוכח בית-המשפט או בית-הדין כי לילדי בני-הזוג הקטינים ולבן-הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע {ראו גם סעיף 6(ד)(4) לחוק יחסי ממון}.

ההכרה בהסכם הממון עלולה למוטט את כל בסיס הוודאות בדיני החוזים, ולהביא לתוצאה כזו, שבכל רגע נתון וללא התחשבות בהתחייבויות קודמת, אפשר יהיה להעניק את אותה התחייבות לבן-הזוג במסגרת הסכם ממון ולהשתמט ממנה. על-כן אין כל הצדקה להעדיף את בן-הזוג בהסכם הממון על פני נושים קודמים להסכם {1788/01 כץ איריס נ' כץ פיחס ואח', פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט (19.8.04)}.

בין המקרים ניתן למצוא בעל המבזבז כספים על פילגשו; הוצאות כספיו על רכוש אישי של אחד מבני-הזוג {ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541 (1996)}; כאשר אחד מבני-הזוג מבצע "מניפולציה כספית" במיוחד לעצמו.

הגישה הראשונה, היא גישה הדוגלת בסימטריה בין השיתוף בנכסים לשיתוף בחוב - אם הוכח שיתוף כללי - הרי שאף החובות משותפים, אם יוכח שיתוף חלקי הרי שאף אופי החיוב בחוב יהיה מוגבל {ת"א (חי') 2240/02 ורדינון שושנה נ' עזבון המנוח מאיר לוי ז"ל ואח', תק-של 2004(1), 9532 (2004)};

הגישה השניה בוחנת את השאלה האם החוב הוא בעל אופי אישי מובהק או בעל אופי משותף {ע"א 7442/97 עמית נ' עמית, פ"ד נד(4), 625, 629 (2000)} ובשים-לב כי רק חוב בעל אופי משותף יכלל בשיתוף החובות החוסה תחת משטר חזקת השיתוף;

הגישה השלישית, מבקשת להוכיח קשר ישיר בין החוב לנכס המהווה את השיתוף, רק חוב שנובע מהשקעה בנכס משותף - יהיה חוב משותף {ע"א 633/71 תמרה מסטוף נ' עזבון המנוח י' מסטוף, פ"ד כו(2), 569 (1972)}.

כן {בר"ע 65/96 ראובן ניר נ' מזל ניר, תק-מח 96(3), 3516 (1996); תמ"ש 93361/99 מרים מגן נ' עמירם מגן ואח', תק-מש 2000(2), 18 (2000)}.

              כן. דוגמה מובהקת לנכס משותף, שחזקה כי חל עליו שיתוף על-פי קביעת בית-המשפט, הוא כל נכסי המיטלטלין השייכים לבני-הזוג {ראו גם ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3), 685 (1994)}.

כך גם באשר למיטלטלין, החוסים תחת משטר איזון המשאבים, אף שבני-הזוג חוסים תחת משטר של איזון משאבים, קרי, משטר של הפרדת רכוש משך חיי הנישואין, אף-על-פי-כן, ביחס למיטלטלין קמה חזקה, כי הם משותפים לשני בני-הזוג וזאת כיוון שבמקרה שבו חיים ביחד בני-הזוג, אין כל אינדיקציה אובייקטיבית למשטר של הפרדת רכוש ביחס למיטלטלין ולכן גם אין כל רלוונטיות לשאלה מי רכש את המיטלטלין ומאיזה חשבון.

נכס משותף הינו נכס ששימש את בני-הזוג או נכס ממנו התקיימה המשפחה, שעל-פי הסכמת בני-הזוג הנלמדת מהתנהגותם וכוונתם ומכוח הדין הכללי, אף אם הינו רשום על-שם אחד מן הצדדים יש לראותו כנכס השייך לשניהם {תמ"ש 5522/02, 5523/02 ר' י' נ' ג' פ', תק-מש 2003(4), 485 (2003)}.

לצורך איזון המשאבים הסעיף אינו מציין במפורש "נכס משותף" שכן נכס משותף שייך לשני בני-הזוג מכוח הדין הכללי, מכוח השיתוף בנכס יש שנוצר על-ידי הצדדים, ומשכך פירוק השיתוף בו ייעשה מכוח היות הצדדים שותפים בו ואיננו נכלל למעשה בנכסים אותם יש לכלול באיזון.

כן. סעיף 6(ד) לחוק יחסי ממון קובע כי לבית-המשפט או בית-הדין נתון שיקול-דעת רחב להתחשב במצבו הכלכלי של כל אחד מבני-הזוג וביצועו יקבע באופן שימנע ככל האפשר: גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני-הזוג; הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תיפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר; פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני-הזוג; פגיעה ברווחת ילדי בני-הזוג הקטינים

כאשר אין הסכמה בשאלה אילו נכסים מגיעים מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון קובע שזכות ההחלטה נתונה לבית-המשפט או בית-הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.

לאחר חלוקת הרכוש ושומת ערכו (כאמור, למעט החובות) אם קיים הפרש בנכסים לטובת אחד מבני-הזוג, הרי שלפי סעיף 6(ב) לחוק יחסי ממון, בעל היתרה חייב יהיה לתת לצד השני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף

על-פי סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון, לצורך איזון המשאבים יש לשום את נכסי כל אחד מבני-הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי אותם נכסים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים. אופן השומה והחלוקה נתונה להסכמת בני-הזוג.

               המחוקק ראה לנכון לקבוע תקופות זמן ארוכות (הניתנות לקיצור בתנאים מסויימים), מאז שנפרדו הצדדים, או מאז שניהלו הצדדים הליכים. תקופות אלו נועדו ללמד על רצינות הפירוד; עומק הפירוד; סופיותו של הקרע והיותו "יציב".

כן {תמ"ש (קר') 7581/06 ו' ש' נ' ד' ש', תק-מש 2009(1), 588 (2009)}. סעיף 5א(ב) לחוק יחסי ממון קובע כי בית-המשפט או בית-הדין רשאי לקצר את התקופות, אף אם לא התקיימו הוראות סעיף 5א(א) בהתקיים אחד מאלה: ניתן כלפי בן-הזוג המבקש צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת או צו הרחקה להבטחת מדור שקט; הוגש כתב אישום נגד בן-הזוג של המבקש הכולל אישום בעבירת אלימות שבוצעה במבקש או בילדו; בית-המשפט ציווה על מעצרו של בן-הזוג של המבקש לאחר ששוכנע כי קיים חשד סביר שהוא עבר עבירות אלימות שבוצעה במבקש או בילדו {ראו סעיף 5א(ב) לחוק יחסי ממון}.

חיים בנפרד של לפחות תשעה חודשים; חלפה שנה מאז הגשת תביעה רכושית; חלפה שנה מאז הליך להתרת נישואין.

לא. סעיף 5א לחוק יחסי ממון לא נועד להעניק זכויות חדשות לבני-הזוג החיים בפירוד, אלא לחלק ביניהם את הנכסים הקיימים {ת"א (ת"א) 1501/06 נבט בן חיים נ' קיבוץ גבעת חיים, תק-מח 2010(2), 7374 (2010)}.

מטרתו של סעיף 5א לחוק יחסי ממון, לאפשר ביצוע "איזון משאבים" וחלוקת הרכוש המשותף בין בני-זוג, החיים בפירוד, באותן נסיבות המפורטות בסעיף.

ב-תמ"ש (רשל"צ) 32325/02 {לוני נ' פלונית, תק-מש 2009(2), 575 (2009)} נקבע כי עניינו של סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בכספים הניתנים לנכה על-מנת להחזירו, ככל הניתן, למצב בו היה לפני קרות הפגיעה, לפצותו על השינוי לרעה שחל בחייו בגין נכותו, להקל עליו ולשקמו. לפיכך, ביקש המחוקק להוציא כספים אלה מהנכסים שהינם בני האיזון על-מנת שיישארו בידי הנכה וישמשו למטרת החזרת מצבו ככל שניתן למצבו הקודם.

               נבהיר כי לכלל האמור, קיימים חריגים לפיהם כאשר יוכח כי היתה כוונת שיתוף של כספי בני-הזוג וכי הכספים שימשו בין השאר גם לצרכי המחיה הרגילים, יהיה בכך כדי להצדיק הכללתם של אותם כספים במסגרת איזון המשאבים.

לא. ב-תמ"ש (י-ם) 24880/02 {ז' ל' נ' נ' א', תק-מש 2008(1), 150 (2008)} טענת האישה כי מגיע לה מחצית מזכויות המקרקעין נדחתה מחמת העובדה כי השקעת הבעל במקרקעין, נעשתה לפני הנישואין.

-בג"צ 10605/02 {יפה גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, בית-הדין הרבני האיזורי אריאל, יאיר גמליאל, מיום 30.12.03, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} קבע בית-המשפט כי:

"במקרה שלפנינו, אין בין בני-הזוג הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון ועל-כן, חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השני לחוק. במסגרת הסדר זה, יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, ממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין. זאת, על-אף רישום הדירה על-שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתה. הסכמה זו, תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישור בית-המשפט או בית-הדין המוסמך."

כן. ב-תמ"ש (חד') 2080/01 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2004(1), 479 (2004) קבעה כב' השופטת זהבה (קאודרס) בנר כי אמנם אין המדובר ב"הסכם ממון", שהרי ההסכם לא קיבל אישור בית-המשפט. למרות זאת, הסכם הגירושין ממלא אחר התנאים האמורים בסעיף 5(א)(3) לחוק, זאת משום שעיקרו של ההסכם הינו ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בקשר לנכסיהם המשותפים, והסכם ממין זה עשוי, לברירת הצדדים, לבוא במקומו. לפיכך, הסכם הגירושין הינו בר-תוקף בהתאם להוראות סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, וניתן לאוכפו
מקרה ובו אין בנמצא הסכם ממון בין בני-הזוג, מחיל החוק הסדר איזון משאבים, כמפורט בפרק השני לחוק יחסי ממון. הסדר זה, שהינו יציר הדין, עיקרו - חלוקה שוויונית של כלל הנכסים בין בני-הזוג, אך הוא מאפשר לבני-הזוג להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים לא יאוזן ביניהם כאמור בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. כאמור, בפני בני-הזוג פתוחה האפשרות לערוך ביניהם הסכם, על-פי כל דין, המוציא     מאיזון המשאבים נכסים מסויימים, והמגדיר בעלות בלעדית על נכסים רק לאחד מבני- הזוג

ב-תמ"ש 70030/98, תמ"ש 70031/98 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2000(1), 334 (2000)} נקבע כי הפיצויים מגרמניה יחולקו בין בני-הזוג, על-פי חזקת השיתוף החלה עליהם. במקרה הנדון, התובעת והנתבע, הינם בני-זוג יהודים ישראליים, שנישאו זל"ז כדמו"י ביום 21.3.61. מנישואין אלו נולדה לבני-הזוג בת אחת שבזמן אירוע המקרה היתה בגירה ונשואה. משבר פרץ בין בני-הזוג. בקיץ 99 נודע לבתם של הצדדים כי הנתבע תרם סכום כספי גבוה למוסד רפואי וזאת מבלי ליידע את התובעת ובתו וכן ערך צוואה בה ציווה את כל רכושו לאגודת ידידים של מרכז רפואי.

התובעת פתחה בהליכים משפטיים כנגד התובע לשמירת זכויותיה למזונות ולחלוקת הרכוש - לאחר 37 שנות נישואין משותפות. בכתב התביעה הרכושי עתרה התובעת למתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי היא הבעלים של מחצית רכושו של הנתבע מכל מין וסוג, ביניהם הזכות לחצי מסכום הפיצויים מגרמניה שקיבל ומקבל הנתבע.

כב' השופט ש' שוחט קבע בעניין בקשת שיתוף בפיצויים מגרמניה כי אין להקיש וללמוד מחוק יחסי ממון להלכת השיתוף. מדובר בשני משטרים שמטרתם להביא לשיויוניות בחלוקת הרכוש המשותף של בני-הזוג. שני המשטרים שונים הם. הלכת השיתוף שמקורה בהלכה הפסוקה, בלבושה הנוכחי, גורסת לשיתוף מלא בין בני-זוג - בכל הרכוש - בין משפחתי ובין עסקי, בין זה שבמאמץ משותף ובין זה שהובא על-ידי מי מבני-הזוג לפני הנישואין. הלכה זו מבוססת כל כולה על כוונת הצדדים ולכן יכולות נסיבות מקרה אחד להכניס לגדר הרכוש המשותף גם נכסים שנתקבלו במהלך הנישואין, במתנה ובירושה על-ידי אחד מבני-הזוג. הסדר איזון משאבים, לעומת זאת, הינו הסדר חקיקתי יבש הקובע משטר של הפרדה ולא של שיתוף במהלך חיי הנישואין.

בית-המשפט הסיק שאין להקיש מהחוק להלכת השיתוף, ולכך יש חיזוק מסעיף 8(1) לחוק שנותן סמכות לבית-המשפט, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששווים לא יאוזן בין בני-הזוג. ללמדך שאין סמכות לבית-המשפט במסגרת סעיף 8 להכניס לגדר מסת הנכסים ברי-האיזון, בנסיבות מיוחדות, נכסים שהוצאו ממנה לפי סעיף 5. על-אף כל זאת לא היסס בית-המשפט העליון להרחיב את תחולתה של הלכת השיתוף ולהחילה גם על נכסים שהיו למי מבני-הזוג טרם הנישואין.

במקרה דנן, נקבע כי אין להחיל את הוראות חוק יחסי ממון על הלכת השיתוף ולכן הכספים שנצברו בחשבונות הנתבע, המהווים חיסכון משותף של כספי הרנטה מגרמניה, הם חלק מהרכוש המשותף של בני-הזוג ולתובעת מגיע מחצית מהם, זאת בשונה מתשלומי הרנטה השוטפים המשולמים מידי חודש אותם יש להשאיר לנתבע.

לעומת זאת, באותן הנסיבות, כאשר הוחל על בני-זוג משטר איזון המשאבים היתה התוצאה שונה בשל הוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון.

בפסק-דינה של כב' השופטת ע' שצקי ב-ת"א (ת"א) 664/89 {גיטלר נ' גיטלר, תק-מח 92(1), 903 (1992)} שלל בית-המשפט את זכותו של הנתבע בפיצויים מהטעם שהעילה לקבלת פיצויים התגבשה טרם הנישואין ועל-כן לא ניתן לומר, כי מקור הרכוש במאמץ משותף של בני-הזוג. בית-המשפט לומד לעניין זה מהוראת סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון המוציא מגדר הנכסים ברי-האיזון "גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על-פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות".

ב-בג"צ 7716/05 {פלונית נ' פלוני ואח', תק-על 2007(3), 3249 (2007)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי בנסיבות העניין, יש לראות ביום 22.8.02 (יום אישור הסכם הגירושין על-ידי בית-הדין הרבני), כמועד סיום החיים המשותפים של בני-הזוג. לפיכך, יש לקבוע כי האישה זכאית למחצית שווים של פיצויים הפיטורין בהתאם לחלק היחסי ששולם לבעל עבור התקופה מתחילת עבודתו ועד ליום 22.8.02.

ב-תמ"ש 98793/97 {פלוני נ' פלונית, מיום 11.2.02, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} נקבע כעיקרון, כי גימלת הנכות מוצאת ממסת הנכסים ברי-האיזון. אמנם, יתכן, כי יהיה בידי בן-הזוג להצביע על ראיה כלשהי בדבר כוונה מיוחדת של בני-הזוג להכליל גם גימלה זו במסגרת מסת הנכסים ברי-האיזון, אולם, במקרה שבנדון לא נטען דבר קיומה של כוונה כאמור וממילא גם לא הוכחה קיומה.

אף בעניין זה בית-המשפט לא יאטום אוזנו מלשמוע טענות בן-זוג לזכאותו בגימלה, כפוף להוכחתו את קיומה של כוונה מיוחדת, העומדת בניגוד להוראות החוק.

כך נקבע על-ידי כב' השופט גרניט ב-תמ"ש 65441/98 {ט' נ' ט', תק-מש 2000(3), 98 (2000)}. במקרה בו הצדדים היו חלוקים בשאלה האם הגימלה שקיבל האיש מביטוח לאומי עקב תאונת עבודה הוא סכום השייך לאיש בלבד או לשניהם יחד. בעניין זה נקבע כי הגימלה מוצאת באופן עקרוני ממסת הנכסים בני-האיזון או בני-החלוקה. אולם כמו לגבי מתנות ונכסים שנתקבלו לפני הנישואין ניתן להוכיח כי הם נטמעו או התמזגו ברכוש המשותף או שבן-הזוג הסכים במפורש או מכללא להיותם משותפים.

במקרה זה, יש לבדוק את כוונת הצדדים לשיתוף ואת טיב המתנה - מי הנותן והאם הנכס משמש שימוש אישי או משותף.

כאשר בן-זוג מפקיד סכום כסף בחשבון בנק משותף חזקה שהוא מתכוון ליצירת שותפות.

בדרך-כלל כאשר נכס נרכש בכספי בן-זוג אחד ונרשם על-ידי בן-הזוג האחר קיימת חזקה שהנכס ניתן במתנה, אולם חזקה זו אינה חד-משמעית ויתכן שקיומה יהיה מותנה בטיב הנכס {ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1), 278 (1990)}.

הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון המוציאה מהסדר האיזון המשאבים נכס שקיבל בן-הזוג במתנה בתקופת הנישואין חלה גם על מתנה שקיבל בן-הזוג ממשנהו ולא רק על מתנה שקיבל בן-הזוג מצדדים שלישיים; הוראת הסעיף 8 לחוק יחסי ממון המקנה סמכות לבית-משפט לשנות את בסיס האיזון ואת שווי האיזון לא חלה על נכסים שהוצאו בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מהסדר האיזון; דיני המתנה של הדין הכללי גוברים על הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

ב-תמ"ש 15271/96 {דפנה שלף נ' יהודה שלף, מיום 10.3.03, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} קבע כב' השופט י' גייפמן כי:

"נתינת הכספים העודפים על-ידי האישה לצורך רכישת הדירה, שנרשמה בחלקים שווים על-שם שני בני-הזוג, נשלטת על-ידי דיני המתנה. כמתנה היא הושלמה עם נתינת הכספים, ולא ניתן לחזור ממנה כ-18 שנה לאחר ביצוע העסקה."

{ראה גם ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1), 122 (1989); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2), 154 (1990)}.

לא. ב-ה"פ 669/02 {חאג יחיא אשואק נ' איתן ארזי ואח', תק-מש 2004(3), 510 (2004)} קבעה כב' השופטת רחל קרלינסקי, כי מיטלטלין שבדירתה של המבקשת, שהתקבלו במתנה, לא ישמשו כתשלום לחובות הבעל לאחר מותו ולכן לא יעוקלו ולא ינוהלו כנגדם הליכי הוצאה לפועל. טענת המבקשת שהתקבלה היתה כי על-פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, בהיות המיטלטלין מתנה שקיבלה מאביה, לא נפגמה בעלותה היחידה בהם על-ידי קשר הנישואין.

ב-תמ"ש 71250/99, 71251/99, 71252/99, 71253/99 {מ' א', מ' ר', מ' ג' נ' מ' ש' ס', תק-מש 2004(3), 510 (2004)} קבע בית-המשפט בהסתמך על סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קבע, כי המדובר בחוזה שנכרת למראית-עין בלבד - ועל-כן הוא בטל.

ככל הנוגע לחזקת השיתוף הרי שגישת בית-המשפט העקרונית היא שגם אם היה מדובר בנכס שנקנה מכספי אחד מבני-הזוג, שנצברו לפני הנישואין, הרי כיוון שהנכס שימש את המשפחה כולה ולא רק את בן-הזוג שקנה את הנכס, הרי הנכס הזה נטמע ברכוש שנצבר לאחר הנישואין.

כך קבעה גם כב' השופטת דורנר ב-ע"א 1880/95 {דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4), 865 (1997); וראו גם ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2), 77 (1994); ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5), 596 (1993)} כי "יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין. שכן, ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף".

כאשר מדובר באיזון המשאבים על-פי חוק יחסי ממון, הרי, בשל ההפרדה הרכושית, יש לשקול שיקולים נוספים, כפי שנראה להלן.

ב-תמ"ש 71250/99, 71251/99, 71252/99, 71253/99 {מ' א', מ' ר', מ' ג' נ' מ' ש' ס', תק-מש 2004(3), 510} להלן: פרשת מ' א') הצדדים נישאו בשנת 93. בשנת 1999, עזבה האישה, ביחד עם הילדים, את דירת המגורים, ועברה להתגורר בדירה ששכרה למגוריהם.

בשנת 2000 הגיש הבעל כנגד האישה לבית-הדין הרבני תביעה לשלום-בית. מנגד, הגישה האישה תביעה לגירושין כנגדו, ובשנת 2004, ניתן פסק-דין לחיוב גירושין, בהיעדר סיכוי לשלום-בית. יצויין כי כיוון שטרם חלף מועד הערעור על פסק-דין זה לא ניתן משקל לחיוב הגירושין בפסיקה זו.

במקרה הנ"ל תבעה האישה כי בית-המשפט יצהיר, כי על הבעל (להלן: הנתבע) להעביר לה את מחצית הזכויות במכונית ובטנדר, ולאזן את שוויים בין בני-הזוג.

הטנדר, נרכש על-ידי הנתבע במהלך הנישואין וחרף נסיונו של הנתבע לשכנע את בית-המשפט כי הבעלות על הטנדר נרשמה על-שם אחר, קבע בית-המשפט כי על-פי הראיות הטנדר נקנה ושימש את הנתבע ועל-כן זכאית האישה למחצית משוויו ביום הקרע, אותו תקבל בעת איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין.

לעניין המכונית טען הנתבע כי היא רשומה על-שם האב ועל-כן אינה נכללת באיזון. בעניין זה הוכח לבית-המשפט כי עובר לנישואין היתה ברשות האישה מכונית מסוג אוטובינקי, שנמכרה כשנה לאחר הנישואין, ובכספי תמורתה נקנתה מיצובישי שנרשמה על-שמה של האישה ושימשה אותה. כשרכש אבי הנתבע מכונית חדשה, מכרה האישה את המיצובישי, ומאז החזיקה והשתמשה במכונית, אשר, כאמור, הבעלות בה נותרה רשומה בשמו של האב.

המחלוקת העובדתית בין בעלי הדין נסובה סביב השאלה, האם האישה, כטענתה, שילמה לאב תמורה עבור המכונית - בנתינת מכוניתה הישנה, ולכן רכשה את הבעלות בה, או, שמא, כטענתו של הנתבע, לא שולמה לו כל תמורה עבור המכונית וזו הועמדה לשימושה של התובעת כמחווה של רצון טוב בלבד, תוך שהוא שומר על זכויותיו בה. בית-המשפט קבע כי הצטברות הראיות מוליכה למסקנה, כי התובעת רכשה את המכונית מהאב, כטענתה, ועל-כן זכאית היא שהבעלות במכונית תועבר לשמה לאלתר.

קביעת בית-המשפט דלעיל, קובעת כי ב"סוגיית התיחלוף" - בעניין הרכב, שהיה בבעלות האישה טרם הנישואין, ואשר במהלך הנישואין הוחלף ברכב אחר, הבעלות בנכס תישמר אצל בעליה המקוריים.

נראה כי בהלכה הפסוקה בעניין התיחלוף, אין תמימות דעים וכי נכסים של בני-הזוג אשר הינם פרי מיזוג של נכסים שקדמו לנישואיהם, לנכסים שנרכשו לאחר הנישואין, בנסיבות מסויימות כמו למשל, אורך חיי הנישואין, היקף הנכס המקורי, והתנהגות הצדדים יראו כנכס חדש משותף {ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2), 631 (1986); ע"א 663/87 ד"ר נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1), 104 (1990)}.

כך היה המקרה ב-תמ"ש 813250/9 {ש' נ' נ' ש' י', מיום 23.8.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט}. בעניין זה, הנתבע החל לעבוד במשרד הביטחון ארבע שנים לפני נישואי בני-הזוג, וסיים עבודתו שם לאחר 37.5 שנים. אחת מטענותיו לגבי זכויות הפנסיה היתה כי יש לחלק את זכויות הפנסיה שצבר בעבודה זו רק במועד הנישואין. כב' השופטת ריש רוטשילד קבעה כי בשים-לב לשנות הנישואין הארוכות של בני-הזוג ולעובדה, כי במשך רוב רובן של שנות עבודתו, היה הנתבע נשוי לתובעת, וכי התקופה בה עבד לפני נישואי בני-הזוג (ארבע שנים) הינה שולית לעומת יתרת התקופה ועוד, שלבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים, אשר בנטל גידולם וחינוכם נשאה התובעת, אין מנוס מהמסקנה, שאין להפריד בין הזכות שנצברה בארבע השנים שקדמו לנישואין, לבין הזכות שנצברה בשנים שלאחר הנישואין, ויש לקבוע כי הזכות בשלמותה עומדת לחלוקה שווה בין בני-הזוג.

נטיית בית-המשפט הינה להחיל את חזקת השיתוף באופן גורף, כאשר עסקינן בדירת מגורים שכן היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" {ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2), 233, 242 (1995), וראה גם ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3), 685 (1994)}. כאשר הדירה רשומה על-שם אחד מבני-הזוג, אין זו חזקה כי הבעלות שייכת למי שהנכס רשום על-שמו. הנחה היא, שמשרכש אחד מבני-הזוג דירה לצורכי מגורי בני-הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה זו משותפת תהא לשניהם {ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2), 631, 636 (1986)}.

לעומת זאת, סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מוציא מכלל הנכסים ברי-האיזון את הנכסים שנצברו טרם הנישואין, ללא הבחנה בחשיבותם או בערכם בחיי בני-הזוג, ונראה כי אף אם המדובר בדירת מגורים, לה יוחסה משמעות אחרת על-פי חזקת השיתוף, כאשר מדובר בדירת מגורים שנרכשה כולה טרם הנישואין על-ידי אחד מבני-הזוג, ולא הושקעו בה משאבים מיותרים, הרי שגם היא תיבחן על-פי עקרונות סעיף 5 לחוק יחסי ממון הנ"ל {תמ"ש 101363/98 א' א' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט; ה"פ 507/01 קסלר ציפי נ' קסלר שבתאי, הכשרת היישוב בע"מ - חברה לביטוח, מיום 9.6.02, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט}.

גישה ראשונה: "מתוך שבני-הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, 'נטמעו' נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים, נטמעו - והיו לאחד" {ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2), 77 (1994); ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4), 865 (1997)};

גישה שניה: ב-ע"א 806/93 {הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3), 685 (1994)} קבע כב' השופט מ' שמגר:

"כשלעצמי, ספק אם רצוי לבטל - בשלב זה - באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני-הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על-ידי שני בני-הזוג לאחר הנישואין. בעניין זה אני מעדיף לבסס את החלתה של חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו, ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר, מאשר להחיל באורח אוטומטי את חזקת השיתוף על כל נכסי בני-הזוג." {ראה גם ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5), 596 (1993)}

כלל נכסי בני-הזוג לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות {ראו סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון}.

על-אף שלכאורה המדובר ברשימה סגורה שאינה ניתנת לשינוי, בפסיקת בית-המשפט קיימת מגמה שלא לראות בסעיף 5 לחוק יחסי ממון רשימה סגורה.

חוק יחסי ממון חל על בני כל העדות והדתות. על בית-דין דתי לנהוג על-פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון. הפעלתו של החוק על כל בני העדות והדתות צריכה להיעשות באופן שיוויוני. אין לפרש את החוק באופן המפלה עדה או דת. חוק יחסי ממון הניח קיומם של שני מצבים המפעילים את הסדר איזון המשאבים שבחוק. המצב האחד הוא גירושין והשני הוא מוות של בן-זוג. אין לפרש את החוק באופן שלגבי בני העדה הנוצרית- קתולית קיים רק מצב אחד (מוות) המפעיל את הסדר האיזון. אכן, חוק יחסי ממון לא בא לקבוע דין אישי לעניין בני-זוג. הוא בא לקבוע לגביהם דין ממוני. אשר לזה, אין כל סיבה לקבוע כי על בני-זוג, השייכים לעדה הנוצרית-קתולית ואשר בית-דין דתי נתן לגביהם צו פירוד קבוע, לא יחול הסדר איזון המשאבים שבחוק. אכן, צו הפירוד הקבוע מהווה אקט דתי-שיפוטי, הנערך על-ידי בית-דין והמפרק את התא המשפחתי באופן קבוע. לעניין המטרות המונחות ביסוד חוק יחסי ממון יש לנהוג בהם דין שווה {ע"מ 5794/03 פלונית נ' פלוני ואח', תק-על 2005(4), 2594 (2005)}.

כן. קיימת פסיקה הטוענת שכאשר לא חל חוק יחסי ממון על צדדים שנישאו לאחר תחילת מועד חוק יחסי ממון, הרי שחלה על אותם הצדדים חזקת השיתוף בהתקיים נסיבות מיוחדות {תמ"ש 4791/00, 4790, בש"א 637/00 פלונית נ' אלמוני, פדאור 2(05), 296 (2005)}.

החלה סימולטנית של חזקת השיתוף לצד הסדר איזון המשאבים, קרי, קבלת תוצאת פסק-הדין על-אף שאין רוב לנימוקים, ניתן למצוא במובהק בפסק-דינו של כב' השופט גרניט {תמ"ש 65441/98 ט' נ' ט', תק-מש 2000(3), 98 (2000)}, המפרש את הלכת יעקובי כהלכה למעשה, על פיה יש להחיל את הלכת השיתוף גם לפני פקיעת הנישואין, והוא אף מרחיק לכת כשהוא מורה על חלוקת הרכוש בטרם פקיעת הנישואין.

לדברי כב' השופט גרניט, גם אם התוצאה האופרטיבית בפרשות יעקובי וקנובלר אינה מהווה תקדים מחייב הרי שאין מניעה ללכת בעקבותיה וליישמה במקרים דומים, שהרי המדובר בתוצאה צודקת שבאה לפתור את הבעיה שחוק יחסי ממון העמיד בפני בני-הזוג שהחוק חל עליהם, כאשר אחד מבני-הזוג מסרב להסכים להתגרש כדי שלא יצטרך לאזן את רכושו עם בן-זוגו וכאשר ברור כי הקרע ביניהם אינו ניתן לאיחוי.

לפיכך, על בית-המשפט לענייני משפחה ליישם את תוצאת פסק-הדין יעקובי וקנובלר בכל המקרים הדומים ובמיוחד במקרים בהם אחד מבני-הזוג שלו רכוש רב יותר מסרב להתגרש על-מנת שלא יאלץ לאזן את רכושו. הואיל וגם האישה בענייננו מסרבת להתגרש כדי שלא תצטרך לאזן את רכושה עם האיש - התנהגותה זו שהיא התנהגות שלא בתום-לב מחייבת להחיל עליה את התוצאה האופרטיבית של פסק-הדין יעקובי וקנובלר.

התוצאה היא, איפוא, כי בני-הזוג שותפים בכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, עד לפירוד הממשי ביניהם וכי יש לפרק את השיתוף בכל הרכוש הזה או לאזן אותו במידה ולא ניתן לפרק את השיתוף בנכסים מסויימים {ראו גם תמ"ש 100831/04, בש"א 17360/03 ב' ב' נ' ב' א', מיום 11.2.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט; ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו, פ"ד נד(2), 559 (1997); ע"מ 1001/00 פרידמן נ' פרידמן, פ"מ ס(א) 600 (2001)}.

בסעיף 4 לחוק יחסי ממון, בחר המחוקק בשיטת "השיתוף הדחוי" או משטר "ההפרדה הרכושית". כלומר, במהלך הנישואין קיימת בפועל הפרדה מוחלטת של נכסי בני-הזוג {ע"א 1229/90 דורותי חנוך נ' יגאל חנוך, פ"ד מה(5), 584 (1991)} ולמעשה מרחף מעין עיקול צף על הנכסים הצבורים, עד למועד הקובע, אך עם פקיעת הנישואין, בשל גירושין או מוות, יבוצע האיזון למעט הנכסים המפורטים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, החובות המשותפים, או נכסים לגביהם נערך הסכם אחר על-פי הדין הכללי {תמ"ש  37181/97 ל' ט' נ' ע' ט', תק-מש 2002(3), 269 (2002)}.

ב-ת"א (י-ם) 5041/03, בש"א (י-ם) 541/03 {שמעון דניאל ראם (ביטון) נ' שר המשפטים ואח', תק-מח 2004(2), 6436 (2004)} קבע כב' השופט עוני כי לדידו:

"'החובה' המוטלת על רושם הנישואין בסעיף האמור, אין בה כדי להטיל עליו אחריות לכך שבני-הזוג, מלכתחילה, לא ערכו ביניהם הסכם ממון, ולעובדה שנתגלעו ביניהם סכסוכים מרים בגין כך. אחריות כזו מונחת על כתפיהם של בני-הזוג לבד, והדרך לחייב את רושם הנישואין בגין כך איננה מובנת מאליה.

כוונת החוק לטעמי היא לעודד בני-הזוג לערוך ביניהם הסכמי ממון. ניסיון החיים מלמד כי, למעט מקרים מעטים, בני-הזוג נמצאים בעת עריכת נישואין ראשונים, בשיא שאננותם ובשיא האופטימיות והביטחון שחייהם יהיו חיי אושר נצחי. במילים אחרות, כאשר מדובר בנישואין ראשונים, העובדה האם רושם הנישואין הסביר או לא הסביר - אין לה כל חשיבות או משקל בעיני בני-הזוג. אני מאמין שהמצב שונה כאשר מדובר בנישואין בפעם השניה. טענת המבקש כי אילו הוסבר לו היה מבין את העניין ועורך הסכם ממון היא חוכמה לאחר מעשה. רוב הסיכויים שאם הוא יתחתן בשנית הוא ימהר לערוך הסכם כזה.

עניין זה הוא מסוג העניינים לפיהם אדם חייב להתנסות בו בעצמו על-מנת להבין במה מדובר, וכל הסבר או אפילו עצה טובה של מנוסה לא תעזור."

סעיף 3(ב) לחוק יחסי ממון קובע כי בני-זוג, שלא ביקשו אימות של הסכם ממון  בהתאם לסעיף 2(ג) לחוק יחסי ממון, יסביר להם רושם הנישואין לפני עריכתם את תוכנו ומשמעותו של סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון {ת"א (י-ם) 5041/03, בש"א (י-ם) 541/03 שמעון דניאל ראם (ביטון) נ' שר המשפטים ואח', תק-מח 2004(2), 6436 (2004)}.

ב-עע"מ 1001/00 {אלון פרידמן נ' אורלי פרידמן, פ"ד ס(1), 603 (2001)} קבע כב' הנשיא פורת כי חוק יחסי ממון בין בני-זוג אינו קוגנטי ולכן ניתן להתנות עליו במסגרת סעיף 3 לחוק יחסי ממון, על-ידי עריכת הסכם ממון.

האחת, כאשר בני-הזוג לא עשו הסכם ממון ביניהם. השניה, כאשר בני-הזוג ערכו הסכם ממון ביניהם ובתנאי שההסכם אינו קובע אחרת.

סעיף 3 לחוק יחסי ממון קובע כי בשני המקרים יראו את בני-הזוג כמי שמסכימים להסדר איזון המשאבים וכן יראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון.

כן {בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

נכסי קריירה הינם נכסים אישיים. כושר השתכרות מוגבר ומוניטין אישי. כלומר, עסקינן בשיפור כושר להשתכר במהלך הנישואין. כושר זה מורכב, על דרך הכלל, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי.

              לא. חובות אלה יחולו על צד שיצר אותם.

האחת, היא האפשרות לחתום ביניהם על הסכם ממון המגדיר את אופן חלוקת הרכוש כרצונם. תוקפו של הסכם הממון תלוי כאמור, באישור בית-הדין או בית-המשפט כפי שפורט לעיל בפרק הראשון.

השניה, ברירת המחדל, על-פי חוק יחסי ממון, מתקיימת במידה שלא נערך הסכם ממון בין בני-הזוג או כאשר הסכם הממון לא אושר כדין בבית-המשפט או בבית-הדין הרבני, על פיה רק בקרות אירוע המפקיע את הנישואין, קרי, גירושין או מוות, יערך איזון משאבים.

כיום חלה חזקת השיתוף על מי שלא חל עליו חוק יחסי ממון - קרי, בני-זוג שנישאו לפני תאריך 1.1.74.

הסדר איזון המשאבים אינו מקנה זכות קניינית בנכס אלא זכות תביעה אישית לבן-הזוג, בעת פקיעת הנישואין, לזכות אובליגטורית זו אין עדיפות על נושים אחרים של בן-הזוג הנתבע.

על-פי הסדר איזון המשאבים, במהלך הנישואין חלה הפרדה רכושית, אך עם פקיעתם, במקרה של גירושין או מוות, קמה הזכות האובליגטורית לבני-הזוג לקבל מחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואין, ושימש לטובת התא המשפחתי, כאמור, ללא צורך בהוכחת שיתוף.

הסדר איזון המשאבים שנקבע בחוק יחסי ממון נכנס לתוקפו ביום 1.1.74 והחליף למעשה את משטר "חזקת השיתוף" פרי ההלכה הפסוקה.

מועד הקרע בין הצדדים הוא יום עזיבת הבעל, לדוגמה, את דירת המגורים {תמ"ש (ת"א) 52912/04 ר' צ' נ' ר' ד', תק-מש 2006(2), 75 (2006)}.

מועד הקרע הוא המועד בו מפסיקים בני-זוג לנהל קופה משותפת וממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של שלי-שלי ושלך-שלך {ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1), 602 (1992)}.

נציין כי מועד הקרע צריך שיצביע באופן ברור על קרע שאינו ניתן לאיחוי; על שבירת כלים מצד הצדדים; רגע ממנו אין חזרה ותקומה למערכת הזוגיות של הצדדים; רגע אשר ממנו והלאה יהא ברור כי בני-הזוג נוהגים ביניהם כמנהג זרים {תמ"ש (כ"ס)    25480/04 א' א' נ' ל' א', תק-מש 3(2008), 550 (2008)}.

לא. מריבות הפוקדות את חיי הזוגיות מעת לעת אין בהן כשלעצמן לשלול את השיתופיות בין הצדדים שכן ניסיון החיים מלמד שיחסים בין בני משפחה נתונים לתנודות. על-כן, נחטא למציאות אם נפרש חיים בשלום כדרישה שחיי נישואין יתנהלו משך שנים ארוכות על מי מנוחות, ללא כל טלטול או משבר.

דרישת "המאמץ המשותף" תורגמה בפסיקה בתפיסתה הרחבה, כך שאם אחד מבני-הזוג אינו עובד או מפרנס אך הוא משקיע ממרצו בטיפוח משק הבית ובגידול הילדים וכיוצא בזה הרי שיש לראות בפעולתו "מאמץ משותף" התורם לתא המשפחתי. לפיכך המבקש לסתור את החזקה עליו הנטל להוכיח כוונה של ממש לכך שרכוש נתון לא יהיה משותף {ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2), 240 (1965); ע"א 77/77 ראבי נ' ראבי, פ"ד לג(1), 729 (1979)}.

אורח-חיים תקין ומאמץ משותף {ע"א 1915/91 יעקבי נ' יעקבי, פ"ד מט(3), 529 (1995)}.

נטל ההוכחה מוטל על בן-הזוג המבקש שיתוף, להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס.

            אם התשובה לשאלה היא חיוביות - מוטל נטל השכנוע על כתפי בן-הזוג השולל את השיתוף. עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם ייכשל ולא יעמוד בנטל - דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף {ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מה(3), 685 (1984); ע"א 782/80 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד לז(2), 757 (1983)}.

במשטר זה, ההנחה היא כי, לרוב, בני-זוג נישאים מתוך הרצון לנהל משק בית משותף במערכת של אמון הדדי, אינטימיות והשקעת מאמץ משותף בחיים ביחד, הכולל הן את העבודה מחוץ לבית (על-ידי הפועל החיצוני), והן את משק הבית וגידול הילדים (על-ידי הפועל הפנימי), כך שהמאמץ שכל צד מעניק ומשקיע בחיים המשותפים הוא גם לטובת בני-הזוג עצמם כיחידים וגם לטובת המשפחה כולה, שהינה תא אינטימי שבו כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, בהתאם ליכולתה {ע"א 169/83 יונה שרעבי שי נ' ששון שרעבי שי, פ"ד לט(3), 776 (1985)}.

על-פי משטר חזקת השיתוף נקבע העיקרון כי במהלך חייהם המשותפים של בני-זוג קיימת שותפות קניינית בכל הרכוש שנצבר במאמץ משותף והוא שייך לשני בני-הזוג באופן שווה, אף אם הוא רשום על-שמו של אחד מבני-הזוג {בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 (1994)}.

              חזקת השיתוף, נוצרה כמענה למצוקה אמיתית אשר התעוררה במקרה שבו רכוש שנצבר במהלך קשר זוגי ותוך מאמץ משותף, נמצא רשום על-שמו של אחד מבני-הזוג, והותיר במקרה של פרידה את הצד השני, חסר כל.

כן. אישור הסכם הרכושי טרם נישואי הצדדים על-ידי נוטריון הולנדי שאישר כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית מתוך הבנת משמעותו ותוכנו ודי בו כדי להקנות להסכם תוקף מחייב. כלומר, לא נדרשת זהותו הישראלית של הנוטריון. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם סעיף 15 לחוק יחסי ממון המאפשר כריתת הסכם ממון גם מחוץ לישראל {ע"א 7687/04 מרדכי ששון נ' זוהר ששון, תק-על 2004(4), 3450 (2004)}.

כן ובלבד שהנוטריון נוכח שבני-הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון}.

ב-בש"א 9753/00 {ר' י' נ' ר' ע', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (24.7.10)} קבע בית-המשפט כי הסכם גירושין יכול להיות מבוטל מכללא מתוקף חזרת הצדדים לחיים משותפים או לשלום-בית. במקרה הנדון, הצדדים לא שבו לשלום-בית ולכן אין לראות את ההסכם בו מוותרת האישה על מזונותיה כמבוטל.

ב-תמ"ש 20390/97 {ת' ש' נ' ת' ז', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (28.5.02)} טענה האישה כי השקיעה בעסק שנים רבות ובגלל סכסוך עם בעלה לא יתכן כי תצא בידיים ריקות.

בית-המשפט קבע בעניין זה כי על-פי הסכם הממון שנחתם בין הצדדים, אין לאישה כל חלק במניות הרשומות על-שם בעלה. גם אם האישה תרמה מכשרונותיה, מזמנה וממרצה לטיפוח העסק, אין בכך כדי לשנות את האמור בהסכם. האישה חתמה על ההסכם מרצונה החופשי, הבינה את משמעותו ותוצאותיו ועשתה מה שעשתה מתוך ידיעה ברורה כי אין לה חלק בעסק של בעלה.

עקרונית רשאי בעל דין להשיג במסגרת ערעורו, על אופן ההליך המשפטי בו אושר הסכם הממון או ניתן לו תוקף של פסק-דין. השגה כזאת, נפרדת היא מהשגה על תקפותו של ההסכם מחמת פגמים בכריתת ההסכם. נציין כי התערבות ערכאת הערעור תוך קביעה כי נפל פגם בהליך השיפוטי, תעשה במקרים חריגים ויוצאים מהכלל ולא כדבר שבשגרה. גם אם מוקנית זכות ערעור, לא קיימת זכות מוקנית להבאת ראיות על אופן ניהול ההליך בפני בית-משפט קמא. דרך-כלל, לא יהיה מקום להבאת ראיות במסגרת הערעור.

ההליך כפי שהתנהל בפני בית-המשפט אמור לבוא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון ובמתן האישור ופסק-הדין להסכם. טענות והשגות אשר אינן באות לידי ביטוי כלשהו בפרוטוקול הדיון, בדרך-כלל לא תתקבלנה, להבדיל, יתכן, מטענה שהוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול ובית-המשפט קמא לא נעתר לה, למרות שהיה מקום לכך, שאזי הערעור הוא גם על בקשה אחרונה זאת.

ודוק, גם אם מפרוטוקול הדיון עולה כי יש מקום להשגה זאת או אחרת, עדיין לא ימהר בית-המשפט של ערעור להתערב במתן האישור ו/או תוקף של פסק-דין {ע"מ 1242/04 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (23.5.05)}.

-ת"א 764/89 {פלוני נ' פלונית, פ"מ נו(א), 226} קבע כב' השופט מ' אילן כי חזקה על השופט שנהג כאמור בסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ושלא אישר את ההסכם עד שנחה דעתו "שבני-הזוג עשו את ההסכם... בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

אופן אישורו של הסכם הממון הינו עניין שבסדרי דין בלבד {ה"פ (ת"א) 1012/83 פלונית נ' פלוני, פ"מ מה(א), 265, 275; תמ"ש 28580/03 ערן הורנשטיין נ' עידית הורנשטיין, מיום 2.3.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט}.

הסכם שכזה, למרות שלא אושר כ"הסכם ממון" עדיין מהווה הסכם מחייב בין הצדדים, גם אם לא ניתן לפעול על פיו בעניין חלוקת רכוש עם פקיעת הנישואין {תמ"ש  53931/97 א' ל' נ' ו' ל', לא פורסם (13.2.00)}.

ב-תמ"ש 17810/01, בש"א 51033/03 {ג' ח' נ' ג' נ', מיום 8.1.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} קבע כב' השופט פיליפ מרכוס כי:

"ההסכם אושר על-ידי מי שנחזה שהיה בעיני הצדדים כגורם המוסמך כדין וממילא חל כלל הסמכות הנחזית, כאשר ברור שהצדדים לא הבינו את דקויות הפרשנות המשפטית למושגים: רושם נישואין על-פי חוק יחסי ממון ורשם נישואין על-פי פקודת הנישואין... על רקע זה ברור כי הצדדים תפסו את ההסכם כמאושר לכל דבר."

נראה כי הדגש באישור ההסכם הושם על-ידי הפסיקה על היותו מעמד בו הצדדים מביעים את נכונותם והסכמתם לחתימת ההסכם ומילוי הוראותיו, וכל עוד מדובר במי שנחזה בעיני הצדדים כמוסמך לאשר את ההסכם, הרי שהוא תקף לגבי הצדדים.

ב-תמ"ש 31410/01 {פלוני נ' פלונית, מיום 20.1.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} טען התובע כי טיוטת הסכם יחסי ממון שערך עם הנתבעת, עליו נסמכת הנתבעת, לא אושר על-ידי בית-המשפט ולא על-ידי בית-הדין הרבני, כנדרש על-פי חוק יחסי ממון ואף לא קיבל תוקף של פסק-דין, ומשלא אושר ההסכם על-ידי בית-המשפט אין מקום לטענה לאכיפת הסכם זה.

מנגד, מודה הנתבעת כי הצעת הסכם הממון לא אושרה על-ידי גורם שיפוטי כלשהו כנדרש בחוק יחסי ממון, אך בפועל התובע מימש את חלקו בחוזה במה שהיה לטובתו ולאור מעשיו אילו של התובע יש להמשיך ולפעול להמשך ביצוע החוזה לטובתה ועל-כן, על הצדדים להמשיך ולפעול להעברת הדירה לבעלותה הבלעדית כפי שסוכם בהסכם אשר נחתם בינה לבין התובע וכן לקבוע כי לא תישא האישה בחוב הבעל הנובע מנפילת מניות שהועברו לרשותו, במימוש ההסכם.

טענתה הנוספת של הנתבעת היא, כי במקרים מעין אלו ניתן להחיל את עיקרון תום-הלב, ולפיו לאשר את ההסכם ולראותו בר-תוקף במקום שפעלו על פיו תקופה ארוכה אף ללא אישור שיפוטי.

גם במקרה זה נסמך בית-המשפט על עיקרון תום-הלב ועל העובדה כי חלקו של ההסכם מומש בחלקו על-ידי הטוען לאי-תקפותו, על-מנת לדחות את תביעת הבעל ולתקוף את ההסכם שלא אושר, וכדברי כב' השופט גרמן:

"בתי-המשפט סברו שיש בעיקרון של תום-לב (שהפסיקה הרחיבה אותו על כל תחומי המשפט) כדי לפרוץ את החומה הבצורה של איון הסכם ממון בין בני-זוג שלא אושר על-ידי בית-המשפט."

על השינוי להיערך באותה דרך בה נערך ההסכם מעיקרו {תמ"א 3292/89 שרה זערור נ' זמיר זערור, פ"מ נ(א), 229}, והסכם שאושר בבית-המשפט לענייני משפחה, לדוגמה, גם שינויו צריך שייערך לפי אותו בית-משפט, ואין להתרוצץ בין הערכאות, לאשר הסכם במקום אחד ולשנותו במקום אחר.
סעיף 2(א) סיפא לחוק יחסי ממון קובע כי כל שינוי של הסכם טעון אישור כאמור ברישא הסעיף כלומר, כל שינוי ואפילו שינוי קטן ולא משמעותי מצריך את אישורו של בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני.

              לא. האלמנט המכריע הוא אישור בית-המשפט ולא הכינוי של המסמך או ההחלטה שבמסגרתו ניתן {תמ"א 605/78 ארוגטי נ' ארוגטי, פ"מ מט(א), 478}.

ככלל ניתן לעשות כן אולם על בעל הדין הטוען לביטול ההסכם להוכיח כי עסקינן בטעות או הטעיה וכי הטעות או ההטעיה גרמה להתקשרות בחוזה {ע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995); תמ"ש (ת"א) 46178/98 ב' מ' מ' נ' ב' מ' ח', תק-מש 3(2006), 138 (2006)}.

כן. כך לדוגמה ב-ע"א 51/81 {גרשון בראור נ' חיים בראור ואח', פ"ד לה(4), 231, 234 (1981)} בית-משפט קמא אישר הסעיפים הדנים בחלוקת הרכוש והסעיפים העוסקים בהחזקת הילד. לעומת זאת, את הסעיף העוסק בדבר חובת השיפוי בית-משפט קמא לא אישר.

בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני.

יש לומר כי השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על-ידי בית-המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה.

מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על-ידי בית-משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו - זהו הכלל {ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2), 621 (1978); ע"א 169/83 שרעבי נ' שרעבי, פ"ד לט(3), 776 (1985)}.

מאידך גיסא, וכחריג לכלל - יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני-הזוג, ולפיהם, גם הסכם ממון שלא אושר על-ידי בית-המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על-פי דיני החוזים או דוקטרינות תום-הלב וההשתק - וזאת כאשר מאז חתימת הצדדים על ההסכם התנהגו על-פי המוסכם ביניהם {ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3), 499 (1988)}.

האישור על-פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בא להבטיח את קיומה של גמירת-דעת מצד שני בני-הזוג. בשל הבעיות הרבות וביניהן תופעות בלתי-רצויות המתלוות לעיתים לדרך כריתתו של החוזה בין בני-זוג, ביקש המחוקק להבטיח כי התוקף להסכם יינתן רק על יסוד הסכמה המובעת בו-במעמד ובבהירות הראויה {ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3), 421 (1982)}.

שינויו של הסכם ממון, אף הוא צריך להיות בכתב על-ידי שני בני-הזוג כאמור בסעיף 1 לחוק יחסי ממון {תמ"א (ת"א) 19288/88 מיכל כהן ואח' נ' צדוק כהן, פ"מ נ(ב), 164}.

 

לא {ע"מ 1194/02 ג' כ' נ' ד' כ', ש' כ', מ' כ', מיום 14.8.03, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט}.

ב-בר"ע 7208/93 {וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4), 529 (1994)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, ההסכם השני עסק למעשה בענייניים רכושיים בין הצדדים ולא הסדיר את מנגנון יציאתו של המשיב - עניין בו עסק בפירוט ההסכם הראשון אשר נחתם בין הצדדים.

עוד מוסיף בית-המשפט, כי אותם נושאים של ההסכם הראשון אשר עסקו בעניינים רכושיים בוטלו מכללא על-ידי ההסכם השני שנחתם בין הצדדים. אולם, הסדרת יציאתו של המשיב במקרה דנן, נשאר על כנו שכן, זהו עיקרו של ההסכם הראשון.

באשר לאחד הסעיפים להסכם השני, לפיו "פרט לאמור בהסכם זה לא יהיו לצדדים כל תביעות וטענות שהן מכל מין וסוג שהוא" קובע בית-המשפט העליון כי כל שהוסכם בעבר בין הצדדים לגבי הנושאים שהוסדרו בהסכם השני - בטלים.

לא. ב-ע"א 419/84 {שמואל טוכמינץ נ' לורנה כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1), 287 (1985)} קבע כב' השופט מ' בייסקי כי במקרה דנן ההסתמכות "על הפתק, בו מביעה המשיבה רצונה להמשיך להישאר בדירה בת 5 חדרים, אינה עונה אפילו לדרישת הכתב, כי הרי נאמר שם במפורש, כי בנדון יהא עליה לכתוב הסכם, כאשר תחזור מארצות הברית, והדבר מעולם לא נעשה, ולא כל שכן לא היתה כל פניה לבית-המשפט בהקשר זה".

כן {דנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, פ"ד נ(3), 573 (1996)}.

כן {תמ"ש (משפחה ת"א) 6960/03 ק' צ' נ' מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 2004(4), 250 (2004)}.

כן {תמ"ש 43672/02 יצחק טייאר נ' רונית טייאר, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (17.9.03)}.

מידת ההוכחה הנדרשת על-מנת להחיל את הלכת השיתוף על "ידועים בציבור" היא גדולה יותר ממידת ההוכחה הנדרשת מזוג נשוי. בעוד שבחזקת השיתוף החלה על זוג נשוי תחול ההלכה ביחס לכל נכסיהם, הרי שלגבי ידועים בציבור החלת החזקה תהיה על נכסים המשמשים את בני-הזוג במהלך חייהם השותפים ו/או רכוש שנקנה על ידם במשותף. על-מנת שניתן יהיה להחיל את החזקה גם על רכוש שצבר כל אחד מבני-הזוג בנפרד, יש צורך בראיה נוספת או גורם המצביע על כוונת השיתוף {תמ"ש (ת"א)   10372/97 ק' נ' ואח' נ' מ' נ' ואח', תק-מש 2003(1), 249 (2003)}.

נטל ההוכחה בדבר קיומם של התנאים מוטל על הטוען למעמד של ידוע בציבור. נציין כי במסגרתו יש לשכנע את בית-המשפט כי "חיי המשפחה במשק בית משותף" שהתקיימו בינו לבין בן-זוג/זוגתו לא התקיימו מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים {ע"א 714/88 שנצר נ' רבלין, פ"ד מה(2), 98 (1991)}.

בפרשת נסיס נקבע כי חיי משפחה וניהול משק הבית המשותף הינם שני התנאים שבית-המשפט יבדוק על-מנת לקבוע כי המדובר בבני-זוג ידועים בציבור {ע"א  621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1), 617 (1970)}.

              חוק יחסי ממון לא חל על ידועים בציבור {ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1), 673 (1985)} אולם הפסיקה החילה על ידועים בציבור את חזקת השיתוף.

על הסכם ממון להסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג בכללותם. זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני-הזוג הסדר כולל בנוגע ליחסיהם הנמשכים. מנגד, כב' השופטת מרים בן-פורת ב-ע"א 169/83 {יונה שרעבי שי נ' ששון שרעבי שי, פ"ד לט(3), 776, 782 (1985)} דחתה את מבחן הכלליות תוך שהיא מאמצת את מבחן המטרה לפיו:

"אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו "הסכם ממון" יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות - בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו."

הסכם המסדיר את יחסי הממון בין בעלה לאישה.

המדור החלופי צריך להיות מותאם לרמה הכללית של הדירה הקודמת, אולם, מבחינת מספר החדרים ניתן להביא בחשבון את העובדה שמספר הדיירים שיחיו בה, פחת {ע"א 3756/90 אברהם קרסו נ' לאה קרסו, תק-על 91(1), 476 (1991); ע"א 735/89, רע"א 504/89 אפרים נתיב נ' תמר נתיב, פ"ד מה(3), 3 (1991); ת"א (ת"א) 151/92 אורית גבריאלי נ' שחר גבריאלי, תק-מח 93(2), 121 (1993)}.

              כן. כאשר באים לקבוע שיעור חיוב דמי המדור של הבעל לשלם לאישה, יש להביא בחשבון גם את הכנסותיה של האישה מנכסיה וממקורותיה השונים.

לא. זכות המדור שיש לאישה אינה זכות חפצית בדירה בה היא גרה והחובה על הבעל לספק לה מדור הינה זכות אישית שאינה קשורה לנכס ספציפי {בש"א 484/94 נורית סולומון נ' אלי סולומון, פדאור 94(2), 564 (1994)}.

בית-המשפט יכול להוציא תחת ידו צו מניעה האוסר על הבעל להתקרב ו/או להיכנס לדירת האישה. חשוב לציין כי בית-המשפט יעניק סעד זה (צו מניעה) כאמור רק במקרים המצדיקים זאת.

ובמילים אחרות, בית-המשפט ראוי שיושיט לאישה סעד של צו מניעה האוסר על הבעל להיכנס לדירה, אם יוכח לפניו, שהבעל מתעלל באשתו התעללות פיזית או מתעמר בה רוחנית, שהרי יש לאפשר לאישה תנאי מגורים שקטים וסבירים {ע"א 235/77 סולטנה שלטון נ' יעקב שלטון, פ"ד לא(3), 755 (1977); ע"א 192/82 אריה סדן נ' פביאן סדן, פ"ד לו(4), 169 (1982); ע"א 67/84 מרים בכר נ' חביב בכר, פ"ד לח(3), 764 (1984); ע"א 644/83 אלכסנדר שטיינגולד נ' יוכבד שטיינגולד, פ"ד לח(2), 610 (1984)}.

האישה ראויה להינות מהמדור, שהיא זכאית לו, בדרך אנושית ושלווה ומבלי להיות צפויה למעשי אלימות או התגרות בלתי-נסבלת מצד הבעל. כשם שהאישה זכאית למזונותיה, כך זכאית היא למדורה וכן זכאית היא להינות ממדור זה בשקט ושלווה כאמור.

זכותה של האישה לקבל מן בעלה מדור. זכות זו כוללת בתוכה "מדור שקט ושליו" קרי ללא הטרדות, איומים, אלימות פיזית, אלימות מילולית מצד הבעל כלפי האישה.

              כן. הלכה ידועה היא כי כחלק מזכות האישה למזונות, עומדת לה הזכות למדור. האישה ראויה להינות מן המדור בדרך אנושית ושלווה וללא החשש למעשי אלימות או התגרות מצד הבעל.

ב-ע"א 946/78, 51 {פלוני נ' פלונית, פ"ד לג(2), 505 (1979)} העיר בית-המשפט כי כאשר באים לקבוע את שיעור ההוצאות המשפטיות אותן יש להטיל לפתחו של הבעל יש ליתן את תשומת-ליבנו למספר שיקולים:

האחד, יש לבדוק, בכל מקרה ומקרה, מהו מצבה הכספי של האישה ובהקשר זה את יכולתה לכסות את ההוצאות מן הסכומים העומדים לרשותה;

השני, נשאלת השאלה האם תוכל האישה לממן את ההליכים להבטחת זכויותיה ולצפות לקבלת הוצאותיה עם תום הדיונים;

השלישי, יש לבחון את טיבה של התביעה בה מדובר והאם קיימים לפחות נתונים לכאוריים המצדיקים יוזמה מצידה של האישה;

הרביעי, נשאלת השאלה האם עסקינן בתביעה לסיפוק צרכיה האמיתיים של האישה או עסקינן בהתדיינות לשמה.

ב-ע"א 330/56 {פרידמן נ' פרידמן, פ"ד יא(1), 502 (1957)} נדון ערעור של הבעל, שהתדיין עם אשתו, נגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי לחייבו בהפקדה מראש, בקופת בית-המשפט, של סכום פלוני, שנועד להבטחת הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין, שאותם תוציא אשתו בעתיד, לצורך ניהול הליכים משפטיים בינה לבין בעלה.

כב' השופט זילברג קבע כי:

"לפי דיני ישראל, והם החוק החל על ענייני המעמד האישי של בעלי הדין דנן, חייב הבעל לספק לאשתו את כל צרכיה האמיתיים... והצרכים נמדדים לפי תנאי הזמן והמקום... לכן, אין ספק בדבר, כי ההוצאות שהאישה זקוקה להן לשם ניהול משפט מזונות נגד בעלה הסרבן, נופלות, בימינו אלה, לגדר צרכי האישה ומהוות, ממילא, חלק של מזונות האישה."

ב-תמ"ש (ת"א) 51940/98 {פלוני נ' אלמוני, תק-מש 99(2), 101 (1999)} קבע בית-המשפט לאישה מזונות זמניים בשיעור של 20,000 ש"ח לחודש ובו נכללו רכיבי נופשים ונסיעות לחו"ל בתוך הסכום שנפסק

ב-תמ"ש (י-ם) 22222/99 {ש' ח' נ' ל' ח', דינים משפחה א, 831} חייב בית-המשפט את הבעל בסכום של 250 ש"ח עבור ביגוד, הנעלה, צורכי נשים וקוסמטיקה.

ב-תמ"ש (ת"א) 51940/98 {פלוני נ' אלמוני, תק-מש 99(2), 101 (1999)} בית-המשפט קבע לאישה מזונות זמניים בשיעור של 20,000 ש"ח לחודש וכלל רכיב הקוסמטיקה בתוך הסכום שנפסק.

ב-תמ"ש (ת"א) 51940/98 {פלוני נ' אלמוני, תק-מש 99(2), 101 (1999)} קבע בית-המשפט לאישה מזונות זמניים בשיעור של 20,000 ש"ח לחודש. באותו עניין כללו הרכיבים הבאים: מנוי בקאנטרי קלאב, פילהרמונית, הצגות, מסעדות ועיתונים, בתוך הסכום שנפסק.

ב-ע"א 433/90 {מני שריג נ' שושנה שריג ואח', דינים עליון יז, 744} בית-משפט קמא חייב את המערער להשתתף בהוצאות מיוחדות שונות וכן תיקונים בבית בסכום חד-פעמי בסך 2,000 ש"ח.

ב-ע"א 4818/90 {גרשון כהן נ' מיכל כהן, דינים עליון כב, 83} קבע בית-משפט קמא כי הוצאות החזקת הבית בגין הדירה בה מתגוררות המשיבות, כוללים את הרכיבים הבאים: מיסים עירוניים, מים, חשמל, תשלום שוטף לוועד הבית, גז, טלפון.

ב-ע"א 433/90 {מני שריג נ' שושנה שריג ואח', דינים עליון יז, 744} הגדיר בית-המשפט את ההוצאות החזקת הבית על-פי הנושאים הבאים: מיסים, חשמל, מים, גז, טלפון, אגרת רדיו וטלוויזיה, דמי ביטוח של המתקנים החשמליים, תיקון המקרר, מכונת הכביסה, הטלוויזיה, רדיו, רשת המים והחשמל.

ב-ע"א 284/79 {גרשון פז נ' כוכבה פז ואח', פ"ד לד(1), 372 (1979)} חוייב המערער בתשלום הוצאות החזקת הבית בו מתגוררים בני המשפחה. הערעור מופנה בעיקרו נגד סכום המזונות כפי שנפסק, ונגד הכלליות שבחיוב בהוצאות הבית, כלומר, אי-קביעתה של תקרה לסכום מסויים.

בית-המשפט העליון בדחותו את הערעור קבע כי מסקנותיו של בית-משפט קמא נראות סבירות, באומרו כי בית-משפט קמא ציין כי הבעל רשאי להמשיך ולהתגורר בביתם של בני-הזוג ועל-כן, ראה את החיוב בהוצאות הבית כחיוב המכסה גם הוצאות מהן נהנה המערער עצמו.

המלומד ד"ר ב' צ' שרשבסקי גורס בספרו {דיני משפחה (הוצאת ראובן מס, מהדורה רביעית), 143} כי, כשם שאין אפשרות לחיות ללא מזונות, כך גם אין אפשרות לחיות ללא רפואה ותרופה בשעת מחלה. הוא מתאר בספרו שני מצבים אפשריים:

האחד, כאשר הבעל בעצמו קורא לרופא או מאשפז את האישה בבית-חולים, אזי שאלת חיובו של הבעל היא פשוטה. הוא עצמו הזמין את עבודתם ושירותם וכרת קשר חוזי ישיר עימם, וללא ספק יכולים הם לתבוע ממנו באורח ישיר את המגיע להם;

השני, במקרה בו האישה לבדה הולכת לטיפול אצל הרופא או מתאשפזת בבית-החולים ואינה משלמת מיד, מתעוררת השאלה כנגד מי עליהם להפנות את תביעתם? האם נגד האישה או נגד הבעל או נגד שניהם?

במידה והיא קוראת לרופא בעצמה או מתאשפזת בבית-החולים, קיימת, בדרך-כלל, תביעתו של הרופא או בית-החולים רק כנגד האישה, ואזי היא תהא זכאית לדרוש מבעלה לשלם לה את הסכום הדרוש לתשלום החוב בהתאם לכללים בדבר זכותה לתבוע ממנו למזונותיה על-פי הדין של "לוותה ואכלה".

אך יתכן, שלפי הנסיבות, יש לראות שהיא פעלה בהסכמת בעלה (מפאת חיובו במזונותיה), ואזי הוא ייחשב כמיוצג על ידה כלפי הרופא או בית-החולים ולכן תהא להם זכות תביעה נגדו ורק נגדו, היות ואין קשר משפטי ישיר בינם לבין האישה.

וכן גורס המלומד שרשבסקי כי אותם כללים יחולו גם לגבי השאלה מהו הגבול בו יהיה הבעל אחראי בעד הוצאות כאלה, הן כלפי האישה והן כלפי חוץ. לא תישמע טענתו של הבעל בסירובו לשלמן מפני שמחלתה נמשכת זמן רב מדי.

הבעל חייב לשאת בהוצאות רפואת האישה בגבולות הכללים הנ"ל, אפילו המחלה ממושכת. אך אם היא עצמה גרמה למחלתה, לדוגמה, לא שמעה להוראות רופא שפקד עליה לא לאכול מאכל מסויים, רוב הפוסקים בדעה כי אין הבעל חייב בהוצאות רפואתה

כן. ב-ע"א 516/83 {צבי גולדפרב נ' אילן גולדפרב, פ"ד לח(3), 667 (1984)} נקבע כי חיוב הבעל כלפי האישה כולל לא רק מזונות במובן הצר של המילה (אוכל) אלא גם את כל יתר צרכיה האמיתיים, כלומר, את כל הדרוש לכלכלה, כגון כסות, מדור, ריפוי וכדומה.

כן. טובת הנאה שבהענקת זכות שימוש במכונית המשפחתית השייכת הן לבעל והן לאישה, משליכה ישירות על הסכומים הדרושים לאישה להוצאותיה ועל-כן ניתן לסווג רכיב זה בגדר מזונות.

ב-תמ"ש (ת"א) 67760/99 {כ' ע' נ' כ' ג', דינים משפחה ב, 16} נקבעה הלכה פסוקה, כי זכות האישה לשימוש ברכב מעוגנת בכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו". לפיכך, משנהנתה האישה מהשימוש במכונית עובר לקרע, הרי היא זכאית להמשיך ולהינות ממנה גם לאחר מועד זה.

כן {ע"א 328/72 מלכה וענת לנגל נ' מאיר לנגל, פ"ד כז(2), 470 (1973); מ"א (י-ם) 410/94 ריבי הלוי נ' אליהו הלוי, דינים מחוזי כו(4), 682; תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלוני נ' אלמוני, תק-מש 99(2), 101 (1999)}.

כן. מזונותיה של האישה נקבעים לפי מעמדה ולפי כבודה וזאת בניגוד למזונות ילדים, שם המזונות מחולקים לשניים: מזונות הכרחיים ומזונות מדין צדקה. ב-ע"א 552/87 {יהודית ורד נ' מרדכי ורד, פ"ד כב(3), 599 (1998)} קבע בית-המשפט כי מזונותיה של אישה גדולים לאין שיעור ממזונותיו של ילד קטין. המזונות "הרגילים" שחייב אב לשלם לילדו הקטין הם כאלה הצריכים להספיק למילוי צרכיו החיוניים-הכרחיים של הילד, ויש שמכנים מזונות כאלה בתור מזונות מינימאליים (להבדיל מזונות מדין צדקה שחייב בהם אב אמיד ועשיר). לעומת זאת, מזונותיה של אישה נקבעים לפי מעמדה ולפי כבודה.

מדור, כסות, כלי בית, כלי מיטה, מזון, ביגוד, אחזקת הבית, היגינה, תרבות, נסיעות, הוצאות רפואיות, הוצאות עזרה (שכר טיפול), הוצאות רכב, קוסמטיקה, נסיעות לחופשות, הוצאות משפטיות.

הפירוד כשלעצמו אינו פוטר את הבעל מתשלום מזונות לאשתו ולכן בהיעדר אמירה מפורשת בהסכם כי המזונות ימשיכו להשתלם גם לאחר גירושין, אין לייחס כוונה  שכזו לצדדים. לעומת זאת, כאמור לעיל, לאחר הגירושין לא תהא האישה זכאית למזונותיה.

במקרה ונעשה הסכם בין הבעל לאישה ובהסכם זה התחייב הבעל כי גם לאחר הגירושין ימשיך ויתמוך כלכלית באישה.

לא. לאחר הגירושין לא תהא האישה זכאית למזונותיה. לפי ההלכה אין למגורשת כל זכות למזונות נגד המגרש, בין אם הוא נתן לה את הגט לפי הסכם ובין אם הוא חייב לתיתן, בין אם האשמה לגירושין תלויה בו ובין אם היא תלויה באישה.

בסעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, נקבע שכאשר בית-הדין פסק שיש לכפות גט, להבדיל מחיוב בגט - ניתן לכפות במאסר לציית לצו. סעיף 6 איין את סמכות בית-הדין הרבני לכפות על הבעל לתת גט באמצעות "מזונות הפחדה". ומשכך, אם פסק בית-הדין הרבני מזונות הפחדה, לא ניתן יהיה לאכוף תשלומם באמצעות מנגנון ההוצאה לפועל.

כב' השופט ויתקון קבע ב-בג"צ 54/55 {רוזנצוויג נ' יושב-ראש ההוצאה לפועל ירושלים, פ"ד ט(2), 1542 (1955)} כי הינו:

"סבור כי לאחר שהכנסת חוקקה את חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ובו סעיף 6, המורה את הדרך כיצד לכפות איש לתת גט... אין מקום לכפיה בדרך אחרת, כגון בדרך של 'מזונות הפחדה', אפילו היה אי פעם מקום לכפיה זו."

נציין כי מזונות ההפחדה אינם נכללים בגדר המזונות והסמכות להטלתם על-ידי בית-הדין הרבני נבעה מהסמכות הייחודית לדון בענייני הנישואים והגירושים ולא מהסמכות לדון בענייני המזונות, זאת משום שכל מה שמועיל לביצוע פסק-דין שניתן בעניין גירושין, הינו גופו עניין גירושין (בדומה לסמכות בית-המשפט על-פי פקודת בזיון בית-המשפט).

זאת ועוד. בהצעת חוק {הצ"ח 2281 מיום 15.6.94} בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995 הוצע להסמיך את בית-הדין הרבני, בנוסף למתן צו הגבלה, גם לחייב איש המסרב ליתן גט לשלם דמי כלכלה לאשתו, כתוספת לזכות למזונות. בסעיף 7(א) בהצעת החוק נאמר:

"נתקיימה עילה למתן צו הגבלה על-פי חוק זה, רשאי בית-דין רבני לחייב את האיש בדמי כלכלה, לרבות מזונות מוגדלים עבור האישה, בשיעור שיקבע, בנוסף לכל זכות למזונות על-פי כל דין או הסכם."

הצעה זו של תרופה מסוג "מזונות הפחדה" הושמטה מהנוסח הסופי של החוק וגם כיום אין בית-הדין הרבני מוסמך לפסוק "מזונות הפחדה".

ידוע הוא כי בית-הדין נמנע מכפיית גט או הטלת סנקציה על הבעל המסרב לתת גט שמא הגט לא ינתן מרצונו של הבעל, ואז יהיה גט מעושה - שהוא פסול. ואכן, יש הסוברים שאין לחייב הבעל במזונות שכן יהיה בכך משום קנס שהוא בגדר כפיה או לחץ העלולים לפגום בכשרות הגט.

אולם כנגד, יש הסוברים כי כפיה העלולה לפסול את הגט כגט מעושה היא רק זאת המכוונת באורח ישיר נגד גופו או החופש האישי של הבעל. אך אם הכפיה היא בבחינת לחץ מוסרי או חברתי, או אם היא אמצעי נגד רכוש הבעל, כלומר על-ידי כפיה לשלם סכומי כסף לאישה שלפי הדין הוא מחוייב בתור בעלה לשלמם לה, וכדי להיפטר מהם הוא נותן לה גט, אין זה גט מעושה ופסול. כאן אין כופין אותו לגט אלא נותנים לו ברירה לשלם או לגרש. ואם הוא נותן את הגט מאחר שעם נתינתו הוא פטור מהתשלום המוטל עליו על-פי דין, הוא בוחר ברצונו במתן הגט.

ב-בג"צ 54/55 {רוזנצוויג נ' יושב-ראש ההוצאה לפועל ירושלים, פ"ד ט(2), 1542 (1955)} קבע כב' השופט זילברג כי:

"אם הכפיה המופעלת במישרין כלפי הבעל היא לתשלום חוב המגיע ממנו, והאמצעים הננקטים נגדו כשרים למטרה זו, אזי אין הכפיה פוסלת את הגט משום גט מעושה, אפילו כאשר, על-פי דין, אין כופין אותו להוציא."

אין זו כפיה אסורה אם בית-הדין מחייב את הבעל לתת גט לאשתו ולשלם סכום מסויים למזונותיה המגיעים לה, כל עוד שלא יתן לה את הגט. חיוב זה למזונות הוא חוקי, כי מאחר שבית-הדין מחייב את הבעל למתן הגט יהא בסירובו של הבעל לציית לפסק-הדין משום עיכוב בלתי-חוקי של האישה להינשא לאחר, דבר המחייב אותו בתשלום מזונותיה.

לא {ע"א 798/82 נוני נ' נוני, פ"ד מ(3), 744, 747 (1986)}.

ככלל, מזונות זמניים הינם אחת מצורותיו של סעד זמני. ההחלטה אם להעניק סעד זמני אם לאו, נתונה לשיקול-דעת בית-המשפט. המזונות מדין "מעוכבת" יפסקו לאחר שמיעת הוכחות.

              לא. בעניין מזונות אישה, יכולה אישה לדרוש מבעלה לחיות בהתאם לרמה שמצבו החומרי והחברתי של הבעל מרשה. מאחר שהאישה "עולה עמו", זכאית היא תמיד לקבל את מזונותה "לפי עושרו" או "לפי כבודו" של הבעל.

בעניין מזונות "מעוכבת" - חל דין אחר. אישה הזכאית לקבל מזונות מדין "מעוכבת" מחמת, אינה עולה עמו ומקבלת מזונותיה לפי הרמה הרגילה המקובלת, כדרך שגם בצדקה, החיוב הוא לפי הרגלו, כנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו".

ב-תמ"א (חי') 125/89 {אוטמזגין נ' אוטמזגין, פ"מ נ(ג), 449} קבע בית-המשפט כי אין בכוונתו לפסוק לאישה מזונות "עונשיים" או מזונות "הפחדה", כי אם מזונות בשיעור הרגיל ולפי השיקולים המקובלים בפסיקת מזונות אישה.

כאשר אישה זכאית למזונות מדין "מעוכבת", הבעל לא זכאי לקזז את מעשי ידי האישה אולם, יש לפסוק את המזונות תוך התחשבות בצרכי האישה והאפשרויות הכלכליות של הבעל {ע"א 798/82 נוני נ' נוני, פ"ד מ(3), 744 (1984)}.

במילים אחרות, נוכח תכליתם של מזונות "מעוכבת" מחמת בעלה להינשא לאחר, נקבע כי בהטלת החיוב אין לתחשב במעשה ידיה של האישה ובהכנסותיה. אישה שבעלה חייב ספק בית-דין לגרש אותה והוא אינו מציית, יש לה דין של "מעוכבת" להינשא בגללו ולמרות שהוא חייב במזונותיה, אינו זוכה במעשי ידיה ואין לקזז, אפוא, ממזונותיה את הכנסותיה ממעשי ידיה

              כן. מזונות "מעוכבת" הינה עילה חדשה ונפרדת ואין תכולה לטענת הבעל למעשה בית-דין. עילת מזונות "מעוכבת" הינה עילת מזונות נפרדת, בנוסף לעילת המזונות הרגילה מדין כתובה. בה בשעה שהעילה הרגילה חיה ומתפרנסת כל רגע בתקופת הנישואין. העילה השניה, "עילת מעוכבת", רדומה היא ומתעוררת מתרדמתה לאחר מתן פסק-דין המחייב להתגרש וסירוב הבעל ליתן גט. לרוב, שתי העילות אינן חופפות ואחת מתחילה במקום שמסתיימת רעותה. בה בשעה שהעילה הרגילה עלולה להגיע לקיצה במהלך הנישואין, העילה השנייה תחולתה עד לסיום בפועל של קשר הנישואין.

העובדה, שפסיקת מזונות מדין "מעוכבת" מהווה תמריץ לבעל ליתן גט, הינה תוצאה נילוות, אולם לא מהווה, בהיבט המשפטי, מטרה בתביעת מזונות של "מעוכבת" הנדונה בבתי-המשפט {ראו גם תמ"ש (ת"א) 11883/98 ב' ד' ואח' נ' מ' ע', תק-מש 2003(3), 527 (2003)}.

סיווג מזונות "מעוכבת" כעילה נפרדת בדיני המזונות, משמיט את הבסיס לטענה שהמדובר ב"ענייני נישואין". לעניין הסמכות, תביעת מזונות "מעוכבת" דינה כתביעת מזונות רגילה {ע"א 664/82 סלומון נ' סלומון, פ"ד לח(4), 365, 372 (1984); ע"א 15/82 אלמוני נ' פלונית, פ"ד לז(2), 24 (1983); ע"א 132/84 קדוש נ קדוש, פ"ד לח(4), 523 (1985)}.

              יש הסוברים, כי חיוב במזונות בכוח "מעוכבת מחמתו להינשא" יוחל רק מקום בו כופין בגט ולא מקום בו "רק" חוייב הבעל ליתן גט וקל וחומר שהבעל לא יחוייב במזונות מכוח "מעוכבת מחמתו להינשא", מקום שיש פסק-דין המאשר הסכם גירושין על פיו הסכימו הצדדים להתגרש.

ההלכה היא, כי החיוב יקום גם מקום בו יש חיוב בגט ולא רק מקום בו נכפה על הבעל ליתן גט, ומאידך, החיוב לא יחול אם אין חיוב ליתן גט.

גם ב-תמ"ש (ת"א) 17820/96 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 96(2), 6 (1996)} קבע כב' השופט י' גייפמן כי פסק-דין המחייב בגירושין או פסק-דין הכופה גט הוא פסק-דין לגירושין שמאפשר קביעת מזונות "מעוכבת".

תחילה יובהר כי בין הנימוקים נמצא נימוקים אובייקטיבים ונימוקים הנובעים מהתנהגותו של הבעל.

המקרים בהם זכאית האישה לדרוש פסק-דין שיחייב את הבעל ליתן לה גט הם למשל כאשר מדובר בבעל חולה במחלה מסוכנת ומדבקת או במחלה המונעת מהאישה קיום יחסי אישות עם בעלה. כאשר משלח-ידו של הבעל כרוך בריח רע או כאשר הבעל מסרב לקיים חובת עונה או מסרב לתת מזונות וכדומה.

כמו-כן, זכאית האישה לדרוש גט גם כתוצאה מהתנהגות מחפירה של הבעל כלפיה, למשל, אם האישה מוכיחה שהבעל מתנהג עמה כפושע כגון: מכה אותה, מעליבה, מקללה או את הוריה, צועק או כועס ועל-ידי כך מאלצה לעזוב את הבית.

כן. יובהר כי פסק-דין לגירושין בהסכמה, המלצה לגירושין או קביעה שמצווה להתגרש, אינם יוצרים סטטוס של "מעוכבת מחמתו" להינשא.

על-פי הדין העברי אישה "מעוכבת מחמתו" להינשא, היא אישה שברצונה להינשא לאחר, אך איננה יכולה לעשות כן מאחר שבעלה מעכב בעדה מלהינשא לאחר, אם בחייו ואם לאחר מותו, אם שהנישואין לא באו לקיצם, ואם שלא באו לקיצם המלא {תמ"ש (י-ם) 6557/99 ר' ר' נ' י' ר', תק-מש 2004(1), 554 (2004)}.

"מעוכבת מחמתו" הוא מצב שבו הבעל הוא הגורם ליציאתה של האישה מביתה ועל-פי דין, האישה זכאית לדרוש ממנו שיאפשר לה להינשא לאחר. במידה והאישה "מעוכבת מחמתו" להינשא לאחר, הבעל יהא חייב במזונותיה גם אם האישה איננה עמו, אך אין הוא מחוייב לשאת בהבדלי הוצאותיה למזונות הנובעים מהעובדה שבמקומה החדש מחייתה עולה יותר.

פסיקת מזונות "מעוכבת" על בידי בתי-המשפט נועדה להסדיר את מחייתה וכלכלתה של האישה בתקופה שאינה יכולה להינשא לאחר ועדיין נשואה לבעל עקב סירובו ליתן גט. כאשר ניתן פסק-דין המחייב להתגרש והבעל מסרב ליתן הגט, נמנעת מהאישה היכולת ליצור חבות של תשלום מזונות מצד בן-זוג אחר, לו יכולה היתה להינשא.

מזונות אישה מופסקים מיום סידור הגט בפועל ולא מיום ההוראה על הגט {תמ"ש (ת"א-יפו) 66659/98 פלוני נ' פלונית, תק-מח 2005(3), 38 (2005)}. ב-תמ"ש (ת"א) 41/96 {כבירי נ' כבירי, תק-מח 97(2), 20 (1997)} קבע כב' השופט פורת כי מועד הפסקת חיוב בעל במזונות אשתו איננו מיום מתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני המחייבה בגירושין, אלא רק לאחר סירוב מצד האישה למלא אחריו. לכלל זה נקבעו על-ידי כב' השופט פורת שני חריגים. האחד, כשמדובר בעילה מוכחת לחיוב בגירושין הגוררת אוטומטית הפסד כתובה/מזונות כגון מעשה זנות/כיעור; השני, נישואין אסורים על-פי ההלכה. ב-ע"א 15/82 {אלמוני נ' פלונית, פ"ד לז(2), 22 (1983)} קבע כב' השופט כהן כי לעניות-דעתו חובתו של הבעל לזון את אשתו נפסקת עם ביצוע המעשים האסורים על ידה.

לא. כפי שנראה להלן, כאשר האישה התחייבה מפורשות בהסכם, כי היא מוותרת על מזונותיה - אין היא יכולה לתבוע אותם מן הבעל. להלן, מובא נוסח של סעיף שיש לכלול בהסכם גירושין, המעגן, את ויתורה של האישה: "עם סידור הגט בפועל בין הצדדים מוותרת האישה על מזונותיה, כתובתה ותוספותיה."

להלן מקרים בהם היה ויתור מפורש וברור מצד האישה. ואלה הם:

ב-ע"א 310/54 {לאה גולד נ' מכס גולד, פ"ד ט(2), 1465} האישה הצהירה בפירוש, כי היא מוותרת על כל דרישותיה בנוגע למזונות, דמי כלכלה ודמי כתובה.

ב-ע"א 451/62 {אברהם כהן נ' רחל כהן, פ"ד יז(3), 1605 (1963)} דחה בית-המשפט את טענת המערער, שטען להגנתו, במשפט שהוגש על-ידי המשיבה למזונותיה, כי אין להיעתר לתביעה מאחר ולפי הוראה 5 של ההסכם שבין הצדדים, משסירבה המשיבה לקבל גט פיטורין ממנו ביום שנקבע לכך, תהא האישה, המשיבה, מנועה מלתבוע מזונותיה, ומכל מקום יהיה הבעל פטור מתשלום מזונותיה.

במקרה זה בית-המשפט סבר כי ההוראה הנ"ל בהסכם אינה מחייבת, ואין בה כדי לשלול מאת המשיבה את מזונותיה. על-כן, הוגש ערעור והערעור התקבל והתביעה נדחתה.

ב-ע"א 757/70 {יונתן אורבוך נ' תמר אורבוך, פ"ד כה(2) 104 (1971)} הצהירו הצדדים להסכם כי:

"אין לאף אחד מאיתנו תביעות כספיות או אחרות כל שהן מכל סוג שהוא כלפי הצד השני, הן כלליות, הן למזונות, הן על-פי הכתובה וכיוצא האלה..."

במקרה זה בא-כוח המערער טען כי לדעתו אי-אפשר שלא להבין את ההצהרה של הצדדים כוויתור מפורש וחד-משמעי על תביעותיהם זה כלפי זה.

במקרה זה קבע בית-המשפט, בקבלו את טענת בא-כוח המערער כי:

"אדם המצהיר כי בא על סיפוקו וכי אין לו עוד כל תביעה כלפי חברו, יש לראותו כמוותר על זכותו. אם לא תאמר כן, אין כל משמעות להצהרתו ואין להבין לשם מה הוכללה בחוזה. אין הדין מחייב נוסחה או צורה מסויימת לוויתור והצורה של הצהרה בה בחרו הצדדים במקרה דנן מקובלת ביותר. אין, איפוא, כל ספק כי אמנם ויתרה המשיבה על מזונותיה."

כמו-כן, נסקור להלן מקרים בהם לא היה ויתור מפורש מצד האישה. ואלה הם:

ב-ע"א 463/72 {לייב ליכטנייר נ' פרימטה וזהבה ליכטנייר, פ"ד כז(1), 197 (1972)} המערער טען כי אין הוא חב במזונות המשיבה, באשר היא ויתרה על מזונותיה. בית-המשפט קבע כי:

"אפילו ניתן היה לקרוא לתוך ההסכם שנעשה בין בני-הזוג דנן ויתור מכללא כטענת המערער, לא היה בו כדי לפטור את המערער ממזונות אשתו."

ב-מ"א 35/80 {איקה כהן נ' ישראל כהן, פ"מ מא(א), 309} טען הנתבע כי הוא פטור מתשלום מזונותיה של האישה עקב הסיבה כי האישה חזרה בה מהסכם הגירושין עליו היא חתמה. בית-המשפט קבע כי:

"ההסכם הנ"ל אינו מכיל ויתור מפורש על מזונות האישה למקרה ותסרב לקבל את גטה, ואין אף לקרוא ויתור כזה כתנאי מכללא בתוך הסכם זה. בהיעדר ויתור מזונות מפורש, כבמקרה שלפנינו, חלים על הבעל כל החיובים כלפי אשתו. אין כל מחילת מזונות מפורשת ולא מכללא, בהסכם הגירושין שנערך בין התובעת והנתבע, למקרה ותחזור בה מהסכמתה לגט, וחזרתה בה אין בה, לכשעצמה, כדי לפטור את הנתבע מחיוב המזונות כלפיה."

אישה שעזבה את בעלה ללא סיבה ברורה. כל עוד האישה ממשיכה במצב זה של "מעין מורדת", פטור הבעל מחובת המזונות כלפיה {ע"א 115/73 יהודה וייס נ' אלישבע וייס, פ"ד כט(1), 48 (1974)}.

במקרה והאישה לא הוזמנה כראוי לסידור הגט או במקרה והאישה לא ידעה על מתן פסק-הדין לגירושין - במקרים מאין אילו לא יהא ניתן לשלול את מזונותיה.

סירובה של האישה יכול ויהא מוחשי או כל צעד המהווה עיכוב מצד האישה בקיום פסק-הדין לגירושין המתבטא באי-הופעתה לדיון לצורך קביעת שמות לדוגמה - כל זאת ללא סיבה מוצדקת מצידה.

מועד הפסקת תשלום המזונות על-ידי הבעל לאשתו איננו מיום מתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני המחייבה בגירושין, אלא, רק לאחר סירוב מצד האישה למלא אחריו.

ככלל במקרה של סירוב באישה לקבל את הגט יכול בית-הדין הרבני לפסוק כי הבעל ישליש את הגט יחד עם דמי הכתובה והפיצויים, ועם מילוי תנאים אלה פטור הוא מתשלום מזונותיה. דברים אלה אמורים אפילו במקרה שאין מקום לכפיה על קבלת הגט.

במקרים בהם אין עילה מספקת לחיוב האישה בגירושין בעל כורחה על-פי הדין או כשקיימת רק ראשית ראיה. כאשר בעל טוען שאשתו "מאוסה עליו" ויש לו טעם מבורר המתקבל על דעת בית-הדין הרבני, למרות שאין בטענה זו יסוד מספיק לחיוב בגירושין בעל כורחה של האישה, יתיר בית-הדין הרבני השלשת גט וכתובה וימנע מזונות מן האישה במקרה של סירובה של האישה להתגרש וזאת כדי להאיץ את מימוש הגירושין. כך גם ינהג בית-הדין הרבני במקרה בו בעל טוען שאשתו "עוברת על דת" או "זינתה". וכך גם כשיש רגליים לדבר שבגלל מחלות פנימיות של האישה היא איננה נכנסת להריון ועומדת בסירובה לקבל גט למרות שהבעל מוכל להשליש גט וכתובה.

במקרים בהם אין סיכוי לשלום-בית או שהצדדים חיים בפירוד זמן רב ובית-הדין הרבני סובר שעל הצדדים להתגרש אך האישה ממאנת לקבל גט. במקרים בהם בית-הדין הרבני מגיע למסקנה אחרי בדיקה ובירור ממצא, שאין כל סיכוי לשלום-בית (למשל, לאחר מספר נסיונות פיוס כושלים או שעבר זמן רב ללא שיפור ביחסים והצדדים חיים בפירוד), יש מקום לראות את סירובה של האישה לקבל גט כנקמנות גרידא בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" ובעצם כ"עיגון" הבעל ולכן מאפשרים לבעל להשליש את הגט והכתובה. כך גם במקרה שהוגדר כחריג ומיוחד על-ידי בית-הדין הרבני עצמו שמצא, שהאשמה להפרעת שלום-הבית היא מצד האישה או שהאישה טוענת כי היא רוצה שלום-בית כלפי חוץ.

במקרים בהם בית-הדין הרבני נותר היתר לבעל לשאת אישה אחרת. כך למשל   במקרה של "אישה שנשתטה" (אישה בלתי-שפויה בדעתה) - אחד התנאים להוצאת היתר בבית-הדין הרבני על-מנת שהבעל, שאשתו "נשתטתה", יוכל לשאת אישה אחרת, הוא השלשת גט ומתן בטוחות למזונות האישה והוצאותיה הרפואיות. נציין כי השלשת הגט במקרה של "נשתטית" לא באה בגלל סירוב האישה לקבל גט, שהרי בזמן ההשלשה האישה אינה שפויה ולכן גם לא כשרה לקבל גט, אלא שעל-ידי השלשת הגט תוכל האישה לאחר החלמתה לקבל את הגט מבלי להיות תלויה שוב ברצון הבעל. בדרך-כלל בית-הדין הרבני לא יוציא היתר לבעל "לשאת אישה על אשתו" אלא-אם-כן הבעל כבר פטור ממזונות אשתו או שמזונותיה הובטחו להנחת-דעתו של בית-הדין הרבני.

ראו עמ"ש 41/96 {פלונית נ' פלוני, פדאור 97(5), 153 (1997)}.

לא. במקרה והבעל "מעוכב מחמתה" האישה לא תהא זכאית למזונותיה.

במקרה בו בית-הדין הרבני פוסק כי על הבעל ליתן גט לאשתו ולחילופין על האישה לקבל גט מבעלה, והאישה מסרבת לקבל הגט, אין הצדדים יכולים להתגרש ולקיים את אקט הגירושין. בשים-לב, כי אקט הגירושין בין הצדדים מתקיים כאשר שני הצדדים מביעים הסכמה הדדית לגירושין. במידה והאישה איננה מביעה את הסכמתה, הרי שאי-הסכמה זו, הבעל "מעוכב מחמתה" כדי להתגרש ממנה.

לא. ב-ע"א 609/74 {חיים חי (מזרחי) נ' אלישבע, נעם וורד חי, פ"ד ל(3), 480 (1976)} קבע בית-המשפט כי כאשר סיבת העזיבה של האישה נעוצה בסירובו של הבעל להעתיק מגוריו למקום אחר כדרישתה, הרי בבוא בית-המשפט לבחון הצידוק, מותר ומותר לקחת בחשבון הסיכויים או היעדר הסיכויים להתפרנס במקום אחר.

במקרה דנן, אין להרבות דברים כי אין הבעל יכול להתפרנס בשום מקום אחר ורק הקיבוץ הוא מקור קיומו וכל עוד הוא חבר בקיבוץ, דואגים למחסורו ולמחסורם של כל התלויים בו, כל עוד הם עימו.

ב-ע"א 309/79 {שירלי שדמי ואח' נ' יהושע שדמי, פ"ד לד(1), 309 (1979)} קבע בית-המשפט כי הסיבה שבעטיה עזבה האישה את הדירה, היתה נעוצה בכך שביקשה לכפות על בעלה מעבר למגורים לדירה שבבעלותם וכי נפשה נקעה מהמשך המגורים בדירות שכורות. בכך כשלעצמו לא ניתן לראות סיבה המצדיקה עזיבת  הבית.

עוד נקבע כי האישה רשאית לפעול ככל יכולתה כדי לשכנע את בן-זוגה להטות אוזן קשבת לרצונה באשר למקום המגורים המשפחתי, אך כאשר לא דבק במקום המגורים העומד לרשות בני-הזוג או אשר יכול לעמוד לרשות בני-הזוג, פגם או פסול מהותי והאישה מחליטה לעזוב את הדירה ולפרק על-ידי כך את המסגרת המשפחתית, אין היא יכולה עוד לדרוש מבעלה את מזונותיה.

די בהוכחה קלה ביותר, "כמשקל נוצה" {ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3), 171 (1965)}. אישה שעזבה את בית בעלה, אין היא חייבת להוכיח טענותיה כמו תובע במשפט אזרחי, אלא מספיק שתביא ראיה על עובדות ונסיבות המשכנעות בכנות דבריה.

ב-ע"א 256/65 {רות מילר נ' יוסף מילר, פ"ד יט(3), 171 (1965)} בית-המשפט קבע כי למרות שהמערערת טענה טענת צידוק, אין הוא שוכנע בטענותיה ועל-כן, החליט לדחות את הערעור.

ב-ע"א 96/82 {זאב ויינברג נ' בתיה ויינברג, פ"ד לח(1), 510 (1984)} קבע בית-המשפט כי במקרה הנדון בפניו האישה לא היתה זקוקה לכל הוכחה שכן הבעל עצמו הודה שאכן נעל את הדלת בפני אשתו וכי היא נזקקה לעזרת המשטרה כדי לחזור לביתה.

במקרה ולאישה אין טעם מספיק לעזיבת הבית או אם האישה עצמה אשמה בקטטה ועזבה את הבית או אם מחמת זה הבעל יצא מן הבית. בהתנהגותה כאמור האישה מונעת מעצמה למלא את חובותיה כלפי בעלה וזאת מבלי שתהיה לה טענה מוצדקת למעשיה כאמור.

במקרה והאישה תוכיח, כי היא איננה אשמה בכך שעזבה את הבית. אם האישה עוזבת את הבית מחמת טענה שנראית מוצדקת בעיני בית-הדין הרבני, הבעל מחוייב יהיה ליתן לה מזונותיה גם בעת היעדרה מהבית. לשם כך, לא די בטענה בעלמא, אלא, על האישה לברר ולהוכיח עובדות המראות כי כנים דבריה ושיש מקום לטענתה.

כן. בדרך-כלל במקרה שכזה, האישה מפסידה את מזונותיה. הטעם הוא שאם היא עוזבת את הבית, אין היא יכולה למלא אחר חובותיה המוטלות עליה כלפי בעלה מתוקף הנישואין ולפיכך האישה איננה יכולה לדרוש מבעלה את מזונותיה.

לדוגמה: בשל קטטה שפרצה בין בני-הזוג וכתוצאה מכך עזב הבעל את הבית או, הבעל החליט להשתקע בחו"ל זמן רב.

האישה תהא זכאית לדרוש מן הבעל את מזונותיה גם בתוך התקופה של שלושה חודשים ראשונים.

יהא על הבעל לשלם לאישה את מזונותיה.

במקרה שכזה, בית-המשפט או בית-הדין הרבני, לא יפסוק לאישה מזונותיה למשך כשלושה חודשים ראשונים שכן, חזקה היא ש-"אין אדם מניח ביתו ריקן" כלומר, חזקה על הבעל שהשאיר לאישה די למחייתה למשך שלושת החודשים הראשונים

תלוי. בדרך-כלל אין האישה זכאית למזונותיה, אלא, אם היא חיה עם בעלה. אם הם חיים בנפרד, יש להבחין במקרה והבעל עזב את הבית לבין מקרה והאישה יצאה את הבית וכן להבחין בגורם שגרם ליציאתו מן הבית של האחר. כפי שנראה להלן:

- כאשר האישה עוזבת את הבית - היא מפסידה את מזונותיה היות והיא איננה יכולה לקיים את חובותיה כלפי הבעל.

- כאשר האישה עזבה את הבית מחמת טענה מוצדקת - בטענה כי הבעל מכה אותה לדוגמה - זכאית האישה למזונותיה.

- כאשר האישה עזבה את הבית ללא כל סיבה מוצדקת - היא איננה זכאית למזונותיה שכן האישה איננה עימו.

- במקרה בו הבעל עזב את הבית - זכותה של האישה לקבל את מזונותיה איננה נפגעת והבעל איננו יכול לטעון כי האישה איננה עימו ועל-כן, איננה זכאית לקבל את מזונותיה.

כן {ע"א 353/65 דוד חכם נ' ברכה חכם, פ"ד כ(2), 199 (1966)}.

ב-בר"ע 100/68 {אריה אל-על נ' אסתר אל-על, פ"ד כב(2), 925 (1968)} אישה הגישה תביעת מזונות לבית-המשפט וניתנה לה החלטה למזונות זמניים. הבעל, הוא המערער, הגיש תביעה לשלום-בית לבית-הדין הרבני, אשר הורה לאישה לחזור לחיי שלום-בית עם בעלה, ובאם לא תעשה כן, ידון בית-הדין הרבני בבקשת הבעל להכרזת האישה כמורדת.

נוכח סירובה של האישה למלא אחר פסק-הדין של בית-הדין הרבני, פנה הבעל לבית- המשפט בבקשה לפטרו ממזונות האישה.

במקרה הנדון קבע בית-המשפט כי פסק-דין של בית-הדין הרבני בתביעת שלום-בית, המחייב את האישה לחזור לבית הנישואים, משמיט את הקרקע מתחת לתביעת המזונות של האישה, כל עוד היא ממשיכה לגור בנפרד מבעלה.

עוד נקבע, כי האישה מפסידה זכותה למזונות מהרגע שהיא מורדת ו"עם עצם מרדה", דהיינו, ללא צורך בהכרזתה כמורדת על-ידי בית-הדין הרבני.

בנוסף, כל עוד שפסק-הדין של בית-הדין הרבני לא שונה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, הריהו מחייב את הצדדים לו בכל הנוגע לשאלת מזונות האישה. חיוב האישה לחזור לחיי שלום-בית עם בעלה מכיל בחובו קביעה מכללא, כי בית-הדין הרבני שוכנע שאין סיבה המצדיקה את האישה שלא לחזור לבית בעלה.

כן. אם אישה אינה רוצה לחיות יותר עם בעלה, בכלל זה כלולים גם עניינים שבהשקפות או שבממון עליה לתבוע או להסכים לגירושין, הכל לפי הנסיבות, ואם היא מוצאת שאכן יש אפשרות להמשיך בחיי הנישואין, הרי, אם הבעל מבטיח באופן סביר לפי הנסיבות כי ישנה את דרכו, אין האישה רשאית אז לסרב לחזור לחיי הנישואין, ואם תסרב, לא תהיה זכאית למזונות {ע"א 353/65 דוד חכם נ' ברכה חכם, פ"ד כ(2), 199 (1966)}.

כן. ב-תמ"ש (ת"א) 31641/97 {פלוני ואח' נ' אלמוני, תק-מח 2000(3), 280 (2000)} קבעה כב' השופטת ורדה פלאוט כי ציפיית הבעל מאשתו להתנהגות מוסרית ובקשתו לפטור אותו ממזונות האישה בעקבות כך, בשעה שהוא עצמו לא הכחיש כי במהלך הנישואין ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת, ממנה אף נולדו לו תאומים, נוגדת את עיקרון השוויון ועל-כן, אין מקום לשלול את מזונות האישה בשל יחסיה עם אחר, לא כל שכן, כאשר הבעל לא הוכיח את עילת הפטור על-פי הנדרש.

גישה זו, הדוגלת בשוויון בין המינים לעניין תוצאות התנהגותם המוסרית של בני-זוג, עלתה גם ב-ע"א 2923/93 גל נ' גל, תק-על 94(4), 425 (1994)}, שם העלה הבעל טענה, לפיה אשתו מקיימת יחסים עם אחר מזה זמן, ובעוד הצדדים נשואים, ועל-כן ביקש לשלול ממנה את מזונותיה בטענה של "זנתה תחתיו" ו"עשתה מעשי כיעור".

באותו המקרה עזב הבעל עצמו את משפחתו ונסע לאירופה מבחירתו, ולכן קבע בית- המשפט כי:

"אין מקום לדרוש כי בתקופה זו תסתגר המערערת בביתה, לא תצא מפתחו ולא תבלה במסיבות חברים, בקולנוע או בבתי חברים."

ב-ע"א 761/88 {פרידמן נ' פרידמן, פ"ד מג(4), 505 (1989(} דחה בית-המשפט את אפשרות החלת דיני הראיות האזרחיים והחיל את דיני הראיות ההלכתיים, קרי, נדרשו שני עדים להוכחת הטענה כי האישה "זנתה תחת בעלה".

ב-תמ"ש (ת"א) 31641/97 פלוני ואח' נ' אלמוני, תק-מח 2000(3), 280 (2000)} הביא הבעל, להוכחת טענתו כי אשתו זנתה תחתיו או לחילופין עשתה מעשה כיעור, תמונות מצולמות על-ידי חוקר פרטי, ואילו האישה הכחישה מכל וכל קיום יחסים עם אחר.

כב' השופטת ורדה פלאוט קבעה כי:

"לעניין "מעשי כיעור" - כמו בהוכחת "זנתה תחתיו", גם כאן נדרשים שני עדים לביסוס הטענה, והבעל לא הצליח לבסס טענתו מאחר שרק עד אחד העיד בעניין - הוא החוקר הפרטי. יתירה מכך, רמת ההוכחה הנדרשת בטענה מסוג "עשתה מעשי כיעור" הינה גבוהה, ואין בייחוד גרידא בין אישה נשואה עם אחר, אפילו בחדר נעול, כדי לבסס תביעה לפי עילה זו אלא אם הנסיבות מחייבות - לפי ראות עיני בית-הדין - את המסקנה שהאישה כנראה זנתה עם האחר."

לא. שקרים יכולים להוסיף חיזוק לטענתו של הבעל, אך אינם באים במקום ראיה המבססת את טענתו של הבעל {ע"א 151/88 שפרלינג נ' שפרלינג, תק-על 88(4), 232 (1988)}.
לא. חשד בלבד ויכול שיהא אף כבד, אינו בגדר ראיה פוזיטיבית היכולה לבסס את שלילת המזונות מן האישה

  עיקרון מנחה בענייני חיוב מזונות הוא, שהבעל חייב לזון את אשתו, כל עוד הם חיים ביחד ואם החיים המשותפים נסתיימו באשמת האישה, נפסקת החובה לזון אותה. לפיכך, נפסקת חובת בעל לזון את אשתו, כשזו ביצעה מעשים אסורים, המחייבים את הבעל ליתן לה גט {ע"א 15/82 אלמוני נ' פלונית ואח', פ"ד לז(2), 18 (1983)}.

 הודאת אישה נשואה, שקיימה יחסי מין עם אחר, אין בה כשלעצמה כדי לאוסרה על בעלה, כי חוששים, פן היא אומרת כך רק מפני שנתנה עיניה באחר, ועל-ידי הודאתה רוצה להכריח את בעלה לגרשה. אולם, אם יש "רגליים" לדבר שהודאתה נכונה, היא נאמנה, וחייב בעלה להוציאה.

לעומת זאת, כאשר ההודאה מפי האישה לא באה מיוזמתה אלא כתוצאה מחקירת בית-משפט, ניתן על-פי הדין לסמוך הודאתה של האישה ולקבוע, שהיא זינתה תחת בעלה.

  כן. במקרה שכזה, הבעל פטור מתשלום מזונות לאישה.

  לא. ישנה החובה להביא עדים אשר ראו את מעשי הכיעור בבירור. יתירה מזאת, העדים חייבים לציין בעדותם לפחות פרט אחד כגון: היום בו ראו את מעשי הכיעור, על-מנת שבית-הדין יקבל את עדותם כמהימנה.

לא. כשבא הסירוב מחמת התנהגותו של הבעל כלפי האישה, אין היא מפסידה את מזונותיה.

ב-ע"א 206/60 {חיים דרהם נ' תמר דרהם ואח', פ"ד יד(3), 1726 (1960)} נקבע כי בפני בית-המשפט הובאו ראיות למכביר, שהיו מהימנות עליו, שהמערער הוא שנתן עיניו באחרות, ואף היכה את המשיבה כשעוד חיו יחדיו, ואין להיפרע מן המשיבה בקיצוץ מזונותיה אם היא מואסת בו לאחר כל אשר עולל לה.

לא. לא כל סירוב מצד האישה לחיות חיי אישות עם בעלה גורר אחריו את הסנקציה החמורה של אובדן זכות המזונות, הסירוב חייב לבוא בכוונה לגרום צער לבעלה ללא סיבה סבירה או מחמת שהאישה נתנה עיניה באחר

נטל ההוכחה הוא על הטוען אותה שכן, "מוציא מחברו עליו הראיה".  חובת ההוכחה היא על הבעל וכל עוד לא הוכיח שהאישה עושה את אשר עושה או חדלה את אשר חדלה "כדי לצערו" דווקא או מפני שנתנה עיניה באחר, מעמידים את האישה בחזקת כשרותה ואין שוללים ממנה את מזונותיה.

ב-תמ"ש (ת"א) 7700/96 {פלונית ואח' נ' אלמוני, תק-מש 96(4), 21 (1996)} נקבע כי נטל ההוכחה להוכיח את סיבת המרידה של האישה מוטל על הבעל. במידה והבעל יוכיח שאשתו מרדה בו, עדיין יהיה חייב במזונותיה, כל עוד לא הוכיח שמרידתה מכוונת לצערו.

 על-פי הדין האישי, כאשר קיים ספק שמא טענות האישה אינן אמיתיות, יתייחס הדין למרידתה כמרידת "בעיניה ליה", שמא עיניה נתנה באחר או שמא עיניה    לרווחים כספיים. התוצאה היא, שמעמדה ישונה ממורדת "מאיס עלי", למורדת "בעיניא ליה".

  בסוג של מרידה "בעינא ליה" רצונה של האישה הוא לצער את בעלה למרות שאין רצונה להתגרש ממנו, שכן המרידה בסוג זה ניתנת לגישור ול-"תיקון". האישה מסוגלת לחיות עם בעלה חיים משותפים ותקינים והמרידה משמשת לאישה ככלי מלחמה בבעלה וכאמצעי להשגת מטרותיה - לצערו.

לעומת זאת, בסוג של מרידה "מאיס עלי" עניין המרידה אינו מצטמצם רק לסירוב לחיות חיי אישות, אלא יוצא מנקודת הנחה שאין כלל מקום לחיי נישואין בין שני הצדדים. נדגיש כי בכל מקרה שמכירים מטענות האישה, מהתבטאויותיה ומהתנהגותה, שאכן שנוא הבעל ומאוס עליה, תיחשב למורדת מסוג "מאיס עלי". בסוג של מרידה אין שאיפה לפגוע בבעל או להשגת הישגים ממוניים - זוהי מרידה הנובעת מעומק רגשות, שאין לאישה שליטה עליהם.

 כאשר האישה טוענת שאיננה יכולה להיבעל לו, לבעל, מחמת טעמים שהיא מוכיחה.

  כאשר האישה מסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות אף-על-פי שאין לאישה טענה נגד הבעל כדי להצדיק מן הדין את סירובה לחיי אישות.

 על-פי ההלכות הקיימות בבתי-משפט אזרחיים ובבתי-דין רבניים, ישנם שני סוגי מרידה בדין האישי. האחד, מורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה"; השני, מורדת מסוג "מאיס עלי".

  כאשר אין הצדקה לסירובה של האישה לחיות חיי אישות, האישה מאבד את זכותה למזונותיה ולכתובתה.

תשובה:  משמעות המושג "מורדת" הוא, שהאישה מסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה.

  בשל הסיבה שתביעת מורדת היא עניין שבנישואין, הסמכות לדון בה מוקנית לבית- הדין הרבני. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 קובע כי טענת "מורדת" בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני.

  במקרים בהם האישה מורדת, זינתה תחת בעלה, סירוב לחיי שלום-בית, מסרבת לקבל גט מבעלה וכדומה.

  כן. ב-ת"א (ת"א) 981/88 {אמיליה אניס נ' מאיר אניס, תק-מח 90(2), 16 (1990)} האישה רשאית היתה לקבל ארוחות צהריים, בבית-החולים בו היא עבדה, במחיר מסובסד, ולמעשה כמעט בחינם.

על-כן, יש להתחשב בנתון זה בבואנו לבדוק את הכנסתה הפנויה של האישה שכן, הדבר יכול להשפיע על גובה המזונות שיהיה על הבעל לשלם לאישה, אם בכלל.

תשובה:  לא. אם האישה תשתמש בנכסי המילוג, וכתוצאה מכך לא תזכה בפירות, ואולי אף תפסיד חלק מן הקרן, לא יישא הבעל בהפסד, שייפול רק על כתפיה.

כלומר, אין הצדקה לחייב את האישה לעשות בנכסיה, כאשר הרווח הצפוי לא יהיה שלה, משום ש"יבלע" בחישוב המזונות, ואילו ההפסד יהיה כולו שלה.

תשובה:  לא. מכיוון שנכסי המילוג הם בבעלותה הבלעדית של האישה, זכאית היא שלא להשתמש בהם לצורך הפקת פירות.

 לא. במידה ונעשה כן, נעניק לבעל זכויות קנייניות בנכסי המילוג של האישה {ע"א 4316/96, בש"א 8033/96 ישי פלולי נ' שושנה פלולי, פ"ד נב(1), 394 (1998)}.

  כן. במקרים בהם האישה משכירה את דירתה, דמי השכירות ייחשבו כפירות המונפקות מהנכס ועל-כן, הבעל זכאי לקבלם.

 לא. הבעל זכאי לקבל את הפירות הנובעות מאותם נכסי מילוג שבשליטתה של האישה.

  נכסי מילוג הם כל אותם נכסים אשר נשארים בשליטתה המלאה של האישה ולבעל אין שליטה עליהם ואין הוא יכול "לסחור" בהם.

נכסי מילוג הם הנכסים שלא נישומו בכתובתה של האישה והבעל לא קיבל עליהם אחריות, לכן, שלא כנכסי צאן ברזל, אין הקרן קנויה לבעל. מכיוון שכך, האישה היא הנושאת בהפסדם. אם פחתו - פחתו לה, ואפילו אם נגנבו או אבדו - אין הבעל חייב.

מן האמור עולה כי זכותו של הבעל בנכסי המילוג היא רק לקבל את פירותיהם.

 כן. תשלום זה, בא לפצות אדם בגין נכותו, כלומר, בגין יכולת השתכרותו הנמוכה, ולכן ניתן לראות בתשלום זה כתחליף ל-"מעשיה ידיה" של האישה.

ב-ע"א 13/78 {רינה ספורטה נ' חיים ספורטה, פ"ד לב(2), 709 (1978)} קבע כב' השופט ויתקון כי:

"תשלום הבא לפצות אדם בגין נכותו, משמע בשל כוח השתכרותו המופחת או הנשלל ממנו, ניתן לראות בו תחליף ל"מעשה ידיה". אך ברצוני לומר שאם כך הדבר, אין לדידי נפקא מינה, אם התשלום בא בצורה חד-פעמית או בצורת גימלה שוטפת, או אפילו בצורת קרן, שפירותיה מיועדים למלא את מחסורו של האדם הנפגע בכושר השתכרותו."

  ב-ע"א 293/73 {אילנה בן משה נ' אמנון בן משה, פ"ד כח(2), 29 (1974)} נדונה השאלה האם דינם של פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הוא כדין שכר עבודה ביחס לכלל, בו מזונות האישה הם כנגד מעשי ידיה.

במקרה דנן, האישה קיבלה פיצויים ובית-משפט קמא היה בדעה, כי הפיצויים המתייחסים לתקופה שלאחר הנישואין נכנסים בגדר "מעשה ידיה" של האישה. על פסק-דין זה נדון הערעור.

בית-משפט שלערעור קיבל את ערעור האישה וקבע כי כאשר אישה עסקה בעבודות שלא הייתה חייבת בהן, וזכה לפיצויי פיטורין על-פי המנהג, וכעת לפי החוק, אין לראות את פיצויי הפיטורין כשכר עבודה. את פיצויי הפיטורין יש, כאמור, לראות כביטוי לדאגתו של החוק לעתידו ולבטחונו הכספי של העובד, ובמקרה דנן, של האישה.

במקרה הנדון, הבעל, עובד ומשתכר ומחובתו לפרנס את האישה, ואין לו הזכות לדרוש שתתפרנס מכספי הפיצויים שקיבלה, המיועדים למטרה אחרת, והם שלה. לכן, קבע בית-המשפט שלערעור, חייב היה בית-משפט קמא, לפסוק לאישה מזונות זמניים החל מיום הגשת הבקשה.

לא ניתן לדרוש את ביטול המזונות באופן רטרואקטיבי, אלא, מיום הגשת התביעה להפחתתם או ביטולם {תמ"ש (חד') 5534/01 י' ד' נ' י' ש' ואח', תק-מש 2006(3), 448 (2006)}.

  לבית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני.

  קיימים מקרים בהם האישה משתכרת למחייתה אולם, השתכרותה מוגבל, ועל-כן, יחוייב הבעל ב"השלמת המזונות", קרי, הבעל ישלים את ההפרש בין צרכיה של האישה לבין הכנסותיה.

ב-ע"א 85/90 {אורי רחמים נ' רות רחמים, תק-על 90(3), 787 (1990)} קבע בית-המשפט כי:

"טענה שניה שקשורה למזונות האישה היא זו שענייניה עבודת האישה כתופרת בביתה. בית-המשפט קבע כממצא שהאישה אכן עובדת בביתה, אך השתכרותה מוגבלת, כפי שגם עלה מן הסכום שגבתה מן החוקר הפרטי, שהסווה עצמו כלקוח, כדי להתחקות אחר מעשיה. על-כן, במעשה ידיה של האישה כדי לחסות צרכיה באופן חלקי, והתוספת שנפסקה - היינו 200 ש"ח - היא סבירה."

כך גם נספק ב-ע"א 808/88 {אמנון גרוס נ' צביה גרוס ואח', תק-על 90(1), 467 (1990)}, שם לאישה יש הכנסה מהשכרת חנות ודירה והיא משתכרת 400 ש"ח לחודש עקב עבודתה במשרד נסיעות.

המערער טען כי האישה אינה זכאית למזונות לאור הכנסותיה, ולעניין חובת המזונות כלפי האישה, טען המערער שהוא חי שנים רבות בנפרד ממנה. המערער טען כי האישה משתכרת כאמור ויש לה גם הכנסה נוספת.

בית-המשפט קבע באותו עניין כי "אם יש לאישה הכנסה משלה, הרי זכאי הבעל לכך שיביאו את הכנסתה בחשבון לצורך כיסוי צרכיה. אולם, הכנסתה של האישה אינה מגיעה במקרה דנן כדי כיסוי מלוא צורכיה" ועל-כן, קיבל בית-המשפט את הערעור באופן חלקי תוך שהוא מעמיד את מזונותיה של האישה על סכום של 500 ש"ח לחודש.

  במקרה ויש לאישה הכנסות אשר יכסו את כל צרכיה.

  כן. ניתן במקרים מתאימים לסטות מן ההלכה המושרשת ומן הדין שלפיה אין הבעל יכול לכפות על האישה לצאת לשוק העבודה, כדי שיטען - מעשה ידייך תחת מזונותיך. אולם יש לדון כל מקרה לגופו לפי נסיבותיו המיוחדות.

זאת ועוד. במקרה מתאים בו ברור כי האישה נוהגת בחוסר תום-לב משווע ובזדון, היא חדלה לעבוד עקב הגשת תביעת המזונות או במהלכה, חרף עבודה מסודרת שהשתכרה ממנה קודם-לכן - כדי להכניס את ידה ל"כיס העמוק" של הבעל - או כדי "להכעיסו" ראוי לשקול סטיה מן ההלכה שאין כופים אותה לעבוד.

ב-תמ"ש 1221/05 {ו' ש' ואח' נ' י' ש', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (23.4.06)} קבעה כב' השופטת שיפרה גליק כי במקרה הנדון "לא עבדה התובעת מקודם ב'עבודה מסודרת', וכי אכן עבדה אך באופן מזדמן, ומכל מקום הנתבע - שבעניין זה עול ההוכחה עליו, לא הרים את נטל הראיה כדי לשכנעני שהתובעת השתכרה בכל העת באופן שוטף".

זאת ועוד. "יש מקום להפחית משמעותית את מזונותיה של התובעת שכן למרות שהיא עבדה בצורה 'לא מסודרת' היא בכל אופן עבדה, לא רק עד הגשת התביעה אלא גם אחריה, עובדה, אותה ניסתה להסתיר מעיני בית-המשפט".

תשובה:  לא. אין מאומה בדין המחייב את האישה לצאת לעבוד מחוץ לביתה. האישה יכולה לא לעבוד עבודות חוץ ולהסתפק באותו שיעור מזונות שבעלה מסוגל להפריש מהכנסותיו כפי שהן.

אם האישה יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. נציין כי אפילו האישה עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל מן הבעל את מזונותיה במלואם ואין זה משנה אם היתה לאישה סיבה אובייקטיבית, כגון מחלה, להפסיק לעבוד ולהשתכר, אם לאו.

מן האמור אנו למדים כי אין הבעל זכאי לדרוש מן האישה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה, גם אם עבדה בעבר.

לעומת זאת, ב-ע"א 6136/93 {דינה ביקל נ' צבי ביקל, תק-על 94(2), 414 (1994)} קבע כב' השופט מ' שמגר כי:

"אשר להשתכרות המערערת ממעשי ידיה, הרי אכן אין להבין מדוע אישה שעבדה כל השנים אינה עושה כן עתה. ילדיה בוגרים, עתותיה עימה וככל העולה מן החומר גם כושרה בכגון דא קיים, שהרי כבר התנסתה בכך במשך השנים. לא הייתי רואה, על-כן, פסול בכך שבתוך מערכת החישובים של סכום המזונות (עליו מתווסף גם המדור בבית "הישן" המסופק על-ידי המשיב) גם יביאו בחשבון שהמערערת יכולה לתרום על-ידי עבודתה לכיסוי צרכיה (המגיעים לכדי 6,000 ש"ח ומעלה)."

 כן. לאישה הזכות לוותר על המזונות ובמקומם לשמור על מעשיה ידיה. כלומר, האישה יכולה לומר לבעלה כי "איני ניזונה ואינה עושה" כך, שמצד אחד האישה מוותרת על מזונותיה מן הבעל ומצד שני, האישה שומרת על מעשה ידיה, קרי, שומרת על השתכרותה.

  כן. ההלכה היא כי השתכרותה של האישה שייכת כל כולה לבעל, שכן כשם שהאישה זכאית למזונות מן הבעל, כך הבעל זכאי ל-"מעשה ידיה" {השתכרותה} של האישה.

תשובה:  פסיקת מזונות אישה צריכה להיעשות על בסיס צורכי האישה ורמת החיים המוכחת לעת הפסקת החיים המשותפים, מחד, ועל יסוד הערכת הכנסות הצדדים באותה עת, מאידך.

תשובה:  לא. אף כי רמת חיי הבעל עולה, לאחר הפרידה, לא תהיה זו בוודאות עילה להגדלת המזונות או לשינוי מהותי הנדרש על-מנת להגדיל את המזונות.

  כן. זכותה של האישה להשתמש ברכב של הצדדים הינה מרכיב ממזונותיה. במקרה ועמדה לאישה המכונית לשימושה במהלך הנישואין, אזי היא תמשיך להינות ממנה גם לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים.

לא. אין לראות בלימודים לתואר שני, צורך של האישה אשר הינו חלק אינטגראלי ממזונותיה, שכן הבעל אינו חייב על-פי הדין העברי לממן את עלות הלימודים {ת"א (ת"א) 1108/92 יום נ' יום, תק-מש 93(2), 1952 {1993}.

כן. המלומד ד"ר ב' צ' שרשבסקי גורס בספרו, כי אם האישה באה מבית עני, אין, איפוא, בידי הבעל לדרוש מן האישה כי תסתפק ברמת חיים נמוכה, לה הייתה רגילה טרם הנישואין. אם מצבו ומעמדו של הבעל בין אם היה עשיר בעת הנישואין ובין אם היה עני ואחר-כך נתעשר - משינוי מצבו לטובה זכאית גם האישה להינות.

תשובה:  יש לבדוק ולבחון את מקום מגוריהם של בני-הזוג, הסביבה בה גרה האישה, צרכיה של האישה וכדו'.

תשובה:  כן. בבואנו לדון בעניין מזונות אישה, יש לבחון ולקבוע את רמת החיים לה הורגלה האישה בכל אותה תקופה בה חיה עם הבעל.

תשובה:  על-מנת שיהיה ביכולתנו לקבוע את שיעור המזונות שעל הבעל לשאת, עלינו לדון תחילה במספר נושאים כפי שיובאו בהמשך. ואלה הם:

האחד, יכולת השתכרותו של הבעל {להרחבה בעניין זה ראו בשער "מזונות ילדים" העוסק בצורכי האב כשיקול בקביעת מזונות ונסיבות בהן האב חסר השתכרות וחסר כושר השתכרות};

השני, עלינו לבחון ולקבוע את רמת החיים לה הורגלה האישה בכל אותה תקופה בה חיה עם הבעל, שכן האישה "עולה עמו ואינה יורדת";

השלישי, עלינו להתחשב בהכנסות האישה השונות, במידה ואלה קיימות;

הרביעי, צורכי האב כשיקול בקביעת מזונות {להרחבה בעניין זה ראו בשער "מזונות ילדים" העוסק בצורכי האב כשיקול בקביעת מזונות}.

תשובה:  כן, התובע חייב להביא ראיות בעניין הדין האישי של בן-זוגו.

ב-ע"א 7038/93 {נורית סולומון נ' ד"ר אלי סולומון, פ"ד נא(2), 577 (1995)} המערערת היא יהודיה והמשיב הוא בן הדת היוונית-אורתודוכסית. בני-הזוג נישאו זה לזו ברומניה ועלו ארצה בשנת 1987. במהלך נישואיהם נפלו סכסוכים, אשר בעקבותיהם הוגשה לבית-משפט קמא תביעת המזונות על-ידי המערערת.

במהלך הדיון העלה המשיב את הטענה כי לא הוכח דינו האישי, היווני-אורתודוכסי, ועקב כך לא הוכחה קיומה של חובה לשאת במזונות המערערת, שהרי אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, ואם הדין האישי לא הוכח לא הוכחה ממילא החובה.

כב' השופט מ' שמגר קבע בעניין זה כי:

"המערערת אכן היתה חייבת להביא ראיות על קיומה של חובת מזונות לפי הדין האישי של המשיב. כאשר החוק קובע כי אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראת הדין האישי החל עליו, משמעות הדבר כי אמת-המידה המשפטית לפיה נקבעת חובתו לשלם מזונות היא אינה זו של התובע או התובעת אלא זו החלה על הנתבע או הנתבעת."

עוד נקבע כי:

"בית-המשפט יכול להגיע לכלל מסקנה אם קמה חובת תשלום מזונות, אחרי שהוא בודק את הדין האישי של הנתבע ומגיע לכלל מסקנה כי אכן עולה ממנו חובה כאמור. הטענה בדבר אי-הוכחת הדין האישי אמנם הועלתה רק במהלך המשפט, אולם גם בשלב האמור יכולה היתה המערערת לבקש רשות להבאת ראיות נוספות, לו טרחה לנהל עניינה כאמור. המערערת אכן היתה חייבת להביא ראיות בעניין הדין האישי, וגם לא היה קושי בכך, הלכה למעשה."

כך גם ב-ע"א 41/89 {מוחמד תאופיק כליל אל עזה נ' בלנש נאוי, תק-על 89(3), 1127 (1989)} קבע בית-המשפט כי:

"השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא אם אכן יצאה התובעת ידי חובת ההוכחה והוכיחה את נישואיה לנתבע לפי הדין המוסלמי."

תשובה:  סעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 הקובע כי "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה", אולם, "אדם שאינו יהודי או מוסלמי או דרוזי או חבר אחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונות בן-זוגו, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".

תשובה:  תקנה 266 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בית-המשפט רשאי לפסוק מזונות זמניים על יסוד כתבי הטענות, הבקשה והתשובה בלבד, או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם בדיון שיקבע לא יאוחר מ-30 ימים מיום קבלת תשובת המשיב לבקשה לקביעת המזונות הזמניים.

תשובה:  ככלל כן, הצדדים יכולים לעתור לבית-המשפט בכל עת, ללא הגבלת זמן או תכיפות, לשנות את שיעור המזונות הזמניים אולם, בית-המשפט קבע ב-בע"מ 791/05 {פלוני נ' פלונית ואח', תק-על 2005(2), 2940 (2005)} כי אין מקום להתערב בהחלטה בדבר שיעור המזונות הזמניים שכן, אם בסופו של יום יתברר כי ההנחות שנקבעו בהחלטה למזונות זמניים אינן נכונות או אינן מדוייקות, ניתן יהיה לתקנן בפסק-דין סופי שיינתן.

ב-בע"מ 10650/05 {פלוני נ' פלונית, תק-על 2005(4), 3830 (2005)} קבע בית- המשפט כי מזונות זמניים הינן סעד זמני ומידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסיקת מזונות זמניים תהיה קטנה.

תשובה:  בתוך 10 ימים מיום שקיבל את הבקשה לפסיקת מזונות זמניים.

תשובה:  תקנה 265 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בקשה למזונות זמניים תוגש לאחר הגשת כתב ההגנה בתביעת מזונות.

תשובה: תובענה למזונות היא ככל תביעה אזרחית, וחובה על התובע את מזונותיו לשכנע את בית-המשפט לא רק בעצם זכותו למזונות מהנתבע אלא גם בקיומה של אותה רמת חיים ואותם צרכים לו הם טוענים וכן את עלותם של אלה. כלל זה יפה גם במזונות זמניים בפרט כאשר התובע מבקש לפסוק לו מזונות זמניים את סכום המזונות הקבוע אותו הוא תובע כסעד סופי. יחד עם זאת, מאחר ושלב של מזונות זמניים הינו של ראשוני ובדרך-כלל לא נשמעות בו ראיות, אין לדרוש מן התובע, מחד, ומן הנתבע, מאידך, להביא ראיות ברורות ומוצקות, זה לרמת החיים הגבוהה וזה לפגיעה ביכולתו להמשיך ולספק אותה. ראיות ברורות ומוצקות לא, אבל ראיות לכאורה בוודאי {תמ"ש (ת"א) 3900/98 פלונים ואח' נ' פלוני, תק-מש 99(1), 92 (1999)}. נציין כי, מאחר ששלב הדיון במזונות זמניים הוא שלב ראשוני וטרם נשמעו ראיות, על השופט לקבוע בזהירות רבה את יכולתו הכספית של הנתבע ואת צרכיו של הקטין-התובע, תוך שימת דגש על העובדה, כי מדובר בסעד זמני, המתבסס על ראיות לכאוריות בלבד {ע"א 324/88 אדר נ' אדר, פ"ד מב(3), 347 (1988)}.

תשובה:  פסיקתם של מזונות זמניים טרם בירור מלא ועובדתי של התביעה הינה למנוע  מהילדים להגיע לחרפת רעב שכן, בירור התביעה ברוב המקרים נמשכים חודשים ארוכים.

במילים אחרות, מטרת המזונות הזמניים היא למנוע מצב שבו משך ההליכים המשפטיים, שבדרך-כלל לוקח זמן רב, יביאו את התובע-הקטין, לקשיים בקיומו הפיזי. סכום המזונות הזמניים אינו בא לשקף את הסכום הסופי של המזונות אלא יש בו כדי לספק מזונות מינימום/על חשבון תביעת המזונות. בדרך זו, יוכל הקטין לקיים עצמו בזמן בירור התביעה למזונות לגופה.

תשובה:  מזונות זמניים הינם סעד זמני שבית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני פוסק וזאת עד אשר תוברר תביעת המזונות בשלמותה ובמלואה.

תשובה:   לא {תמ"ש (ת"א) 48694/00 ה' א' נ' ה' ו' ר', תק-מש 2009(1), 150 (2009)}.
תשובה:    לא. ב-תמ"ש (ת"א) 31954/02 {ב' ת' נ' ב' ג', תק-מש 2007(1), 195 (2007)} קבע כב' השופט גרשון גרמן כי האפשרות על פיטוריו של האב לא הפתיעה אותו ולא היתה יכולה להפתיע אותו שכן אפשרות הפיטורין היתה ידועה לו.

תשובה:  לא. השוני בגיל הילדים צפוי וידוע מראש {מ"א (ת"א) 2412/92 אלחלל נ' אלחלל, תק-מח 93(1), 1058 (1993)}. יתירה מזאת. האב צריך לקחת עובדה זו בחשבון {תמ"ש 45783/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2002(2), 25 (2002); תמ"ש (ת"א) 2013/99 א' מ' נ' א' מ' ואח', תק-מש 2004(4), 296 (2004)}.

תשובה:  לא. הולדת ילד נוסף מאישה אחרת איננה כשלעצמה עילה להפחתת מזונות {ע"א   5478/93 כרמי נ' כרמי, תק-על 94(4), 277 (1994); ע"א 381/86 אבין נ' אבין, תק-על 87(3), 286 (1987)}.

תשובה:  לא. פסק-דין למזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת אולם זאת בכפוף לתנאי מפורש ודווקני שחל שינוי מהותי בנסיבות.

תשובה:  בפסיקת בתי-המשפט נקבעו מספר תנאים מצטברים לשינוי בסכום מזונות שכבר נקבע בפסק-דין {תמ"ש (משפחה-י-ם) 11645/97 א' מ' נ' ל' מ', תק-מש 2006(1), 238 (2006)}. ואלה הם:

האחד, שינוי מהותי. בתביעה לשינוי בחיוב המזונות בגין שינוי נסיבות, אין בית-המשפט בודק מחדש מהו סכום המזונות שראוי לפסוק, תוך עיון מחדש בהכנסות האב וצורכי הקטינים. תביעה להפחתה אינה "הזדמנות שניה" לתובע להוציא מבית-המשפט פסק-דין המתאים ביותר לרוחו, והיא אינה חלופה להגשת ערעור על פסק-הדין המקורי.

לאחר שפסק-דין למזונות הפך לחלוט אין הוא פתוח לשינויים או תיקונים אלא-אם-כן יוכיח התובע שינוי הנסיבות מהותי לאחר מועד מתן פסק-הדין המקורי. כלומר, פסק-דין למזונות אינו יוצר מחסום סופי מפני חידוש ההתדיינות, וניתן לחזור ולפנות לבית-המשפט בקשר לנושא המזונות, בכפוף להוכחת התנאי כי חל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק את שינוי הקביעה המקורית.

את המושג "שינוי נסיבות" בהקשר זה נהוג לפרש באורח דווקני, שאם לא כן עשוי להיות מופר האיזון בין המגמה להביא לסופיות הדיון לבין הצורך להתאים את גובה המזונות לצרכי החיים, ולמצבי החיים משתנים בין של צד הזכאי להם, ובין של צד החייב בהן.

פסק-דין למזונות ניתן לשינוי כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות, בהתחשב במצב השורר היום לעומת הנסיבות שהיו קיימות בעת מתן פסק-הדין שמבקש התובע לתקן. להבדיל משינוי של מה בכך, אין לצאת מתוך הנחה כי כל שינוי בנסיבות יש בו אוטומטית כדי להשליך על סכום המזונות.

על בית-המשפט הדן בתביעה חדשה לקבוע בזהירות יתירה, ובצורה ברורה וחד-משמעית, האם חל שינוי בנסיבות, מהו שינוי הנסיבות והאם יש בשינוי הנסיבות כדי להצדיק שינוי בסכום המזונות אשר נקבע בעבר {תמ"ש 14652/97 (ת"א) איתם נ' איתם, דינים משפחה ב, 87; ע"א 473/78 אשתר נ' אשתר, פ"ד לד(1), 57 (1979); ע"א 511/78 דלהרוזה נ' דלהרוזה, פ"ד לג(1), 449 (1979); ע"א 381/86 אבין נ' אבין, תק-על 87(3), 286 (1987)}.

השני, שינוי בלתי-צפוי. שינוי נסיבות מהותי לצורך שינוי בחיוב המזונות, הינו   שינוי אשר לא נצפה מראש ושלא היתה כל אפשרות לצפותו מראש במועד פסק-   הדין.

השלישי, גרימת אי-צדק. שינוי נסיבות לא יביא לשינוי בחיוב המזונות אלא-אם-כן השארת החיוב כמות שהוא יגרום לתוצאה לא צודקת. במילים אחרות, שינוי מהותי בנסיבות שאירע לאחר מתן פסק-הדין, שינוי ההופך את המשך קיומו של פסק-הדין לבלתי-צודק {ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767, 771 (1984)}.

תשובה:  נטל ההוכחה כי חל שינוי מהותי בנסיבות על-פי הקריטריונים שיובאו להלן, מוטל על בעל הדין הטוען זאת, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.

יודגש כי מי שמבקש להוכיח גידול מהותי בצרכים או שינוי מהותי בנסיבות חייב להוכיח, מה היה המצב בעת שהוגשה ההסכמה בדבר המזונות או מה היה המצב בעת מתן פסק-הדין ומה השינוי שחל מאז {ע"א 552/83 ראובן לוי מבורך נ' לינדה טייב, קטינה ואח', פ"ד לח(1), 526 (1984); תמ"ש (ת"א) 2013/99 א' מ' נ' א' מ' ואח', תק-מש 2004(4), 296 (2004)}.

תשובה:  לא. כאשר נפסקים מזונות על דרך הצמצום, אין זה ראוי לשנות את סכום המזונות בהפחתתו {תמ"ש (ת"א-יפו) 46256/99 פלוני נ' פלונית (קטינה) ואח', תק-מש 2003(4), 342 (2003)}.

תשובה:  כן, אולם המבקש צריך להוכיח שינוי נסיבות מהותי. על-פי ההלכה הפסוקה, הנסיבות ששררו לעת מתן פסק-הדין ששינויו מתבקש, אמורות לשמש כנקודת מוצא מחייבת. על התובע את שינויו של פסק-הדין להוכיח שינוי מהותי בנסיבות אלה עד כדי הצדקה לשינוי הסכום שנקבע. פסק-דין למזונות צופה מטבעו פני עתיד כך שרק שינוי משמעותי בנסיבות יצדיק היזקקות חוזרת של בית-המשפט לשאלת המזונות {ע"א   363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3), 187 (1982); ע"א 5478/93 כרמי נ' כרמי, דינים עליון לח, 312}.

תשובה:  לא. הכלל הוא כי פסק-דין בענייני מזונות איננו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, אלא ניתן לשוב ולפנות לבית-המשפט רק באותם מקרים בהם חל שינוי מהותי בנסיבות בהשוואה למצב שבעבר, מועד בו ניתן פסק-דין.

תשובה:  כן. בהתאם לדינו האישי של האב, הדין העברי, הטילה ההלכה הפסוקה על האב היהודי את החובה לסיפוק מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד גיל 15 באופן אבסולוטי. בסיפוק חובה זו, קבעה ההלכה הפסוקה, כי אין חובת השתתפות מצידה של האישה-האם.

חובת ההשתתפות של האישה-האם, בסיפוק מזונותיהם של ילדים בגילאים אלה קמה בכל הנוגע לסיפוק האמצעים אשר יקנו לילדיה את קיום רמת החיים לה הורגלו או שהם ראויים לה, מעבר לצרכים ההכרחיים. חובה זו היא מכוח דיני הצדקה. דיני הצדקה הוכרו כחלק מהדין האישי והחובה הנובעת מהם מוטלת על האב והאם כאחד. החובה לספק את מזונות הקטין מכוח דיני הצדקה מהווה גם את המקור המשפטי לחיוב האם והאב כאחד במזונות ילדיהם הקטינים בגילאים 18-15 הן ההכרחיים והן אלה שמעבר לכך.

הגם שהלכה זו אינה מאזנת באופן שוויוני וצודק בין חובת האב לבין חובת האם בסיפוק מזונות ילדיהם, עמדה היא במרבית המקרים במבחן התוצאה. כל עוד היה האב "בעל המאה", כל עוד היה האב המפרנס העיקרי של המשפחה, כל עוד האם "עשתה לביתה פנימה" וגם אם עשתה מחוץ לביתה עשתה זאת בצמצום לעומת האב, התוצאה הסופית היתה צודקת גם אם לא תמיד מאוזנת ושוויונית. עם זאת, לעיתים, מביאה הלכה זו לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון ומטילה נטל כבד יותר על האב בלא לאזן נכונה את הנטל הכללי עם חובת האם.

ובמילים אחרות, עד כה ראינו כי חובתו של האב הינה אבסולוטית לעניין מזונות ילדיו תוך שבית-המשפט מתחשב ביכולתה של האישה רק במקרים שמדובר במזונות מדין צדקה והאישה נחשבת ל-"עמידה". עוד היינו "רגילים" כי בית-המשפט בודק את יכולתו הכלכלית והרכושית של הבעל, טרם קביעת גובה המזונות עליו יהא לשלם. אולם לא כך עוד.

לאחרונה רואים אנו שינוי בגישתם של בתי-המשפט.

גישה זו קובעת, כי בבואו של בית-המשפט לקבוע את יכולתו הכלכלית של הבעל עליו לקחת לתשומת-ליבו אף את יכולתה הכלכלית של האישה ולבדוק את סך כל הכנסותיה של המשפחה. יוצא אם כך, כי בית-המשפט ייתחשב בשני מרכיבים בבואו לקבוע את גובה המזונות: האחד, יכולתו הכלכלית של הבעל; השני, יכולתה הכלכלית של האישה.

בדרך זו שומר בית-המשפט על כבודו של הבעל, אשר נושא בתשלום המזונות, שכן, נוכחים אנו במקרים בהם גובה המזונות כמעט שווה לסכום השתכרותו של הבעל ובכך לא נותר בידי הבעל לצרכיו הוא. בהתחשבות ביכולתה של האישה, יש בכדי להשאיר לבעל די שיוכל להתקיים ולהתפרנס בכבוד.

יתר-על-כן, הטלת חיוב המזונות ההכרחיים של קטין על שיכמו של האב בלבד עלולה, במקרים מסויימים, להביא לתוצאה בלתי-מאוזנת או שיוויונית. כך, לדוגמה, כאשר האב משתכר שכר נמוך, אשר בקושי רב יש בו כדי לספק לצרכיו שלו, ואילו האם-האישה, הינה אשת קריירה העושה חיל בעבודתה. במצב דברים שכזה, הטלת מלוא צרכיו החיוניים של הקטין על כתפיו של האב בלבד נראית בלתי-הוגנת ובוודאי שכך הם פני הדברים כאשר לבני-הזוג יש מספר ילדים ונטל האב, במקרה שכזה, גדל.

יש להתחשב בהכנסות שני בני-הזוג ולאזן ביניהם כאשר חובת האב לזון את הקטין מצטמצמת לצרכיו ההכרחיים של הקטין. באופן זה, יש להתחשב אף ביכולת ההשתכרות של האם, שכן נהיר כי גירושין מביא לשינוי הכרחי בניהול משק הבית {ע"מ 5750/03 ריטה אוחנה ואח' נ' אליהו אוחנה, תק-על 2005(2), 2560 (2005)}.

בתוך כך, יהיה מקום להשית על שני בני-הזוג את החיוב בהוצאות הקטין באופן שווה תוך שימת-לב לעצם היותה של האם ההורה המשמורן שנדרשת לשאת בהוצאות נלוות שוטפות של הקטין {ראו גם תמ"ש (משפחה-ת"א) 34651/07 א' נ' נ' ח' נ', תק-מש 2010(2), 156 (2010)}.

כב' השופט רובינשטיין קבע ב-בע"מ 3432/09 {פלוני נ' פלונית, תק-על 2009(2), 4589 (2009)} כי יש להתחשב במלוא הנכסים הכלכליים של כל הורה וכן בנזילותם כלומר, בכמה אותו אפיק ההשקעה או נכס הינם בר-מימוש באופן סביר.

ב-ע"מ 2433/04 {ג' צ' נ' ד' צ' ואח', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2.10.05)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר העלה את גובה תשלום המזונות שעל המערער לשלם עבור שני ילדיו.

בקבלה את הערעור, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי:

"עיקרון הוא כי בהערכת מזונות שעל אב לשלם לידיו יש לקחת בחשבון את צרכי הילדים, וכן את גובה הכנסת האב ויכולתו הכלכלית. ממילא, נלקחת בחשבון בהקשר זה גם יכולתה הכלכלית של האם שבמשמורתה מוחזקים הילדים... פסיקת המזונות נעשית על דרך האיזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות."

עוד נקבע כי במקרה דנן:

"לא נערך איזון ראוי בין צרכי הילדים, יכולתו הכלכלית של האב ויכולתה הכלכלית של האם, כנדרש לשם קביעת גובה המזונות... לפיכך, ראוי להפחית את גובה המזונות שפסק בית-המשפט המחוזי ולהעמידם על 2,000 ש"ח עבור כל ילד, ובסך הכל 4,000 ש"ח לשני הילדים, במקום 6,000 ש"ח שנפסקו בערכאה קמא."

תשובה:  ב-תיק מס' 8873/ס"ג {פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים (25.3.03)} נדון מקרה בו הבעל הגיש תביעת גירושין ובה כרך את מזונות הילדים וראייתם. באת-כוח האישה טענה כי ישנה מחלוקת בין הצדדים לעניין הדברים שנכרכו בתביעת הגירושין ועל-כן, אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון, ולכן אף לא התייצבה לדיון שנקבע בתקווה כי בית-המשפט לענייני משפחה ידון בנושאים "הכרוכים" ראשון ובכך "יתפוס" את סמכותו.

בית-הדין קבע כי למרות שעניין מזונות הקטינים נכרך בתביעת הגירושין, אין בכך כדי למנוע הגשת תביעה עצמאית של הקטינים למזונותיהם בבית-המשפט לענייני משפחה. יחד עם זאת, בית-המשפט לענייני משפחה, יראה עצמו מחוייב לכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות במקרים בהם יראה את עניין הסמכות כעניין שבית-הדין הרבני החל לדון בו ואשר הדיון בו נמצא בשלב מתקדם - משכך, יימנע מלדון בעניין זה.

תשובה:  במקרה ועניין המזונות היה נושא בפני עצמו ואשר נידון בתביעה מיוחדת בשמו של הקטין למזונותיו וכאשר ברור כי טובת הילד לבדה עמדה לנגד עיני כל הנוגעים בדבר {ע"א 421,413/85 מיכל רוט קטינה ואח' נ' צבי רוט, פ"ד מ(1), 835 (1986)}.

נדגיש כי כאשר עניין מזונות הקטין נכרך בתביעת הגירושין של ההורים, הוא מאבד את ייחודו וקיימת סכנה ממשית שהוא יקופח. לכן, בתביעה נפרדת בשם הילד למזונותיו העניין מקבל צורה אחרת. במקרה כזה, יש סיכוי סביר, שעניין לא יידחק לקרן זווית כדבר טפל יחסית לעיקר. אזי יש סיכוי סביר שהוא יידון בפני עצמו לפי העקרונות המקובלים בתביעת מזונות ולא יסמכו על דרך השגרה על הסכמת ההורים.

תשובה:  סעיף 3(5) לחוק דיני המשפחה (מזונות) המציב את התנאי אשר הינו תנאי סף לחיוב אדם במזונות בן משפחתו, הקובע כי בן המשפחה לא יחוייב במזונות שעה שה"זכאי" יכול לקבל מזונותיו על-פי סעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות), לאמור מהורהו או מבן-זוגו של הורהו - אינו קושר עצמו רק לחיוב במזונות על-פי דין אישי.

מילוי התנאי שבסעיף 3(5) לחוק דיני המשפחה (מזונות) לפיו לא יחוייב אדם במזונות בן משפחה אם זכאי הוא לקבל מזונותיו מהורהו על-פי סעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות), מדבר גם בחיוב על-פי החוק ולא קושר עצמו רק לחיוב על-פי הדין האישי, בענייננו הדין העברי.

זאת נלמד מכך שבסעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות) מדובר בהורה או בבן-זוגו של הורה וחיוב בן-זוג של הורה במזונות ילדו של ההורה איננו חיוב מובהק או ברור על-פי הדין האישי, שכן אף הוא חיוב מכוח "דין צדקה", ומשכך הוא חלש בעוצמתו מחיוב הורה כלפי ילדו הקטין למזונותיו.

זאת ועוד. סעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות) עצמו מורה כי אם אין חיוב על-פי הדין האישי כי אז יחול חיוב על-פי החוק.

סעיפים 4 ו-5 לחוק דיני המשפחה (מזונות) כשמפנים לחיוב שבסעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות) אינם מפנים לחיוב על-פי הדין האישי בלבד, כי אם מכילים חיוב עצמאי חיוב על-פי החוק עצמו, ומכוח הקבוע בסעיפים 4 ו-5 לחוק דיני המשפחה (מזונות) אשר אינם מבחינים בין הורי הורה שהוא האב לבין הורי הורה שהיא האם, ומכוח עיקרון השוויון, המסקנה היא כי חיוב סבים מצד אב יש להשוותו לחיוב סבים מצד אם.

אכן, תיתכן הטענה כי התובע-הקטין איננו חפץ בהגשת תביעה כנגד סבים מצד אחד מהוריו, שכן, הם מסייעים בידו ללא כל צורך בהגשת תביעה כנגדם, טענה שהיא טענה סבירה. ברם משמדובר בתביעה של קטין לחיוב סבים וסבים אלה הגישו תביעת צד ג' כנגד הסבים האחרים כנגדם לא הגיש הקטין את התביעה, על-מנת שלא לפגוע ביסוד השוויון, יהיה מקום לחייב אף סבים אלה במזונות התובעים-נכדיהם. יודגש, כי אם ממילא תומכים הסבים האחרים בנכדם הרי שחיובם על-פי פסק-דין רק תעגן בהכרעה את שעושים ממילא.

יחד עם זאת, סעיף 7 לחוק דיני המשפחה (מזונות) מסמיך את בית-המשפט לקבוע את מידת החיוב של כל אחד מהחייבים, מקום ששניים מקרובי המשפחה חייבים או עשויים להתחייב במזונות הקטין, כבמקרה דנן. כלומר, כעיקרון, יש להשוות בין זוגות הסבים אולם במקרה הצורך על-פי הנסיבות ניתן לקבוע חיוב שונה.

תשובה:  החיוב אינו אוטומטי ואינו נובע מעצם יחסי הורה וילד אלא מקיומן של הנסיבות המיוחדות, המפורטות בסעיפים 4 ו-5 לחוק דיני המשפחה (מזונות), ולגבי אלו צריך להביא ראיות, ובית-המשפט צריך לקבוע בעניין זה ממצאים, המבססים את החיוב {ע"א 161/82 רומנו נ' רומנו, פ"ד לח(1), 194 (1984)}.

תשובה:  מן הפסיקה עולה כי בית-משפט איפשר בירור התביעה כנגד הסבים, ללא קיום הליך קודם כנגד האב/הבעל, רק בנסיבות בהן לא ניתן היה לבצע מסירה לדין לאב/בעל בשל היעלמו או בשל שהות מחוץ לישראל {ע"א 232/89 לויאן נ' לויאן, פ"ד מג(4), 663 (1989)}.

ב-תמ"ש 92602/00, תמ"ש 926021/00 {פלונים נ' אלמונים (טרם פורסם)} עסקינן בתביעה לחייב את הורי האם במזונות הקטינים ובמזונות אימם. בית-המשפט קבע בעניין זה כי אין חולק כי האב נמצא בישראל ומתקיים נגדו הליך בתביעת מזונות שהוגשה על-ידי הקטינים באמצעות אימם. לפיכך, כל עוד לא נקבע כי ביכולתו של הקטין לקבל את מזונותיו על-פי סעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות) או מבן משפחה הקודם לו לפי הסדר שנקבע בסעיף 4 לחוק דיני המשפחה (מזונות), כלומר האב והאם, אין מקום לתביעה דנן.

עוד נקבע כי גם מטעמי מדיניות משפטית ראויה, אין לאפשר לאב הגשת תביעה למזונות קטינים כנגד סבים וניהולה במקביל לתובענה שהוגשה כנגדו על-ידי הקטינים באמצעות אימם, בטרם הוכח ונקבע על-ידי בית-משפט (בתביעת הקטינים כנגד אביהם) כי אין ביכולתם של הקטינים לקבל מזונותיהם מהוריהם, הקודמת לסבים בסולם החיוב ועל-פי הדין האישי, שאם לא כן יוצף בית-משפט בתביעות סרק כנגד סבים.

ב-תמ"ש (י-ם) 5223/05 {ח' ח' קטינה נ' ד' ח', תק-מש 2007(4), 466 (2007)} קבעה כב' השופטת נילי מימון כי במקרה דנן, כאשר האב נעדר מהארץ ולתובעים אין יכולת לגבות ממנו את מזונותיהם, קמה להם לכאורה עילת תביעה כנגד הסבים.

תשובה:  הקטין-התובע, צריך לטעון ולהוכיח, כי אין ביכולתו לקבל מזונות מאביו ומאימו. מכאן, כי יש צורך בקיום הליך כנגד הוריו על-פי סעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות) לצורך הוכחות קיום התנאים הקבועים בסעיף 5(3) לחוק דיני המשפחה (מזונות) ולשם כך על הקטין להגיש תביעותיו קודם כנגד אביו ואימו.

תשובה:  במקרים בהם הקטין איננו יכול לקבל את מזונותיו מן הוריו {ע"א 431/80 גד רוזנברג ואח' נ' קרן חזן, פ"ד לה(2), 742 (1981)}.

תשובה:  כן. לעניין קביעת חובתם של הסבים יש לפנות לסעיף 4 לחוק דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, כאשר היישום יבוצע על-פי סולם המזונות הקבוע בסעיף 5 לאותו חוק. בהתאם לסעיף 4(3) לחוק דיני המשפחה (מזונות) חייבים הורי הורים (סבים) במזונות נכדיהם. חובה כאמור מותנית בהתקיים שלושה תנאים מצטברים המנויים בסעיף 5 לחוק הנ"ל לפיו:

"אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחה לפי סעיף 4 אלא אם במידה שנתקיימו שלוש אלה:

1. יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, בן-זוגו, ושל הילדים הקטינים שלו ושל בן-זוגו.

2. אותו בן משפחה, על-אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר.

3. אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או סעיף 3 או מעזבון ואין יכול לקבלם מבן משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4."

תשובה:  כן. הוראת הצוואה שקויימה, בה נקבע שהתובעים לא יירשו דבר - התייחסה לירושה ולא למזונות מן העזבון, ואפילו היתה הוראה זו גם לעניין מזונות - דינה על-פי חוק הירושה להתבטל. מאפיין זה תומך בגישה הרואה במזונות מן העזבון תחליף שיריון, וזכות עצמאית, שאינה המשך של המזונות מן החיים {עז' (ת"א) 7792/00 תומר פרקר (קטין) נ' עזבון המנוח רפאל פיחס, תק-מש 2001(3), 61 (2001)}.

תשובה:  את "רשימת" השיקולים אנו יכולים למצוא בסעיף 59 לחוק הירושה. יש ללמוד מנוסח הדברים המובא בסעיף 59 לחוק הירושה, כי המחוקק הגדיר שורה של נתונים עובדתיים אשר כולם צריכים להיות לעיני בית-המשפט כאשר הוא בא להכריע בשאלה העקרונית אם פלוני זכאי למזונות מן העזבון או לאו, ואם החליט בחיוב - מה שיעור המזונות.

שורת הנתונים, כפי שהיא מנויה בסעיף 59 לחוק הירושה, אינה ממצה בהכרח את כל הנתונים אשר בית-המשפט רשאי לתת דעתו עליהם, כי המחוקק גם נקט במילים "בין השאר" {ראו הרישא לסעיף 59 לחוק הירושה}, אולם ניתן ללמוד מנוסח הדברים כי בית-המשפט אינו יוצא ידי חובתו אם איננו נותן דעתו לכל אחד מן הנושאים המפורטים בפסקאות השונות של סעיף 59 לחוק הירושה.

למותר מלציין כי הבאת רשימת הנושאים, כמפורט בסעיף 59 לחוק הירושה, אין פירושה כי אין שרירים וקיימים לגבי כל עזבון ולגבי כל מי שמבקש הימנו מזונות, כל אחד מן הנתונים שאליהם מפנות הפסקאות השונות של סעיף 59 לחוק הירושה, וכן ברור כי משקלן היחסי של פסקאות השונות וזיקתן זו לזו משתנות בכל מקרה, כי המחוקק לא קבע סדר עדיפות בין הנושאים השונים.

על-כן, יתכן ופלוני זכאי למזונות על-פי סעיפים 2 או 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט1959-, ולמרות זאת יחליט בית-משפט כי הוא גם זכאי למזונות מן העזבון וזאת בהתחשב, למשל, עם האמור בסעיף 3(59) לחוק הירושה.

סיכומו של דבר, על בית-המשפט לתת דעתו לשורת הנתונים במנויה בסעיף 59 לחוק הירושה ולכל נתון רלוונטי נוסף ולאור כל אלה יגבש ממצאיו ומסקנותיו.

בנקטו לשון "יתחשב" ביקש המחוקק לבטא את חוסר התלות שבין סוגי המשאבים הכספיים המנויים בסעיף 59 לחוק הירושה לבין התוצאה הסופית אליה יגיע בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, בין באשר להענקת המזונות ובין באשר לשיעורם.

החוק מחייב תשומת-לב לנתונים המנויים בסעיף 59 לחוק הירושה, אך אינו קובע זיקה שבחובה בין הנתונים לבין ההכרעה השיפוטית {ע"א 181/78 עינת שלומית דורון נ' עזבון המנוח ליעזר נחום, פ"ד לב(3), 533 (1978)}.

תשובה:  משילוב הוראות סעיף 56 לחוק הירושה עם הוראות סעיף 57 לחוק הירושה, נמצא כי נכד זכאי למזונות מן העזבון, אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, הנכד נופל למסגרת הדיבור "ילד" (כפי שדיבור זה מוגדר בסעיף 57(ד) לחוק הירושה); שנית, הנכד זקוק למזונות כאמור בסעיף 56 לחוק הירושה. {ע"א 616/87 ברטה אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן ואח', פ"ד מז(1), 624 (1993)}.

תשובה:  כן, ובתנאי שיוכיח לבית-המשפט כי הינו חסר יכולת להתפרנס כתוצאה מנכותו {ת"ע (ת"א) 5070/00 יהשוע מנור נ' עזבון המנוח בן עמי מנור, תק-מש 2002(3), 16 (2002)}.

תשובה:  הכלל לא חל. מזונות מן העזבון שונים ממזונות אישה ועל-כן הכלל הנ"ל אינו בר-תחולה. יודגש כי מזונות מן העזבון אינם המשך ישיר למזונות שהזכאי להם קיבל מן המוריש עת היה האחרון בחיים.

תשובה:  כן. ב-ת"ע (ת"א) 6100/01 {עזבון המנוח א' ד' ז"ל פ' ק' נ' עזבון המנוח א' ד' ז"ל ז' ח', תק-מש 2003(2), 53 (2003)} עסקינן בבקשתה של ידועה בציבור למזונות מן העזבון, לכיסוי מלוא צרכיה מעבר לקצבת הזיקה של הביטוח הלאומי.

במקרה הנדון, הוכר מעמדה של התובעת למזונות מן העזבון מבחינת השיוך המשפחתי כזכותה של בת-הזוג - אלמנה. אולם, מבחינת מבחן הנזקקות, תביעתה נדחתה ונקבע כי נטל השכנוע לנזקקות המוטל על כתפיה של הידועה בציבור - התובעת - לא הורם.

תשובה:  לא. ב-ע"א 632/89 {לירז סעדון (קטין) נ' עזבון המנוח ג'ורג' סעדון ז"ל, תק-על 90(3), 681 (1990)} אישר כב' השופט מ' שמגר דחיית תביעה של מזונות קטין מן העזבון, באשר הוכח שיש בהכנסתו של הקטין מגימלת שאירים ומקצבת הביטוח הלאומי כדי כיסוי מספיק לצרכיו ההכרחיים.

ב-ע"א 616/87 {אנגלמן נ' אנגלמן, פ"ד מז(1), 621 (1993)} דחה כב' השופט א' ברק תביעת נכדים מן העזבון, בקבעו שלא התקיים התנאי השני הנדרש על-פי הוראת סעיף 56 לחוק הירושה, שכן אין הם בגדר "נזקקים".

תשובה:  מועד חיוב מזונות זמניים או קבועים מן העזבון יכול שיהא רק לאחר קביעה עובדתית מי מחזיק בעזבון או שמונה מנהל עזבון, טרם אחד מהמועדים האלו, חיובם בדמי מזונות זמניים של מי שטרם נקבע עובדתית כי הוא מחזיק בכספי העזבון - הינו בלתי-אפשרי, באשר יש בו משום רתימת העגלה לפני הסוסים.

כך, לדוגמה, ב-ת"ע (כ"ס) 2020/01 {פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח', תק-מש 2002(2), 308 (2002)} קבע כב' השופט יעקב כהן כי בשלב זה של הדיון, ובהיעדר מנהל עזבון זמני, אובד לפיכך, הטעם המעשי בפסיקת דמי מזונות זמניים.

תשובה:  מוסד המזונות מן העזבון מהווה "מעין חקיקה סוציאלית" על פיה "בני המשפחה זכאים למזונות מן העזבון רק אם הם נצרכים, במקרה שאינם נצרכים, המוריש רשאי להעביר את כל רכושו לאחר" {ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (ירושלים, התשנ"ב), 28}. לפיכך, דין התביעה להיכשל אם התובע מזונות אינן עומד בנטל ההוכחה של נצרכותו {ע"א 616/87 ברטה אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן אוחר, פ"ד מז(1), 621, 623 (1993)}.

במילים אחרות, כדי לזכות במזונות מן העזבון צריך לעמוד במבחן "הנזקקות" של חוק הירושה.

תשובה:  כן. ככל פסק-דין, ניתן לשנות את תוצאותיו, על-ידי ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר. בתביעת מזונות מן העזבון, בדומה לתביעת מזונות רגילה, ניתן לשנות את קביעת שיעור דמי המזונות גם בתביעה נוספת בפני אותה ערכאה שנתנה את פסק-הדין - עקב שינוי נסיבות או נסיבות חדשות שנתגלו.

תשובה:  דו"ח על נכסי העזבון והכנסותיו ערוך בתצהיר; כל המסמכים התובעים בדו"ח {תקנה 29 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998}.

תשובה:  כתב הגנה לתביעת מזונות מן העזבון יוגש תוך 15 יום מהגשת התביעה {תקנה 29 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998}.

תשובה:  המשיבים לתביעת המזונות הם כאמור בתקנה 29 לתקנות הירושה הקובעת כי כאשר הוגשה תביעה למזונות מן העזבון תומצא התביעה לכל היורשים לפי צו הירושה או למנהל העזבון, אם מונה, בצירוף הזמנה לפי טופס 7, להגיש כתב הגנה.

תשובה:  דבר זכותו של התובע למזונות מן העזבון; שווי העזבון; מה שהזכאי למזונות עשוי לקבל מן העזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה; רמת החיים של המוריש ושל הזכאי למזונות כפי שהיתה ערב מות המוריש ובשינוי שחל בצרכיו של הזכאי עקב מות המוריש; רכושו של הזכאי למזונות; הכנסתו של הזכאי למזונות מכל מקור שהוא  ובלבד שלגבי בן-זוגו של המוריש לא יתחשב בית-המשפט בהכנסתו מעבודתו או ממשלח-ידו אלא במידה שהכנסה כזאת שימשה גם ערב מות המוריש לפרנסת המשפחה או לפרנסת בן-הזוג; מזונות שהזכאי יכול לקבל על-פי הסעיפים 2 או 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959; לגבי בן-זוגו של המוריש - במה שמגיע לו על-פי עילה הנובעת מקשר האישות לרבות מה שהאישה מקבלת על-פי כתובה; פירוט הכנסות התובע בשנים-עשר החודשים שקדמו להגשת התביעה; יצורף תצהיר לשם אימות העובדות שעליהן היא מתבססת; יצורפו כל המסמכים התובעים     בתביעה.

תשובה:  פירוט הכנסות התובע בשנים-עשר החודשים שקדמו להגשת התביעה; תצהיר לשם אימות העובדות שעליהן היא מתבססת; כל המסמכים התומכים בתובענה {תקנה 28 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998}.

תשובה:  כן. סעיף 60 לחוק הירושה קובע כי גם בבקשה לקביעת מזונות מן העזבון רשאי בית-המשפט לפסוק מזונות זמניים עד לגמר בירור הבקשה.

תשובה:  סעיף 60 לחוק הירושה קובע כי בקשה לקביעת מזונות מן העזבון תוגש לבית-המשפט לפני חלוקת העזבון, אולם, בית-המשפט רשאי להיזקק לבקשה שהוגשה תוך שישה חודשים לאחר חלוקת העזבון אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת.

תשובה:  כדי לזכות במזונות מן העזבון, יש להיכלל ברשימת הזכאים למזונות בחוק הירושה. הרשימה היא רשימה סגורה וכוללת: בן-זוג, ילדים והורים. המונח "בן-זוג" מאפשר שוויון בין בעל לאישה ופסיקת מזונות גם לאלמן.

במילים אחרות, בסעיף 57 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 יכולים אנו למצוא את רשימת הזכאים, אם הם עונים על תנאי הסעיף והוכיחו את נזקקותם, וללא קשר לתביעת מזונות קודמת בחיי המוריש. ואלה הם הזכאים:

- לבן-זוגו של המוריש - כל זמן אלמנותו. נעיר כי בית-המשפט רשאי לתת מענק חד-פעמי לאלמנת המוריש הנישאת שנית אם נראה לו לעשות כן בנסיבות העניין ובשים-לב לזכויות ילדי המוריש. נדגיש כי בן-הזוג שערב מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל מזונות ממנו, אינו זכאי למזונות מעזבונו;

- לילדי המוריש - עד גיל 18;

- לילד נכה - כל זמן נכותו;

- לילד שהוא חולה נפש - כל עוד הוא חולה נפש;

- לילד מפגר - כמשמעותו בחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969.

- לילד בגיר של המוריש שבית-המשפט ראה לפי הנסיבות שמן הראוי לקבוע לו מזונות - עד גיל 23 שנה.

- להורי המוריש שהדאגה לפרנסתם היתה עליו ערב מותו - כל ימי חייהם.

סעיף 57(ד) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי ילד לעניין מזונות:

"לרבות ילד שנולד אחרי מות המוריש, ילד שלא מנישואין, ילד מאומץ, וכן נכד של המוריש שנתייתם לפני מות המוריש או שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונותיו."

תשובה:  כן, אולם סמכות הדיון תועבר לבית-הדין הרבני אם הסכימו כל הצדדים, בכתב, להעניק את הסמכות הנ"ל לבית-הדין הדתי {סעיף 155 לחוק הירושה} או כאשר המדובר בתביעת מזונות אישה יהודיה מעזבון בעלה המנוח, הרשאית להגיש התביעה לבית-הדין הרבני {סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים}.

תשובה:  לבית-המשפט לענייני משפחה {סעיף 6(1)(ה) לחוק בית-משפט לענייני משפחה}.

תשובה:  לא {ע"א 66/84 תיאודור למברג נ' בתיה למברג, קטינה, פ"ד לח(3), 315 (1984)}.

תשובה:  הטלת סנקציה כה חמורה, כדוגמת קיצוץ משמעותי בסכום המזונות, הוא אמצעי קיצוני שאין לנקוט אותו אלא במקרים של "מרדנות בעל ביטויים בולטים, גסים ועולבים" {ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1), 215 (1995)}.

צידוק נוסף לעמדה זו הוא מבחינה חינוכית. לא ראוי למסד את הקשר בין ההורה לילדו על תשלום המזונות או הפסקתם. גישה כזו רק תגביר את הקרע בין ההורה לילד {ע"א 425/68 ניסן משכיל נ' אהרון משכיל, פ"ד כג(1), 309, 328 (1969)}.

במיוחד יש להיזהר משלילת מזונות כאשר קיים חשש כי טלטולו של הילד אינו אלא אחד מן הביטויים למלחמת ההורים זה בזה וכי ההורה הדורש כי הילד יועבר לידיו אינו דואג לטובתו של הקטין דווקא אלא לנצחונו הוא בהתמודדות בין בני-הזוג. צריך להביא בחשבון כי הילד, אשר אותו מערבים במחלוקת זו, אין לו חלק ונחלה במריבות שבין ההורים ואין להבין מדוע יש להענישו כאשר לא חטא כלל {ע"א 199/77 חיים חריר נ' יחיאל ורינה חריר, פ"ד לב(1), 458 (1977)}.

תשובה:  במידה ובן יוכרז כבן מורד, הדבר עלול להביא את הילד לחרפת רעב ולכן, ראוי שבית-המשפט ינהג בזהירות ובריסון ולאחר שבית-המשפט הגיע למסקנה כי אי-רצון לפגוש בהורה שאין בידיו המשמורת, מצדיק הפחתת המזונות הדרושים לקיומו {ע"א 244/83 יהונתן לב נ' ליאת לב ואח', פ"ד לח(4), 154 (1984); ע"א 1880/94 רחל קטן ואח' נ' אלי קטן, פ"ד מט(1), 215 (1995)}.

תשובה:  המשמעות היא שהאב פטור מתשלום מזונותיו של בן מורד.

בן המתנכר לאביו, בן אשר מסרב לקיים את החלטת בית-הדין או בית-המשפט בדבר הסדרי ראיה לאבת

תשובה:  במקרים בהם נפסק, בשל טעמים שונים, סכום הנמוך מן הדרוש לכיסוי כל הצרכים, בנסיבות כגון אלה, אין הצדקה להפחתת קצבת הביטוח הלאומי {ע"א 180/80 מיכאל משה תמיר נ' רן תמיר ואח', פ"ד לד(4), 499 (1980); ע"א 142/81 ברוריה ענתבי ואח' נ' יוסף ענתבי, פ"ד לה(4), 177 (1981)}.

תשובה:  כאשר הסכום שנפסק חופף את כל צרכיו של הקטין, מן הנכון, להפחית מסכום זה את קצבת הביטוח הלאומי, שהרי אין פוסקים לאדם מעל המידה, והזכות למזונות אינה יכולה להוליד זכאות לסכום, החורג מן הצרכים, כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט {ע"א 302/80 אגלזיאס יוסף נ' אגלזיאס יגאל ואח', פ"ד לד(4), 529 (1988); ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא(3), 169 (1977)}.

תשובה:  כן. קביעת צורכיהם של הקטינים היא בעלת משמעות ישירה לצורך גיבוש מסקנתו של בית-המשפט אם יש להפחית את קצבת הילדים של הביטוח הלאומי מסכום המזונות או שמא יש לזכות את הילדים, באמצעות ההורה המקבל את קצבת הביטוח הלאומי, בסכום הקצבה בנוסף על סכום המזונות המלא וכל זאת כפי שנראה להלן.

תשובה:  בית-המשפט בוחן את הכנסותיו של האב טרם הפיטורין ו/או בודק את ההכנסות המקובלות בענף בו עבד האב טרם הפיטורין ו/או בודק את רמת המחיה של המשפחה טרם הגשת תביעת המזונות.

תשובה:   לא. במקרה שכזה, בית-המשפט יבחן את פוטנציאל השתכרותו של האב טרם הפיטורין.

תשובה:  נטל ההוכחה היא על האב להראות לבית-המשפט כי איננו מסוגל לעבוד מחמת בעיות בריאותיות וכדומה.

תשובה:      במקרים בהם האב נכה, מוגבל, אלכוהוליסט, צורך סמים {תמ"ש (ת"א-יפו) 82411/97 כ' ד' ואח' נ' כ' י', תק-מש 2002(2), 150 (2002)}.

תשובה:  בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב-האב, מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב-האב.

תכלית זו מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבודו של האדם כולל בחובו, הגנה על מינימום הקיום האנושי.

אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים הוא אדם שכבודו כאדם נפגע. כך כבודו של כל אדם, כך כבודו של חייב-אב שאין בידו לשלם חוב פסוק במועדו וכך כבודו של חייב-אב על-פי חוב פסוק ממזונות {רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', תק-על 2001(1), 1440 (2001)}.

תשובה:  כן. במסגרת קביעת דמי המזונות לקטינים, יש להביא בחשבון את צרכיו של האב, וזאת במיוחד כאשר האב מתגורר בנפרד, שכן, עליו לנהל משק בית בנפרד. לעניין זה, לא משנה הסיבה מדוע גרים בני-הזוג בנפרד ומה הסיבה להיפרדותם.

תשובה:  לא. חישוב ניכויי חובה מבוסס על הכנסה נזילה. אין בהלוואות משום גורם ענייני לצורך חישוב ההכנסה הנזילה {תמ"ש (ת"א) 40091/06 נ' ג' ואח' נ' נ' נ', תק-מש 2007(1), 237 (2007)}.

תשובה:  לא. ניכוי הפחת הינה פעולה חשבונאית המוכרת על-ידי שלטונות המס אולם ספק אם ניתן להביא ניכוי זה בתחשיב ניכויי החובה מההכנסה, ככל שמדובר בדיני המזונות. כשם שלעניין הכנסת שכיר אין מנכים בדיני המזונות מההכנסה ברוטו ניכויים רצוניים המוכרים על-ידי שלטונות המס (הפרשות חודשיות לקופת גמל) אלא רק ניכויי חובה (מס הכנסה וביטוח לאומי לדוגמה) כך לעניין הכנסתו של עצמאי. בדיני המזונות ניתן לנכות מההכנסות של עצמאי רק את ההוצאות בפועל ששימשו ליצור הכנסה באות שנת עבודה {תמ"ש (ת"א) 62020/97 פלונית ואח' נ' אלמוני, תק-מש 98(2), 65 (1998)}.

תשובה:  כן. ניכויי החובה כאמור יקטינו במקרים מסויימים את הכנסתו הפנויה של האב.

תשובה:  מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות. יובהר כי הכנסה נטו משמעה הכנסה לאחר ניכויי חובה בלבד, לא כולל ניכוי התחייבות {תמ"ש (ת"א) 55030/99 ה' א' נ' ה' ד' (קטין), תק-מש 2003(1), 294 (2003)}.

תשובה:  לא. פיצויי נזיקין כגון כאב, סבל, עגמת נפש, כולם באים לעזור לאב להתגבר על פגיעתו ולכן לא ייחשבו כהכנסתו.

תשובה:  כן. יש לראות את ההפרשות לקרן השתלמות ולקופת גמל כחלק מהכנסתו הפנויה של האב {תמ"ש (ת"א) 5150/99 פלונית ואח' נ' פלוני, תק-מש 2001(2), 470 (2001)}.

תשובה:  כן. ההלכה קובעת, כי לעניין חישוב הכנסתו של בעל דין, יש להביא בחשבון כל הכנסה המגיעה אליו. על-כן, כאשר אנו באים לשכלל את שכרו של בעל דין, יש לקחת בחשבון את סך ההטבות אותן מקבל בעל דין ממקום עבודתו.

ב-ת"א (ת"א) 2415/91 {אלעד שרון נ' אברהם שרון, תק-מח 92(2), 265 (1992)} קבע בית-המשפט כי האב מקבל חלק מארוחותיו במפעל שבו הוא עובד, במחיר אפסי. הטבה זו ניתן לראות כתוספת להכנסתו.

ב-ת"א (ת"א) 5311/91 {עליזה לרמן נ' נדב לרמן, תק-מח 93(1), 251 (1993)} קבע בית-המשפט כי להכנסות הבעל ניתן להוסיף סכום נוסף והוא שווי אותם מצרכים שביכולתו לרכוש על חשבון העסק כפי שהעיד על הפרקטיקה הקיימת בפועל. הטבה זו היא תוספת להכנסתו.

ב-ת"א (ת"א) 1603/91 {שושנה יונתנוב נ' שלמה יונתנוב, תק-מח 92(2), 234 (1992)} קבע בית-המשפט כי הנתבע העיד כי הוא אוכל בעבודה ארוחת בוקר וארוחת צהריים, וכן הוא מקבל בגדי עבודה מהחברה. הטבות אלה יש לראותם כמרכיב של הכנסה.

לעומת זאת, ב-ת"א (ת"א) 1341/91 {רוטשטיין חנה נ' רוטשטיין זאב, תק-מח 92(2), 211 (1992)} קבע בית-המשפט כי אין ספק שנסיעות לחו"ל של הבעל מהווה הטבה משמעותית, אלא שהטבה זו המוענקת לו על-ידי גורמים חיצוניים - בשל כישוריו המקצועיים היא מוענקת, ואין בה כדי להצביע על יכולתו הכלכלית. כך הדבר גם לעניין ארוחות עסקיות במסעדות, בגינן הוא מקבל החזר הוצאות.

תשובה:  כן. ההלכה קובעת, כי לעניין חישוב הכנסתו של בעל דין, יש להביא בחשבון כל הכנסה המגיעה אליו. על-כן, כאשר אנו באים לשכלל את שכרו של בעל דין, יש לקחת בחשבון את סך ההטבות אותן מקבל בעל דין ממקום עבודתו.

ב-ת"א (ת"א) 2415/91 {אלעד שרון נ' אברהם שרון, תק-מח 92(2), 265 (1992)} קבע בית-המשפט כי האב מקבל חלק מארוחותיו במפעל שבו הוא עובד, במחיר אפסי. הטבה זו ניתן לראות כתוספת להכנסתו.

ב-ת"א (ת"א) 5311/91 {עליזה לרמן נ' נדב לרמן, תק-מח 93(1), 251 (1993)} קבע בית-המשפט כי להכנסות הבעל ניתן להוסיף סכום נוסף והוא שווי אותם מצרכים שביכולתו לרכוש על חשבון העסק כפי שהעיד על הפרקטיקה הקיימת בפועל. הטבה זו היא תוספת להכנסתו.

ב-ת"א (ת"א) 1603/91 {שושנה יונתנוב נ' שלמה יונתנוב, תק-מח 92(2), 234 (1992)} קבע בית-המשפט כי הנתבע העיד כי הוא אוכל בעבודה ארוחת בוקר וארוחת צהריים, וכן הוא מקבל בגדי עבודה מהחברה. הטבות אלה יש לראותם כמרכיב של הכנסה.

לעומת זאת, ב-ת"א (ת"א) 1341/91 {רוטשטיין חנה נ' רוטשטיין זאב, תק-מח 92(2), 211 (1992)} קבע בית-המשפט כי אין ספק שנסיעות לחו"ל של הבעל מהווה הטבה משמעותית, אלא שהטבה זו המוענקת לו על-ידי גורמים חיצוניים - בשל כישוריו המקצועיים היא מוענקת, ואין בה כדי להצביע על יכולתו הכלכלית. כך הדבר גם לעניין ארוחות עסקיות במסעדות, בגינן הוא מקבל החזר הוצאות.

תשובה:  לא. הכלל הוא שכאשר אדם עובד במשרה מלאה וקבועה, כשהוא מרוויח משכורת נאותה, על-פי רמת המשכורות במשק, הרי אין מקום לומר לו שיעבוד בעבודה נוספת ויגדיל את הכנסתו {ת"א (ת"א) 2415/91 אלעד שרון נ' אברהם שרון, תק-מח 92(2), 265 (1992)}.

תשובה:  לא. העובדה כי האב מובטל וכי לא משולמת לו קצבת אבטלה, אינה פוטרת את האב מחובתו לזון את ילדיו.

תשובה:  כן. ב-ע"א 53/83 רן רונקין נ' עדה רונקין ואח', פ"ד לח(1), 151 (1984)} קבע בית-המשפט כי אין המערער יכול להיתלות בכך, כי הוא עובד רק 4-3 שעות ביום, ולהינות מכל העולמות על חשבונם של המשיבה והילדים. עוד נקבע כי על המערער להתכבד ולהוסיף לעבוד בעבודתו או בכל עבודה אחרת כדי לקיים את חובותיו כלפי בני משפחתו.

נציין כי במקרה דנן, לא הובאה כל ראיה כי אין בידי המערער, בין מסיבות אישיות ובין מסיבות אחרות, לעבוד מעבר לשעות המעטות בהן הוא עובד.

תשובה:  ב-תמ"ש 35190/98 {שטיינהרץ נ' שטיינהרץ (טרם פורסם)} קבע בית-המשפט כי בהיעדר יכולת לממן את המזונות ממקור אחר, על האב-הנתבע במזונות למכור את דירתו ולעבור לגור בדירה שכורה.

ב-ת"א (ת"א) 4383/91 {דורון וליעד נ' משה תורג'מן, תק-מח 93(1), 263 (1993)} קבע בית-המשפט כי אדם חייב לעשות כל שביכולתו, כדי שיוכל לפרנס בכבוד את ילדיו הקטינים, ולצורך קיום חובה זו, יש אפילו לרדת לרכושו.

תשובה:  לא. דירת מגורים של האב אינה מחוסנת והיא נלקחת בחשבון בבוא בית-המשפט לקבוע את גובה המזונות שעל האב לשלם.

תשובה:  כן {ת"א (ת"א) 6016/91 יפית גל נ' פרוספר גל, תק-מח 93(1), 304 (1993)}.

תשובה:  יכולתו של האב לשאת בתשלום המזונות נקבע לא רק על-פי הכנסותיו מיגיע כפיו אלא גם ממקורותיו האחרים כגון: רכוש, נכסים, פקדונות, כספיים פנויים וכדו' {תמ"ש (י-ם) 22060/98 פלוני (קטין) ואח' נ' אלמוני, תק-מש 2001(2), 229 (2001); ת"א (ת"א) 2036/92 יונה ירון וגלית נ' מאיר גרמה, תק-מח 93(1), 365 (1993)}.

תשובה:  על האם להגיש תובענה כספית כנגד האב. בתביעה למזונות מעין זו יכולה ללבוש שני דפוסים שונים. מחד, תביעה של הקטין להשתתפות במימון חגיגת בר-המצווה, כאשר מועד הגשתה של התביעה לפני האירוע. מאידך, תביעה של האם להחזר הוצאות שהוצאו, כאשר מועד התביעה הינו לאחר הקיום האירוע {תמ"ש (ת"א) 103670/99 נתנאל פרנץ נ' וילהלם פרנץ, תק-מש 2001(3), 90 (2001)}.

תשובה:  כן. מימון חגיגת בר/בת מצווה באולם שמחות הם בגדר צרכים מדין צדקה, וחלוקת הנטל בין ההורים תהיה לפי הכנסותיהם הפנויות, קרי, יכולתם הכלכלית של ההורים.

תשובה:  להלן נסקור את הגישות השונות בעניין זה.

הגישה האחת, הובאה ב-ע"א 864/94 {שוקר נ' שוקר, תק-על 94(4) 293 (1994)} בו נפסק כי חיוב בן-זוג להמשיך ולשלם את התשלומים החודשיים של חוב המשכנתה הרובצת על דירתם המשותפת של בני-הזוג, אינו עניין של מזונות; כאשר אחד מבני-הזוג משלם את החזרי חוב המשכנתה הוא מגדיל את הונו של בן-הזוג האחר; נושא חיוב בתשלום המשכנתה הוא עניין הקשור בקניין וברכוש המשותף של בני-הזוג, ואין לעניין זה ולא כלום לחובתו וחבותו של בעל-אב במזונות אשתו וילדיו.

הגישה השניה, הובאה ב-ע"א 803/85 {ברזילאי נ' ברזילאי, תק-על 87(1), 239 (1987)} בו נפסק כי המדור בנוי, בין היתר, על כך שהאישה תשלם את התשלומים המתחייבים מן החזקה בדירה; אם בני-הזוג נכנסו בשעתו להתחייבות לתשלום משכנתה, הרי המשך התשלום המשכנתה הוא האמצעי הנדרש להבטחת המדור; בית- המשפט רשאי לכלול נתון זה בין חישוביו לצורך קביעת המזונות.

ב-תמ"ש (ת"א) 19574/96 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2001(2), 150 (2001)} קבע כב' השופט יהושוע גייפמן כי לעניין רכיב המשכנתה כרכיב מזונות ניתן להתוות את הכללים הבאים לפיהם כאשר משולמת משכנתה חודשית על-ידי בן-הזוג או הורה, החיוב מדין המזונות הוא בגדר חיוב של מדור רעיוני, שהרי ללא המשכנתה היה על בן-הזוג או ההורה לשכור דירה ולבקש חיוב הבעל-האב בחלק מרכיב שכר הדירה או במלוא שכר הדירה לפי הנסיבות; בן-הזוג או ההורה אמנם מגדיל את הונו באמצעות חיוב זה של מדור רעיוני שנפסק לטובתו, אולם לבעל-האב לא נגרם חסרון כיס, שהרי ממילא היה חב בגין מדור חלופי לפי מפתח של שכר דירה סביר וחלקם של האישה ו/או הקטינים ברכיב זה; כאשר החזר המשכנתה החודשית גבוה, וחורג מעלות שכר דירה סביר, שניתן לאשרו, רכיב המדור הרעיוני יחושב לפי שווי שכר דירה סביר, ויתרת המשכנתה החודשית תהיה בגדר רכיב הוני, שאין על הבעל-האב להשתתף בו.

כך גם ב-תמ"ש (ת"א) 23591/96 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2007(1), 40 (2007)} קבע כב' השופט יהושוע גייפמן כי ניתן לחייב אב ברכיב המשכנתה, בתביעת מזונות, במסגרת חיוב ב"מדור רעיוני" ובלבד שסכום חיוב המשכנתה לא יעלה על גובה "מדור ריאלי" שהיה נפסק לו היתה שוכרת האישה דירה בשכירות חופשית.

תשובה:   נקבע כי חלקם של שלושה ילדים הינם 55% מהוצאות המדור. אולם, הקטנת המזונות בשל הגיע אחד הילדים לגיל בגרות, נקבעה בשיעור של 12.5% {ע"א 552/87 יהודית ורד ואח' נ' מרדכי ורד, פ"ד מב(3), 599 (1988)}.

תשובה:  טלפון, חשמל, גז, שכר דירה, משכנתה, ועד בית, ארנונה, מים.

תשובה:  כן. הלכה היא כי הוצאות בגין מדור והחזקתו הן צורך הכרחי ועל-כן יחולו על האב.

תשובה:  כן. קטין המגיש תביעת מזונות נגד אביו, עליו לכלול בין יתר צרכיו גם את דמי הטיפול. במקרה ולא עשה כן, בית-המשפט ימנע מלתת סעד שלא נתבקש בכתב התביעה {תמ"ש (ת"א) 47420/97 נ' ל' ואח' נ' ד' ל', תק-מש 97(3), 116 (1997)}.

תשובה:  נטל ההוכחה רובץ על האישה המבקשת מבית-המשפט כי יורה על תשלום דמי טיפול. נדגיש כי הטענה של דמי טיפול יש להעלות כדבעי תוך המצאת הוכחה ברורה לדרישה כאמור שאם לא יעשה כן, תידחה הדרישה.

ב-תמ"ש (י-ם) 22601/03 {מ' ר' ואח' נ' ד' פ' ר', תק-מש 2005(3), 71 (2005)} תבעה האישה דמי טיפול לשני ילדים שאחת מהן בגיל 15 שנה והשני בגר עד לכתיבת פסק-הדין אולם מצבו הרפואי דורש תשומת-לב וטיפול מיוחדים ומצריך את הסעתו ממקום למקום פעמים רבות.

בית-המשפט דחה את הדרישה לתשלום דמי טיפול מחמת העובדה כי האישה לא הביאה כל הוכחה שמצבו של הילד דורש טיפול הפוגם בכושר השתכרותה, למעט העלאת טענות סתמיות. כן לא הובא כל הסבר המניח את הדעת מהו הטיפול המיוחד לו זקוק הילד.

תשובה:  לא. הדעות חלוקות בפסיקה באשר לחיובו של אב בדמי טיפול של ילדיו אשר כבר אינם קטיני קטינים ובפסקי-דין רבים נקבע שדמי הטיפול הם גבוהים יותר ככל שהקטין המטופל הוא בגיל צעיר יותר ועם התבגרותו הולך ופוחת מרכיב הטיפול בו, שבגינו יש לשלם דמי טיפול, עד שמגיע לאפס {תמ"א (חי') 663/92 פלונית נ' פלוני, פ"מ נה(א), 42}. כך לדוגמה קבע בית-המשפט ב-ע"א 492/85 {סופר נ' סופר, תק-על 86(2), 587 (1986)} כי מרכיב דמי הטיפול מאבד מחיוניותו בהגיע הילדים לגיל 11 ו-13 שנה.

ב-ע"מ (ת"א) 1018/99 {צימרמן נ' צימרמן, דינים מחוזי כו(10), 743} נקבע, כי לאחר גיל 13 שנה תבוטל לחלוטין זכאות האם לקבלת דמי טיפול בעבור הקטין.

וב-תמ"א (חי') 441/92 {זלמנוביץ נ' זלמנוביץ, דינים מחוזי כו(7), 252} נקבע כי גיל 11 שנה הוא גיל שאינו מצריך עוד חיוב בדמי טיפול.

לעומת זאת, בפסקי-דין אחרים נקבע כי גיל 14 ואפילו למעלה מזה מצדיק חיוב האב בדמי טיפול בנסיבות המתאימות {ע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב, דינים עליון ג, 934; ע"מ (חי') 107/00 א' ל' נ' מ' ל' ואח', תק-מח 2000(2), 782 (2000)}.

תשובה:  תשלום דמי הטיפול לאם יבואו כדי לפצות אותה עבור טיפולה הישיר או עבור הוצאותיה לטיפול חיצוני כגון קייטנות, שמירה אצל מטפלת, מעון וכדומה בהיות כל אלה זרועה הארוכה של האם {ע"א 149/88 פרי נ' פרי, פ"ד מב(3), 292 (1988); תמ"א (ת"א) 2487/92 אשכנזי נ' אשכנזי, פ"מ נג(ב), 241}.

תשובה:  זכאות לדמי טיפול הינה אך ורק במצב בו האב אינו נושא במזונות האם. כאשר נושא האב במזונות האם נחשב הטיפול בילדים כמעשה ידיה ואין לחייב את האב ברכיב זה במסגרת מזונות הילדים.

במקרה שהאישה אינה מקבלת מזונותיה מבעלה, ומאידך גיסא, מטפלת בילדים, דבר שאינה חייבת בו, הבעל מחוייב לתת לה דמי טיפול שכן הטיפול בילדים אינו בא תחת מזונותיה.

תשובה:  זכאות לדמי טיפול הינה אך ורק במצב בו האב אינו נושא במזונות האם. כאשר נושא האב במזונות האם נחשב הטיפול בילדים כמעשה ידיה ואין לחייב את האב ברכיב זה במסגרת מזונות הילדים.

במקרה שהאישה אינה מקבלת מזונותיה מבעלה, ומאידך גיסא, מטפלת בילדים, דבר שאינה חייבת בו, הבעל מחוייב לתת לה דמי טיפול שכן הטיפול בילדים אינו בא תחת מזונותיה.

תשובה:  החיוב בדמי טיפול הוא מדין צדקה.

תשובה:  לא. התוספת של הצהרון או השעות הנוספות מעבר לשעות הגן, אינה נכללת בפריט של חינ%

תשובה:  לא. שהייה שכזאת איננה לצרכי חינוך (שבו מדובר כאשר עסקינן בצרכים הכרחיים) אלא שהייה שכזו באה לסייע לאישה העובדת ועל-כן, שהייה כזו תחושב מדין צדקה שיהא על האב לשלם {עע"מ (ת"א) 64/97 שבתאי פריזם נ' תיאה פריזם, תק-מח 98(1), 2819 (1998)}.

תשובה:  לא. שהייה שכזאת איננה לצרכי חינוך (שבו מדובר כאשר עסקינן בצרכים הכרחיים) אלא שהייה שכזו באה לסייע לאישה העובדת ועל-כן, שהייה כזו תחושב מדין צדקה שיהא על האב לשלם {עע"מ (ת"א) 64/97 שבתאי פריזם נ' תיאה פריזם, תק-מח 98(1), 2819 (1998)}.

תשובה:            הגן הוא צורך חינוכי לילדים כדי לפתח את היכולת לקשור קשרים עם ילדים אחרים. משך החינוך בגן הוא משעות הבוקר עד שעות הצהריים, בעוד שאחר הצהריים מחזיקים ילדים בצהרונים כדי להקל על נשים עובדות למצוא פתרון לטיפול בילדים {ע"מ (ת"א) 1018/99 ישראל יחיאל נ' צימרמן איילת, תק-מח 99(2), 20 (1999)}.

תשובה:  פרמטרים אילו ייחשבו כמזונות מדין צדקה ועל-כן יחולקו שווה בשווה בין האם לאב וזאת על-פי הכנסותיהם ויכולתם הכלכלית אשר תיבחן בבית-המשפט.

תשובה:  כן {עע"מ (ת"א-יפו) 64/97 שבתאי פריזם נ' תיאה פריזם, תק-מח 98(1), 2819 (1998)}.

תשובה:            לא. כאשר ההוצאות הרפואיות אינן קבועות, אין לפסוק מזונות קבועים בגינן אלא להגדירם כהוצאות חריגות שייקבעו מפעם לפעם {תמ"ש (י-ם) 22601/03 מ' ר' ואח' נ' ד' פ' ר', תק-מש 2005(3), 71 (2005)}.
תשובה: כן. בשים-לב, כי ישנם מקרים בהם בית-המשפט קובע כי עד גיל 15 יישא האב במלוא ההוצאות ומגיל 15 ואילך סכום ההוצאות יחולק שווה בשווה בין האם ובין האב.

תשובה:  לא. יכולת האב אינה נקבעת רק על-פי הכנסתו בפועל מעבודתו, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו כגון: רכוש לרבות דירה, כספים פנויים שהתקבלו ממכירת הדירה לדוגמה, חסכונות וכן פוטנציאל ההשתכרות של הנתבע על-פי מקצועו וכישוריו.

תשובה:  צעצועים, חופשות, חגיגת בר/בת-מצווה, משחקי מחשב, נסיעות לחו"ל, מסעדות, חוגים, חיסכון לילד, דמי כיס, קאנטרי קלאב, טלפון נייד, ספרי קריאה, עיתונים, תנועות נוער {תמ"ש (ת"א) 41000/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2002(1), 162 (2002); תמ"ש (ת"א) 31980/96 פלונית ואח' נ' אלמוני, תק-מש 96(2), 25 (1996); תמ"ש (ת"א) 67760/99 כ' ע' ואח' נ' כ' ג', תק-מש 2002(3), 102 (2002); תמ"ש (ת"א) 85650/97 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2002(1), 80 (2002)}.

תשובה:    שכר דירה, הוצאות דיור, אחזקת דירה, מים חשמל, גז, ארנונה, טלפון, מזון, ביגוד, הנעלה, חינוך ותחבורה, טיטולים והוצאות רפואיות.

תשובה:  הצרכים הבסיסיים הנדרשים לילד. לעיתים מזונות הכרחיים נקראים בשם מזונות מינימאליים.

תשובה:  ככל שמדובר בחייב במזונות עצמאי עליו לצרף לכתב הגנתו, במסגרת הרצאת הפרטים, את הדו"ח השנתי לשנה שקדמה לשנה בה הוגשה התובענה, מאזן ודו"ח רווח והפסד לחודשים ממועד הגשת התביעה ועד למועד הגשת כתב ההגנה, דו"חות מע"מ ותשלומי מקדמות מס הכנסה, וכל זאת על-מנת לפרוש בפני בית-המשפט את מרבית הנתונים הרשמיים לפחות, בדבר הכנסתו של החייב {תמ"ש 1221/05 ו' ש' ואח' נ' י' ש', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (23.4.06)}.

תשובה:  כן. מעיון בתדפיס פעולות שביצע הבעל בכרטיס הויזה שלו, ניתן ללמוד על הכנסותיו שיתכן והינן גבוהות מהנטען בכתב ההגנה שהגיש.

ב-תמ"ש (ת"א) 51940/98 {פלוני נ' אלמוני, תק-מש 299(2), 101 (1999)} ניתן להבין כי בית-המשפט מאשר את הנוהג על פיו כרטיס האשראי משמש בעיקרו במרבית הבית בישראל לרכישות לצורכי הבית, הן לרכישות של מוצרים השונים והן רכישות של מזון.

ב-ת"ע (ת"א) 6100/01 עזבון המנוח א' ד' ז"ל - פ' ק' נ' עזבון המנוח א' ד' ז"ל - ז' ח', תק-מש 2003(2), 53 (2003)} ניתן להבין כי אילו צירפה התובעת פירוט מלא של תדפיסי כרטיס האשראי שברשותה, ניתן היה לבדוק את רמת החיים לה הורגלה התובעת. משלא צירפה תדפיסי כרטיס האשראי - לא ניתן לעמוד את רמת החיים לה הורגלה.

במקרה אחר הגישה המשיבה עם סיכומיה פירוט תשלומים ששולמו על-ידי המבקש מכרטיס אשראי אחר של חשבון משותף עם בת-זוגתו. משצירפה המשיבה פירוט התשלומים, ניתן היה לראות כי סל המוצרים שנצרך על-ידי המבקש ובת-זוגתו היה רב, ומשכך היה ניתן ללמוד כי המבקש מקיים אורח-חיים ברמה גבוהה במיוחד.

פסקי-הדין שהובאו לעיל מצביעים כי אחד האמצעים על פיהם ניתן לקבוע רמת חיים של בעל דין הינו תדפיס פירוט כרטיס האשראי שברשותו. אמצעי נוסף לקביעת רמת חיים של בעל הדין הינו תדפיס חשבון הבנק של בעל דין.

תשובה:  לא. את דמי הטיפול יש להוסיף למזונות המינימום.

תשובה:  לא. את שכר הלימוד לגן יש להוסיף למזונות המינימום.

תשובה:  נכון להיום בתי-משפט קובעים כסכום מזונות מינימום בגובה של 1,150 ש"ח ואף ישנם שופטים הקובעים כמזונות מינימום בגובה של 1,200 ש"ח.

תשובה:  כן. לעניין הוכחת ההוצאות על-ידי התביעה, הפסיקה קבעה כי כאשר אין בפני בית-המשפט די ראיות על-מנת להגיע לממצא ברור בדבר צרכי התובע, רשאי שופט לאמוד את סכום המזונות גם על-פי ניסיון חייו, כשופט היושב בתוך עמו {תמ"ש (ת"א) 71460/99 פלוני (קטין) ואח' נ' אלמוני, תק-מש 2000(2), 331 (2000); תמ"ש (ת"א) 53570/97 פלונית נ' אלמונית, תק-מש 2000(1), 389 (2000); תמ"ש (ת"א) 65383/97 פלונית ואח' נ' פלוני, תק-מש 2000(4), 32 (2000)}.

תשובה:  על התובע. כך לדוגמה כאשר בעל דין, טוען טענה מהותית לגרסתו, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה.

חובה על התובע את מזונותיו להוכיח את תביעתו על כל מרכיביה. יודגש, כי התובע לא יוכל להניח כי בית-המשפט בפניו נשמעת התביעה יעסוק בהשערות, הנחות וניחושים {תמ"ש (ת"א) 32580/00 ב' ר' ואח' נ' ב' א', תק-מש 2003(1), 73 (2003)}.

תשובה:  כן {בע"מ 5267/04 זאב סוניס נ' עדית סוניס, תק-על 2005(2), 4514 (2005); תמ"ש (י-ם) 22601/03 מ' ר' ואח' נ' ד' פ' ר', תק-מש 2005(3), 71 (2005); ע"א 4480/93 %

תשובה:  בהגיע הילדים לגיל שמונה-עשרה (18) שנה.

תשובה:  כעיקרון לא קיימת חובה אולם לעצם הדרישה משמעות גדולה לעניין המזונות בעתיד שאם לא יידרשו מזונות לקטין בגיל צבא, אזי ביצוע התשלום ייפסק בגיל 18 שנה כפי שנראה להלן. ועתה נסביר את חשיבות הדרישה. הלכה ידועה היא, ולאו דווקא בבית-המשפט לענייני משפחה, כי בית-המשפט לא יפסוק יותר ממה שנתבקש בכתב התביעה. לכן, לעניות דעתי, רצוי הוא, כי כל כתב תביעה למזונות תידרש האם לעניין מזונות הקטינים בעת שירותם הצבאי.

תשובה:  במקרה ובית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני קובע זאת בפסק-דינו או כאשר ההורים הגיעו להבנה, בהסכם, כי האב ימשיך לשלם מזונות הילדים אף בהגיעם לצבא ועד לסיומם.

תשובה:  החיוב הוא "בכדי מחסורו" בלבד. חיוב כאמור יפחת בשני שלישים שכן, רוב החיילים לנים בצבא או בהיעדר תנאי הלנה מקבלים החיילים דמי כלכלה, ובה המזון והביגוד הצבאיים מסופקים {ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית ואח', פ"ד מח(3), 461 (1994)}.

תשובה:  כן {ע"א 93/85 אורית שגב ואח נ' שלמה שגב, פ"ד לט(3), 822 (1985)}.

תשובה:            אדם "אמיד" ייחשב אדם שיש ביכולתו לזון את עצמו ולאחר זה יישאר בידו סכום    כסף נוסף. לדוגמה, אדם המרוויח סכום חודשי נטו בסך 9,000 ש"ח. במהלך החודש הוא צורך לצורך מחייתו, לרבות שכר דירה ו/או משכנתה, סכום כולל של 4,000 ש"ח. בסוף החודש יישארו בידיו סך של 5,000 ש"ח. אדם שכזה ייחשב כאדם    "אמיד".

תשובה:  לא. החובה לזון את הקטינים מדין צדקה, מוטלת רק על הורה שהינו אמיד ואין כל מקום לחייב אם לזון את ילדיה הקטינים מדין צדקה, אלא אם היא אישה אמידה ובעלת מצב כלכלי משופר {ת"א (ת"א) 2571/90 סופר טליה נ' סופר יעקב, תק-מח 91(2), 64 (1991)}.

תשובה:  בחובה מדין צדקה שווים האם והאב, וחיובה של האם במזונות ילדיה תלוי ביכולתה לתת צדקה. החלוקה בין שני ההורים תהיה חלוקה שוויונית, להבדיל מחלוקה שווה קרי: חלוקה יחסית בין ההורים על-פי הכנסתו הפנויה של כל אחד מהם.

החיוב מדין צדקה מביא בחשבון לא רק את הכנסות האב אלא גם את הכנסות האם, ובמידה והשניים משתכרים תחולק תוספת זו העולה על הצרכים ההכרחיים של הילדים ביחסיות מתאימה בין האב והאם {ע"א 93/85 אורית שגב ואח' נ' שלמה שגב, פ"ד לט(3), 822 (1985)}.

תשובה:  חובתו של האב משתרעת על סיפוק צרכיהם של ילדיו "כדי מחסורם" ורק אם ידו משגת והוא נחשב ל-"אמיד" {ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה דלי, פ"ד לח(3), 613 (1984)}.

תשובה:            חובת המזונות כלפי קטינים מגיל 15 ועד גיל 18 מקורה בדיני הצדקה הכלליים שבמשפט העברי. היקפם של מזונות מדין צדקה הינו רחב, ומשתרע מעבר לצרכים ההכרחיים של הקטינים, עד לרמה בה הם הורגלו. החיוב בקטגוריה זו נסמך על שלושה פרמטרים: האחד, אמידות ההורה - מי שיש בכוחו הכלכלי לזון עצמו כפי צרכיו, ועדיין נותרת בידו היכולת הכלכלית; השני, חובת הצדקה היא כלפי נצרך, קרי, כלפי מי שאין בכוחו לדאוג לצרכיו; השלישי, כדי מחסורו של הנצרך

תשובה:  רק במקרה ולקטינים יש ממה להתפרנס, קרי, הקטינים עובדים.

תשובה:  חובתו של האב הינה רק לצרכים ההכרחיים בלבד. חובתם של שני ההורים, מדין צדקה, ובתנאי ויש בידם האפשרות לכך {ע"א 591/81 יחיאל פורטוגז נ' רוית פורטוגז, פ"ד לו(3), 463 (1982)}.

תשובה:  חובתו של האב כאשר מדובר בילדים שעד גיל 6 הינה אבסולוטית, והיא חלה, אפילו האב הינו חסר אמצעים {ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה דלי, פ"ד לח(3), 613 (1984)}.

 

תשובה:  מי שאינו בגיר {סעיף 1 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959}.

תשובה:  מי שמלאו לו שמונה-עשרה שנה {סעיף 1 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959}.

תשובה:  סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו ושל בן-זוגו..."

תשובה:  לא. בתיק מס' 2693-21-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2009(3), 4 (2009)} קבע בית-הדין הרבני כי מאחר והבעל הסכים לתת גט לאשתו רק בעקבות כפיה של ערכאה שאינה מוסמכת לכך - בית-הדין הרבני מנוע מלסדר גט בין הצדדים. יתירה מזאת, גם אם בית-הדין הרבני היה מסדר גט בין הצדדים הגט היה פסול מעיקרו.

נבהיר כי, בית-הדין הרבני לא יוכל לסדר גט בין הצדדים עד שבית-הדין הרבני מוודא שהבעל מרצונו החופשי הסכים ורוצה לתת גט לאשתו.

תשובה:  אם נעשה טכס חליצה, האלמנה זכאית לאחר החליצה לדמי כתובתה, באשר רואים בחליצה כאירוע המבשיל את הזכות למימוש הכתובה, לאחר סיום קשר הנישואין הראשון.

תשובה:   אם אחד האחים של הנפטר מייבם את האלמנה, והאלמנה הופכת לאשתו - הכתובה נותרת כחוב דחוי, שמימושו לאחר פירוק קשר הנישואין השני

תשובה:  חובת ה"ייבום" של הדין האישי הוא להקים זרע לאח המת וזאת בעת שהמנוח הותיר אלמנה ללא ילדים. קשר זה בין אח המנוח לבין האלמנה ניתן לניתוק באמצעות טכס המכונה "חליצה".

תשובה:   לא. כיוון ששטר הכתובה במהותו הוא מסמך דתי, הסמכות לדון בכתובה נתונה לבית-הדין הרבני כחלק מענייני נישואין וגירושין

תשובה:  כן. סעיף 11(ג) לחוק הירושה קובע כי:

"המגיע לבן-זוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון."

כלומר, הסכום המגיע על-פי כתובה, הינו בבחינת חוב שהמנוח חב לאלמנה אולם הסכום ינוכה מחלקה בעזבון.

חוק הירושה לא ראה בדמי הכתובה תחליף לחלקה של האלמנה בירושה. החוק הכיר בזכותה של האלמנה לכתובה ובזכותה לירושת בעלה על-פי דין.

הוראת קיזוז כאמור משמעותה היא שכאשר סכום הכתובה נמוך מן המגיע לאלמנה מכוח ירושה - ינוכו דמי הכתובה מחלקה מהעזבון. כאשר סכום הכתובה גבוה מן המגיע לאלמנה מכוח הירושה על-פי דין - זכאית האלמנה לגבות את דמי הכתובה במקום את חלקה בעזבון. פרשנות זו מתחייבת מקריאת סעיפים 11(ג) ו-104(א) לחוק הירושה. זכות הבחירה היא של האלמנה.

ב-ת"ע 7204/00 {נ' ר' נ' נ' צ', תק-של 2005(3), 7878 (2005)} עתרה התובעת לחייב את העזבון בכתובתה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית משנת 1981, שנת נישואיה למנוח, ועד התשלום בפועל, לאחר שהמנוח נפטר במרץ 2000.

המנוח התחייב עם נישואיו בעיקר כתובה ותוספת כתובה בסכום כולל של 1,000,000 שקלים. סכום כתובה מקורי זה, עולה היום לסך של 1,000 ש"ח עם המעבר משקלים לשקלים חדשים. במקרה זה, שיעור הכתובה המשוערך עלה על סכום העזבון המגיע לאישה, ומשכך לאישה האפשרות לבחור בדמי הכתובה או בחלקה בעזבון על-פי רצונה.

תשובה:  לא. הזכות לקבלת דמי כתובה שוריינה בחוק הירושה לטובת האלמנה על-פי "החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו, לא התבטלו במותו (בחוק זה - חובות המוריש), לרבות המגיע לאשתו על-פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר" {סעיף 104(א)3 לחוק הירושה}.

כלומר, חוב הכתובה נמצא בדרגה שווה עם יתר חובות העזבון. לעניין דין קדימה, בשונה מיתר חובות העזבון, חוב הכתובה הוגבל ל"סכום סביר" וזאת על-מנת למנוע ממוריש כלשהו קיפוח נושים אחרים, ובמיוחד כאשר בדרך-כלל נושים תובעים את המגיע להם על-סמך תמורה שנתנו למוריש.

את יתרת סכום הכתובה, מעבר ל"סכום סביר", יכולה האישה לגבות בסדר עדיפות נמוך יותר של דין קדימה, וזאת מכוח הוראת סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה {ע"א   293/72 עורך-דין פילוסוף נ' תעוז, פ"ד כז(2), 535 (1973)}.

תשובה:  בתיק מס' 1-21-3655 {פלוני נ' אלמונית, מיום 22.5.10, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} נדונה התחייבות הבעל לשלם לאשתו כתובה בגובה של חצי מיליון ש"ח. במקרה זה קבע כב' הרב הדיין דיכובסקי כי באשר לסכום המופיע בכתובה, יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד. משום כך, פסק הרב הדיין דיכובסקי שיש לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האישה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהיתה מורגלת בנישואין וזאת למשך שנה שלימה.

לדבריו, המינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל-כן היה מציב את הסכום החודשי על 4,000-3,000 ש"ח, שהם בין 36,000 ש"ח ל-48,000 ש"ח לשנה. זהו לגישתו הרף התחתון לכתובה. את הרף העליון היה קובע כב' הדיין לסכום חודשי של 10,000 ש"ח לחודש שהוא 120,000 ש"ח בחישוב שנתי. לגישתו, כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לגישתו ככתובה מוגזמת.

במקרה אחר, נידונה תביעה על סכום כתובה בשיעור של 180,000 ש"ח. באותו עניין נקבע כי סכום זה עונה למבחן של "סכום סביר", כמשמעו בהוראת סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה {ת"ע 2561/99 שלום עמר הלוי נ' כנרת עמר הלוי, תק-מש 2001(2), 174 (2001)}.

תשובה:  כן. על הוויתור להיות מפורש ולא מכללא {ת"ע 2561/99 שלום עמר הלוי נ' כנרת עמר הלוי, תק-מש 2001(2), 174 (2001); ע"א 463/72 ליכטנייר נ' ליכטנייר, פ"ד כז(1), 197, 200 (1972)}.

תשובה:  כן. פעמים רבות, מתנה אחד הצדדים את מתן הגט או קבלתו בתנאים שונים. חלקם של תנאי הגט, נסבים על ויתור האישה על דמי כתובתה. נציין כי לא כל ויתור של האישה על דמי כתובתה, אכן יעניק לבעל את הפטור מתשלום הכתובה ולא כל טענה של האישה כי לא מחלה על כתובתה תתקבל.

תשובה:  כאשר האישה היא הגורם המעוניין לפרק את קשר הנישואין הרי שהיא מאבדת את כתובתה {תיק מס' 1-21-3655 פלוני נ' אלמונית, מיום 22.2.05, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים}.

תשובה:  לא. מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה ולא עיקר ולא התוספת.

תשובה:  אישה תפסיד את כתובתה במקרים הבאים: עוברת על דת משה - מכשילתו באיסור; עוברת על דת יהודית - על מנהגי הצניעות החברתיים; מורדת בטענת מאיס עלי; אישה שבגדה.

תשובה:  מוסד הכתובה נועד לשרת שתי מטרות. האחת, להבטיח את קשר הנישואין "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". השנייה, לדאוג לבטחונה הכלכלי של האישה לאחר פטירת בעלה.

תשובה:   לא. כאשר נתן פסק-דין בבית-הדין הרבני ובית-הדין הרבני סיים מלאכתו, הרי מה שלא נכרך בתביעת הגירושין אינו ממשיך להיות בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, וזאת בשל הסיבה כי לא היתה כריכה וכי אין אפשרות לכרכם עתה. במקרה זה, לבית-המשפט לענייני משפחה תהא הסמכות לדון באותו עניין.

תשובה:  כן. עיקרון הסמכות הנמשכת חל במצבים בהם בית-הדין דן ופסק בעניין שלפניו ועל-כן מן הראוי הוא שימשיך ויפסוק בהתדיינות הנוספת שהתעוררה בין בני-הזוג. זאת ועוד. מקום בו בית-הדין הרבני (או כל ערכאה מוסמכת אחרת) רק אישר הסכם בין צדדים ללא שהתקיים דיון בפניו לגופו של עניין ולמעשה ללא שנדרש להכריע בעניין - לא תקום סמכות נמשכת לאותה ערכאה.

תשובה:  לא. כאשר אושר הסכם ממון בבית-הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק-דין, הבחינה הפסיקה בין הגשת תובענה לפרשנות ההסכם או אכיפתו - אשר תוגש לבית-המשפט לענייני משפחה - לבין הגשת תובענה לשינוי, תיקון או ביטולו של ההסכם - אשר תוגש לבית-הדין הרבני אשר אישר את ההסכם {ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817 (1998)}.

תשובה:  הסמכות הנמשכת מטרתה אינה אלה להביא להרמוניה בפעילות הכוללת של מערכת השיפוט, במקום שערכאה אחת דנה בעבר בנושא פלוני שהובא לפניה כדין. אם מדובר בנושא שטרם נדון בכל ערכאה שהיא, זכאי בעל דין החש עצמו נפגע לפנות לערכאה אחרת לפי בחירתו {בג"צ 9539/00 איתן יוסף נ' בית-הדין הרבני האיזורי ירושלים ורות איתן, פ"ד נו(1), 125 (2001)}.

תשובה:  ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלק על-פי מהותה ותכליתה במצבים בהם בית- המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה {בג"צ 9539/00 איתן יוסף נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד נו(1), 125, 133 (2001)}.

תשובה:   עיקרון זה קובע כי מקום בו פסק בית-הדין מכוח סמכות מקורית בעניין בעל אופי מתמשך, ימשיך הוא להחזיק בסמכות כדי להכריע בהתדיינות נוספות שתהיינה בין בעלי הדין בעתיד באותם עניינים. עיקרון זה נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט, בינן לבין עצמן. עיקרון הסמכות הנמשכת נועד, מעיקרו, להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן

תשובה: בית-הדין הרבני.

תשובה: כתב הסירוב הינו תגובה על סירובו של נתבע להתדיין לפני בית-הדין הרבני. בכתב הסירוב, בית-הדין הרבני מודיע לתובע כי הנתבע מסרב להתדיין בפניו, ולפיכך, רשאי התובע לתבוע את הנתבע בפני ערכאה אחרת וכן עשוי גם לשמש אמצעי בידי בית-הדין הרבני לכפות על הנתבע שיסכים להתדיין בפניו ולמלא אחרי פסק-הדין. עצם הקלון הכרוך בכתב הסירוב עשוי להניע את הנתבע כי יחזור בו מסירובו. בנוסף, בית-הדין הרבני עשוי להטיל על הנתבע עיצומים כדי שייאות להתדיין בפניו ולציית לפסק-הדין.

תשובה:  כן. סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 קובע מפורשות כי:

"בבית-הדין הרבני הגדול ובבית-הדין הרבני האיזורי, במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב-ראש בית-הדין, על-אף האמור בסעיפים-קטנים (ב) ו-(ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית-הדין."

תשובה:  לא. משהביעו הצדדים את הסכמתם לדיון בהרכב חסר לא ניתן יהא לבטל את ההכרעה בעניינם בטענה שניתנה בהרכב חסר.

תשובה:  לא. בהכרעה שכזו ישנו פגם הגורם להכרעה שניתנה להתבטל. במילים אחרות, חובת הדיון בהרכב מלא משתרעת לא רק על הדיון עצמו אלא גם על שלב ההכרעה וחתימת פסק-הדין. גם החלטה על-ידי הרכב אחר, שונה מזה ששמע ונכח במהלך הדיונים, היא החלטה שיש בה פגם ולכן דינה להתבטל.

תשובה:  כן. דיון בהרכב חסר הוא חריגה מסמכות ונוגד את החוק ואת התקנות גם יחד. לפיכך, החלטה הניתנת בהרכב חסר, היא נטולת סמכות {סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955; בג"צ 3520/95 אליעזר צוברה נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, בית-הדין הרבני חיפה, מיכל צוברה, פ"ד נ(5), 50 (1996)}.

תשובה:   כן. אולם צו ההגבלה אינו מוגבל רק למקרה של כפיית גט.

תשובה:  צו המגביל את אחת או יותר מזכויותיו של הבעל כגון: זכות יציאה מן הארץ, זכות לקבלת דרכון, זכות לקבלת רישיון נהיגה, זכות להתמנות או להיבחר למשרה על-פי דין, זכות להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים, זכות לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על-פי דין, זכות לקבלת רישיון להתהלך חופשי או לקבל חופשה או הקדמת שחרור משירות בתי-הסוהר.

תשובה:  כן. נציין כי בתי-הדין הרבניים חופשיים, בגדר סמכותם הטבועה, לעצב סדרי דין על-פי השקפת עולמם שלהם. יחד עם זאת, חופש דיוני זה אינו בלתי-מוגבל. בית-הדין נתון להגבלות, שלה כפופות כל ערכאות השיפוט, הנובעות מהאיזון הראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים המשקפים את ערכיה של המדינה {בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין האיזורי תל-אביב-יפו, בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, רן לב, תק-על 94(1) 1139 (1994)}.

תשובה:   כדי להקנות לבית-הדין סמכות ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני-הזוג הנמצאים בהליכים גירושין, יש לכרוך את הרכוש בפועל. הכריכה צריכה להיות מפורטת ולא סתמית ובה פירוט אופן חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בתיק מס' 2984/ס"ג {א' (האישה) נ' ב' (הבעל), מיום 19.1.03, פורסם באתר האינטרנט בתי-הדין הרבניים} קבע בית-הדין הרבני כי הפירוט הנרחב של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין, מחד גיסא, והבקשה הכללית, שבית-הדין הרבני ידון ויפסוק בעניין הרכוש המשותף וחלוקתו, מאידך גיסא, מובילים למסקנה כי האישה התכוונה להכליל בתביעתה בבית- הדין הרבני את כל ענייני הרכוש שבין הצדדים.

תשובה:   על-פי מכלול החומר העומד לרשותו לרבות נוסחה של תביעת הגירושין, חקירת הצדדים, פרוטוקולים במידה וישנם ונסיבות נוספות האופפות את התביעה. נציין כי אין ללמוד מנוסח תביעת הגירושין בלבד על כנותה של תביעת הגירושין שכן, אחרת, כישרון וניסוח טוב וכן יד טובה של פרקליט מלומד ומנוסה, הם שיקבעו את גורל התביעה ולא תום-ליבו של המבקש.

תשובה:  בעת הגשת התביעה ולאחריה.

תשובה:  לא. כנותה של תביעת גירושין אינה נשללת בשל כך שצד מוכן לשקול אפשרויות אחרות מלבד גירושין ובכלל זה שלום-בית {ע"א 120/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד טז(4), 2514 (1962); ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי, פ"ד כב(1), 277 (1968)}.

תשובה:  נטל ההוכחה כי התקיימו התנאים המצטברים להכרה בתוקף הכריכה מוטל על הצד הטוען לסמכות בית-הדין הרבני {ע"א 863/80 אביבה ברורמן נ' יואל ברורמן, פ"ד לה(3), 729 (1981)}.

תשובה:  לא. בבחינת כנות תביעת הגירושין אין מקום לבחון את סיכויי הצלחתה אלא אך ורק אם הוגשה מתוך רצון כן להתגרש {בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2), 171 (1969)}.

תשובה:  משמעותה היא כי תביעת הגירושין הוגשה לבית-הדין הרבני מתוך רצון אמיתי להתגרש ולא מתוך רצון לחסום את דרכו של הצד האחר מפניה לבית-המשפט לענייני משפחה {ע"א 14/75 ברטל נ' ברטל, פ"ד כט(1), 810 (1975); רע"א 9357/96 הר נ' הר, פ"ד נא(2), 618 (1997)}.

תשובה:  האחד, נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; השני, נדרש כי הכריכה תהא כנה; השלישי, נדרש כי הכריכה תהא כדין.

תשובה:  מבחנים אלו מסייעים לבית-המשפט לענייני משפחה/בית-הדין הרבני לברר האם תביעה לגירושין שהגיש אחד הצדדים נגד משנהו הוגשה מתוך רצון כן ואמיתי להביא את חיי הנישואין לסיומן או שמא תביעת הגירושין הוגשה אך ורק מטעמים טקטיים, על-מנת לסכל את תביעת האחר בבית-משפט לענייני משפחה/בית-הדין הרבני.

תשובה:   כן {תיק מס' 10102-21-1 (רבני) פלוני נ' פלונית, תק-רב 2009(4), 3 (2009)}.

תשובה:  לא. במקרה זה, עם נפילת תביעת הגירושין נופלת גם כל תביעה שנכרכה בה. ב-ע"א 359/75 {שלמה יהלומי נ' רות יהלומי, פ"ד לא(2), 28 (1977)} בית-הדין הרבני האיזורי פסק גירושין בתביעת האישה אולם בית-הדין הרבני לערעורים ביטל פסק זה ודחה את תביעת האישה לגירושין. בכך, נסתם גם הגולל על תביעתה של האישה בבית-הדין הרבני האיזורי לחלוקת רכוש {ראה גם בג"צ 661/77 מנדל הבר נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד לב(3), 327 (1978)}.

תשובה:  לא. בית-הדין הרבני לא מוסמך לפסוק בשאלת הרכוש, כל עוד לא פסק שהצדדים יתגרשו זה מזו. ובמילים אחרות, הנכון הוא שבית-הדין הרבני מוסמך לפסוק בשאלת הרכוש רק למקרה שיפסוק גירושין {בג"צ 23/76 אהובה נאווי נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים ואחר, פ"ד ל(2), 514 (1976)}

תשובה:  לאחריה. בית-הדין הרבני יפסוק בשאלת הרכוש רק במקרה שיפסוק גירושין. במקרה ובית-הדין הרבני ידחה את תביעת הגירושין, אזי ייפול עימה כל הכרוך בה לרבות שאלת הרכוש {בג"צ 661/77 מנדל הבר נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד לב(3), 324, 327 (1978)}.

תשובה:  זכאות האישה ב"מדור ספציפי", נשענת על שני יסודות.

           האחד, מכוח חובת המדור בה הבעל מחוייב לאשתו;

            השני, מכוח זכותה של האישה כשותף למנוע פירוק השיתוף {תיק מס' 1-22-3599 פלונית נ' אלמוני, ניתן ביום 24.11.04, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים

תשובה:  לא. מחלוקת כאמור נושאת אופי אזרחי, שכן צד המעוניין לכרוך נושא זה, עליו לטעון זאת מפורשות בכתב תביעתו {ראה ע"א 423/79 רחל צברי נ' חגי צברי, פ"ד לה(4), 242 (1981)}.

תשובה:  ההכרעה בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה מצויה בסמכותן של שתי ערכאות שיפוט (בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה). במידה והקדימה הערכאה האחת את רעותה והכריעה בשאלת סמכותה תרכין הערכאה האחרת את ראשה בפני הכרעה זו {בג"צ 8497/00 א' פ' פ' נ' ג' פ', פ"ד נז(2), 118 (2000)}.

           נעיר כי בעבר שלטה הגישה לפיה, החלטות בית-הדין הרבני אינן מחייבות את בית-המשפט לענייני משפחה. כלומר, בית-המשפט לענייני משפחה, רשאי היה, להרהר אחר קביעתו של בית-הדין הרבני, כי הסמכות להידרש לעניין מסויים שהובא בפניו נתונה בידיו ואין הוא מנוע מלברר בעצמו איזו היא הערכאה המוסמכת לדון באותו עניין על בסיס מבחני ה"כריכה" שנקבעו בפסיקה {מ"א 623/91, ב"ש 93/92 רום נ' רום, פ"מ נב(ג) 188; ת"א (ת"א) 1853/80, המ' (ת"א) 6653/80 בלום נ' פלום, פ"מ מב(ב), 462}.

תשובה:   כן. הקדמת פתיחת תיק אף בסדר גודל של דקות, יש בה כדי לחרוץ את גורל הסמכות, שאם לא כן, אין קריטריון אחר שעל פיו ניתן להעדיף ערכאה אחת על האחרת {תיק מס' 1-21-614 פלוני נ' אלמונית, אשר פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים

במקרה שכזה משלא פורט ופורש נושא החינוך, בית-הדין הרבני לא קנה סמכות לדון בנושא החינוך, אלא, רק בהסכמת שני הצדדים {בג"צ 5507/95 עליזה אמיר ואח' נ' יעקב אמיר ואח', פ"ד נ(5), 55 (1996)}.

לא. נושא חינוכם של הילדים איננו נחשב כ-"עזרה ראשונה" כגון נושא ההחזקה, ולכן את נושא החינוך יש לפרש ולפרט בתביעת הגירושין.

במקרה זה, ימשיך עניינו של אותו "כרוך" להיות תלוי ועומד לפני בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני יהא נעדר סמכות לדון בו.

במקום שאחד מבני-הזוג לא פתח עוד קודם-לכן הליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה באותו נושא עצמו, בית-הדין הרבני קונה סמכות שיפוט ייחודית בנושאים ה"כרוכים".

כן {תיק מס' 2769/ס"ג א' י' ואח' נ' א' א', בבית-הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים אשר פורסם ביום 23.10.03 באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים; סעיף 44 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969}.

כן. תקנה עח(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, תשנ"ג קובעת כי:

"בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון תביעה או בקשה שהוגשה על ידו יגיש בקשה בכתב לכך לבית-הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה."

ובשים-לב כי תקנה עח(6) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים קובעת כי:

"ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין."

כלומר, משמעות התקנה היא שיש שיקול-דעת לבית-הדין הרבני להכריע בסוגיה ועד להכרעת בית-הדין הרבני בבקשה שהוגשה לו, רואים את התביעה או הבקשה כתלויה ועומדת בפני בית-הדין {בש"א (י-ם) 55287/03 ד' ד' נ' ד' י' באמצעות אמה ד' צ', תק-מש 2004(2), 561 (2004)}.

תביעה לכתובה תוגש לבית-הדין הרבני האיזורי, שכן, עניין הכתובה הוא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני בהיותו חלק מ-"ענייני נישואין" כמשמעותם בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

כאשר על-פי יוזמת אחד מבני-הזוג מתקיים דיון בענייני הרכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, מתקשה בית-הדין הרבני, בדרך-כלל, לדון בענייני הכתובה. לעומת זאת, הדיון המאוחד בבית-הדין הרבני במכלול ענייני הרכוש, לרבות בחיוב הכתובה, מייעל את הדיון באופן שאין למעלה הימנו ומאפשר לבית-הדין הרבני להכריע בכך במהירות וביעילות {תיק מס' 3935/ס"ג א' (האישה) נ' ב' (הבעל), בבית-הדין הרבני, תל-אביב, מיום 11.3.03, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים}.

במקרה ובו אלמנה מקבלת גט מאחיו של בעלה המנוח.

כן, ראו סעיף 5 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

לא {בש"א (י-ם) 54516/03 ר' ג' נ' ר' ע', תק-מש 2004(2), 472 (2004)}.

לא. בית-הדין הרבני יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטין, על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 וזאת אם ניתנה הסכמה לשיפוטו של בית-הדין הרבני על-ידי שני הוריו של הקטין גם בשמם וגם בשם הקטין, דהיינו, כשהקטין הינו צד להליכים ועניינו נדון לגופו ונפסק בו {בש"א (י-ם) 55287/03 ד' ד' נ' ד' י', באמצעות אמה ד' צ', תק-מש 2004(2), 561 (2004); תמ"ש (ת"א) 72541/99 פלונית - קטינה ואח' נ' פלוני, תק-של 2005(2), 181 (2005); בג"צ 2898/03 פלונית ואח' נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נח(2), 550 (2004)}.

טענת חוסר סמכות יש לטעון בהזדמנות הראשונה ובטרם כניסה לגופו של עניין. בתיק מס' 2-21-1510 {א' י' נ' א' נ', בבית-הדין הרבני האיזורי ברחובות, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} האישה בכתב הגנתה השיבה בצורה עניינית לכל הטענות הנטענות על-ידי הבעל בתביעת הגירושין. בכתב הגנתה זה, לא נמצאה ולו מילה אחת נגד סמכותו של בית-הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. מכל הנ"ל, למד בית-הדין הרבני כי האישה הסכימה לסמכותו של בית-הדין לדון באותם עניינים שנכרכו בתביעת הגירושין.

לא. כשאחד מבני-הזוג אינו אזרח או תושב המדינה, אין בית-הדין הרבני מוסמך בעניין נישואין וגירושין, אלא, בהסכמת הצדדים כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 {בג"צ 141/71 רחל ג' הספל נ' בית-הדין הרבני האיזורי תל-אביב-יפו, פיליפ ג' הספל, פ"ד כה(2), 471 (1971)}.

כן {ע"א 155/83 זויה ברמן נ' גריגורי ברמן, פ"ד לח(2), 231 (1984)}.

לא {תיק מס' 1-13-223 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים}.

כן. תביעה לשלום-בית הינה בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני שכן, סמכותו נקבעה בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 {בג"צ 254/81 משה נעים נ' בית-הדין האיזורי ואח', פ"ד לו(2), 205 (1982)}.

לא, סמכות זו מוקנית לבית-הדין הרבני האיזורי.

תלוי. בית-הדין הרבני בחן את ידיעתו של הבעל טרם נישואיו עם האישה. בתיק מס' 1-21-8844 {פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} קבע בית-הדין כי הואיל והאישה לקתה במחלתה לפני הנישואין ולא גילתה באוזני בעלה את דבר מחלתה טרם נישאו ובנוסף, האישה לא יכולה היתה להרות יותר כתוצאה ממחלתה, הרי האישה חייבת לקבל גט מבעלה.

לא. ראה סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 הקובע כי בית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בתביעת גירושין.

כן. בית-הדין הרבני הינו היחידי היכול לדון בתביעה לגירושין שהגיש אחד מבני-הזוג.

כן. ב-בג"צ 871/86 {הרייט רובין קריב נ' בית-הדין הרבני האיזורי תל-אביב-יפו ואח', פ"ד מא(3), 152 (1987)} קבע בית-הדין כי בנסיבות המקרה יש לראות באישה, בעת שהוגשה התביעה לשלום-בית, כממשיכה להיות בארץ, שכן, האישה לא נטלה עימה את חפציה וכספיה.

כן. ב-בג"צ 4424/93 {ורדה רוזה גיל נ' יורם גיל ואח', פ"ד מח(4), 798 (1994)} קבע בית-הדין כי יש לראות את הבעל כבעל נוכחות קונסטרוקטיבית בארץ באמצעות בא-כוחו, אשר הגיש את התביעה בשמו.

לא. לא בכל המקרים נדרשת נוכחות פיזית של בני-הזוג בישראל וניתן להסתפק במקרים מסויימים בנוכחות קונסטרוקטיבית של התובע או הנתבע {בג"צ 4424/93 ורדה רוזה גיל נ' יורם גיל, בית-הדין האיזורי תל-אביב-יפו, בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 798 (1994)}.

המילה "בישראל" בסעיף הנ"ל מתייחסת למקום הימצאם של בעלי הדין בעת הגשת התביעה לבית-הדין הרבני, ולא למקום הנישואין או הגירושין.

לא. ב-בג"צ 363/72 {סוזן רייס נ' בית-הדין הרבני האיזורי ירושלים, פ"ד כז(1), 25 (1972)} קבע בית-המשפט כי לא נתקיים באישה אף אחד מן התנאים הדרושים לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות לטפל בעניין הגירושים של האישה, שכן האישה איננה בישראל ואיננה תושבת הארץ.

כן. במידה ולא נתקיים אחד התנאים באחד מבעלי הדין, השיפוט הייחודי אינו תופס {בג"צ 10/71 דבורה גורדון נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, בית-הדין האיזורי תל-אביב-יפו, פליקס גורדון, פ"ד כה(1), 485 (1971)}.

קיימים שני תנאים מצטברים:

האחד, בני-הזוג נמצאים בישראל; השני, בני-הזוג הינם אזרחי המדינה או תושביה {בג"צ 363/72 סוזן רייס נ' בית-הדין הרבני האיזורי ירושלים, יורס רייס, פ"ד כז(1), 25 (1972); ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817, 843 (1998)}.

לבית-הדין הרבני האיזורי. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 קובע כי:

"ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-הדין הרבניים."