ב-ע"א 6198/95 {שולמית יעקב ואח' נ' שרה בראשי, תק-על 98(2), 1771 (1998)} קבע בית-המשפט כי:
"אין לראות כל פסול בכך שעורך-דין המחתים מצווה על צוואה רואה לנכון לתעד ולהנציח את המעמד, ויתכן כי יש להמליץ על פרקטיקה זו של הקלטה ואף הנצחה חזותית באמצעות וידאו. האמצעים הטכנולוגים המתקדמים העומדים כיום לרשותנו יכולים להקל במידה רבה על דרכי ההוכחה ולחסוך את ההתדיינויות הממושכות והסבוכות הכרוכות בהוכחת מעמד החתימה."
כב' השופט א' הומינר ב-תע"ז (ת"א) 6095/89 {אורי כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1990)} קבע:
"...אנו למדים כי לפי פשוטם של דברים, המחוקק התייחס בצורה שווה ליורשים על-פי דין וזוכים על-פי הצוואה, ושניהם מכונים בפיו "היורשים"; הווה אומר, יש לייחס לשני סוגי היורשים האמורים, את אותו המעמד בכל הקשור לזכיה בעזבון. החלוקה ליורשים על-פי דין ולזוכים על-פי צוואה, באה אך ורק כדי להצביע על מקור הזכות של "היורשים" לחלקם בעזבון.
לפי ההגדרה של המונח "היורשים", הרי כאשר מדובר בירושה על-פי דין, ונמצא יורש פסול, הרי '...חלקו מתווסף לשאר היורשים על-פי חלקיהם', קרי, ליורשים על-פי כללי החלוקה שבירושה על-פי דין, ובהתאם לחלקם היחסי כיורשים.
על אותו משקל של ההגדרה של המונח "היורשים", יכולים אנו לקבוע, כי כאשר המדובר בזוכה על-פי צוואה שההוראה לטובתו נתבטלה, הרי חלקו של הזוכה הפסול הנ"ל, יתווסף לשאר "היורשים", על-פי הצוואה: קרי, לזוכים אשר שמותיהם מופיעים בצוואה כנהנים, ולפי "חלקם" בצוואה.
הפרשנות הנ"ל מקנה אחידות לפירוש שיש להעניק לפי חוק הירושה לסעיפיו, הדנים באותו מקרה, ותוך התחשבות במטרת החוק." {ובשים-לב, כי על פסק-דין זה הוגש ערעור שהתקבל ושידון להלן}
על החלטה כאמור, הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, הוא ע"א 1022/90 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1), 307 (1993)}. כב' השופט מ' שמגר, קיבל את הערעור וקבע כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול לרשת על פיה, על בית-המשפט לפנות להוראות הצוואה ולבדוק האם המצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום האדם שנפסל, ובמידה ו"מוצאים" אדם כזה, נותנים תוקף לרצונו של המצווה תוך שבית-המשפט מזכה את אותו אדם.
אולם, במקום שלא נמצא אדם שיזכה במקום האדם שנפסל והמצווה לא גילה דעתו, מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל - יש לראות את אותו חלק או אותה מנה כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש ולכן, "יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין".
במקרה דנן, קבע כב' השופט מ' שמגר, כי משבוטלה ההוראה בצוואה אשר ייעדה את מחצית העזבון למשיבה מס' 2, מתייחסת הצוואה למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה, הדנות בירושה על-פי דין. בשל חשיבות הדברים, נביא את מרבית פסק-הדין:
"3. דינו של ערעור זה להתקבל.
השאלה שבפנינו, כפי שהוגדרה על-ידי הערכאה הראשונה, היא מה דינם של מנה או חלק בצוואה, שהזוכה בהם על-פי הצוואה נמצא מטעם כלשהו פסול לרשת על פיה, ואין הוראה אחרת בצוואה מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה. עמדת בית-משפט קמא היתה, כי באותו חלק או מנה יזכו שאר הזוכים על-פי הצוואה. בעובדותיו של המקרה שבפנינו, המסקנה היתה, איפוא, כי המשיב הראשון יזכה בנוסף למחצית העזבון שהוענקה לו בצוואה, גם בחלק שהוענק על-ידי המנוחה למשיבה השניה.
מסקנה זו אינה מתיישבת עם הוראותיו של חוק הירושה ועם הגיונם של ההסדרים הקבועים בו. סעיף 50 לחוק הירושה מורה, כי 'זוכה על-פי צוואה שנמצא פסול לרשת... ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת'. היינו, יש לפנות ראשית לכל להוראות הצוואה.
היה והמצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום מי שנפסל. נותנים תוקף לרצונו ומזכים את אותו אדם. מה הדין מקום שהמצווה לא גילה דעתו מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל. במצב דברים זה יש לראות אותו חלק או אותה מנה, כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש. מצב דברים כזה עמד לנגד עיני המחוקק, והוא קבע בסעיף 66(ב) לחוק הירושה במפורש, כי מקום ש'ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר - צו ירושה'. סעיף 2 לחוק הירושה קובע, כעיקרון כללי המונח ביסוד החוק, כי '...הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה'. משמעותן המצטברת של שתי הוראות הנ"ל היא, כי עד כמה שהוראות הצוואה פורשות מצודתן, יש לנהוג לפיהן (כמובן, בכפוף להוראות החוק); ואולם לגבי אותם נכסים או חלקים בעזבון לגביהם אין הוראה בת-תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על-פי דין. כאשר מיישמים כלל זה לנסיבות שנפרשו בפנינו, מגיעים לכלל מסקנה, כי משבוטלה ההוראה בצוואת המנוחה אשר ייעדה מחצית מן העזבון למשיבה השניה, מונחת בפנינו צוואה המתייחסת למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה הדנות בירושה על-פי דין.
קביעת בית-משפט קמא, כי יתרת הזוכים על-פי הצוואה - היינו, המשיב הראשון - יתחלקו באותו חלק של העזבון, שהזוכה בו נפסל, מהווה עריכת צוואה חדשה עבור המצווה, שהרי זו הביעה דעתה במפורש בצוואה שערכה בהקציבה לאותם זוכים כפי שקצבה, לא יותר ולא פחות. "העשרת" יתרת הזוכים בחלקו או במנתו של הזוכה שנפסל מהווה התערבות בלתי-מוצדקת בחופש לצוות. אין בה מתן תוקף לכוונת המצווה, אלא היפוכו של דבר.
בעניין אחר אמר בית-משפט זה, כי 'מוסד הצוואה במשפטנו מבוסס אמנם על השאיפה לקיים את רצון המת באשר לאופן שבו יחולק רכושו, אך אין המדובר ברצון ערטילאי אשר לא זכה לקבל ביטוי חיצוני, אלא דווקא ברצון כזה אשר הנפטר הביע אותו, בדרכים בהן הדבר אפשרי... אין לבית-המשפט לרדת לחקר רצונותיו של המנוח וליצור עבורו צוואה יש מאין לגבי אותם נכסים, ואין מנוס מלקבוע, כי במקרה כזה יחולקו נכסים אלה על-פי דין' (ע"א 449/88, 464 עופרי נ' פרלמן ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מה(1), 600, 608 (1990)).
סיכומם של דברים, יש לקבל את הערעור ולקבוע, כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול מלרשת, ואין הוראה אחרת בצוואה מה ייעשה בחלק העזבון או במנה אשר יועדו לו, יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין.
אשר-על-כן הוחלט לקבל את הערעור."
סעיף 38(ב) לחוק הירושה קובע כי חלק בצוואה שבוטל, לא ישפיע על יתר חלקי הצוואה, אלא, אם יוכח לבית-המשפט, ההיפך {ע"א 234/86 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' שרה בלר, פ"ד מב(4), 148 (1988)}.
כן {ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990); ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1993)}.
בסעיף 38 לחוק הירושה, אין מדובר בהוראת צוואה שביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה, אלא, עסקינן בקביעת דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה.
ב-ע"א 740/82 {אורי גבריאלי נ' שושנה מילצן ו-3 אח', פ"ד לז(1), 90 (1986)} נקבע לעניין ביטול הביטול מפי כב' השופט א' גולדברג:
"משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שוב אין שם "צוואה" נקרא עליה, וככזאת נעדרת היא כל נפקות משפטית. כיוון שעברה מן העולם, אין היא יכולה לקבל את חיותה אלא בדרך של צוואה חדשה אשר תחדש את הוראותיה של הצוואה המבוטלת. ביטול הביטול כשלעצמו אינו לדעתי בגדר צוואה חדשה המחדשת את הצוואה שבוטלה, בין אם ביטול הביטול נעשה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה ובין אם על-ידי השמדת מסמך הביטול. השמטתה של הוראה בחוק הירושה בנדון היא הנותנת כי לא היתה בכוונת המחוקק להחזיר במקרה זה מכללא את הגלגל לאחור, גם אם ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה. אם דינה של צוואה שבוטלה כאילו לא באה לעולם, איני רואה כל חשיבות לכך כי ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה, כל עוד אין המסמך כולל בחובו גם הוראה פוזיטיבית שעל פיה מחדש המצווה את הצוואה שביטלה קודם-לכן.
גישה פרשנית זו גם תשקף בבירור את רצונו של המצווה, ותמנע מחלוקות באשר לכוונתו ולצוואה אותה מבקש הוא להשאיר אחריו."
סעיף 36(ב) לחוק הירושה מתייחס למצב שבו גם במקרה שאין ביטול מפורש של צוואה קודמת, אם כתב המצווה צוואה מאוחרת יותר וההוראות שבצוואה החדשה סותרות את ההוראות שבצוואה הקודמת, הצוואה הקודמת תתבטל. כלומר, אין הצוואה הקודמת מתבטלת לחלוטין אלא רק במידה שהוראות הצוואה החדשה, המאוחרת, סותרות את הוראות הצוואה הקודמת.
אי-לכך יש לבדוק בקפדנות את הוראות הצוואה המאוחרת ולהשוותה עם הוראות הצוואה הקודמת - ולבדוק האם יש סתירה בהוראות בין הצוואות.
לעניין זה נקבע ב-ע"א 202/85 שולמית פרדלינה קליינה-ביק נ' דינה גולדברג, פ"ד מא(2), 757 (1987)}:
"כאשר נערכה צוואה חדשה, ניתן להסיק על ביטולן של הוראות הצוואה הקודמת מהעובדה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, על-אף שלא נאמר במפורש בצוואה החדשה שהיא באה לבטל את הצוואה הקודמת. אך כאשר לא נערכה צוואה חדשה, אין צוואה קיימת מתבטלת מכללא אלא אם המצווה מביע את הביטול בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. והתנאי השני הוא שביטול מפורש זה צריך שייעשה באחת הצורות הקבועות לעשיית צוואה, ולא די באמירה לבד, ותהא מפורשת וחד-משמעית ככל שתהא, בדבר כוונת המצווה לבטל את הצוואה."
גם במקרה שבו מצווה כתב בצוואתו את המילים "האחרונה והיחידה" או בלשון אחרת בעלת משמעות דומה, אין לראות בכך בהכרח ביטול במפורש של הצוואה הקודמת, ויש לפעול באותה הדרך, כפי שתוארה לעיל, במסגרת ביטול מכללא, היינו, מהו תוכן הצוואה החדשה, המאוחרת, ביחס לצוואה הקודמת.
כאשר קיימת טענה כי המקור נשמד - על התובע לשכנע את בית-המשפט, כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה וזאת מפני שאחת הדרכים לביטול צוואה היא על-ידי השמדתה, כאמור בסעיף 36(א) לחוק הירושה, ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה, כאמור בסעיף 36(א) סיפא לחוק הירושה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית-המשפט שלא היתה למצווה כוונה כזו.
תובע זה צריך להוכיח כי:
- המנוח אכן הותיר צוואה;
- צוואה באחת מן הצורות שקבע המחוקק לעשייתה, מלבד צוואה בעל-פה על-פי סעיף 23 לחוק הירושה, כאמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה.
- תוכנה של הצוואה, הוראות מנחילות הכוללות זהות הזוכים ומידת הזכיה וזהות הנכסים, והאם קיימים התנאים לזכיה.
בהגשת העתק מסמך הצוואה כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע, לכאורה, את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.
במידה ובית-המשפט שוכנע כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, וכן שוכנע גם בדבר ההוראות המנחילות - עתה על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות שמנעו ממנו את הגשת המקור.
על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר אובדן המקור או אי-היכולת למצוא אותה. וכן בדבר המאמצים (הסבירים) שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית.
בהגשת המקור יש משום הוכחת עצם קיומה של צוואה, מחד, והוכחת תוכנה, מאידך. אף-על-פי-כן הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסויימות, המחוקק התיר את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית - "בהגשת העתק או באופן אחר".
וזאת כאשר הוכח כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי-אפשר להגיש את המקור לפי האמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה. ההנמקה לכך כי מקום ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה, בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, אין זה מתקבל על הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על פיה לתבוע את קיומה.
אחד מהדרכים שמתווה סעיף 36 לחוק הירושה לביטול צוואה - בדרך של השמדת הצוואה - ולכן קיימת חשיבות רבה לעובדה כי צוואה תוגש לקיום כשהיא במקורה {עמ"ש (מרכז) 218309/07 עמרני עמי נ' בכר חנה, תק-מח 2008(1), 7729 (2008)}.
לא. פעולת ההשמדה יכולה להיעשות על-ידי שליח ואינה חייבת להיות על-ידי המצווה.
ניתן להשמיד רק חלק מצוואה ואין חובה להשמיד צוואה בשלמותה.
באקט השמדת הצוואה חייבת להיות כוונה של המצווה לבטל את צוואתו על-ידי השמדתה וזאת על-פי לשון הסעיף.
ביטול הצוואה בדרך של השמדה - משמע מעשה פיזי של השמדת מסמך צוואה. רצון או סימן אחר להשמדת צוואה אין בהם משום השמדה.
המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו {ראו סעיף 23 לחוק הירושה}.
ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על-ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב ביטול הצוואה {ראו סעיף 22 לחוק הירושה}.
משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36 לחוק הירושה, שוב אין השם "צוואה" נקרא עליה, והיא נעדרת כל נפקות משפטית. הבחינה המשפטית תעשה בהתאם לאמור בסעיף 36 לחוק הירושה.
משמעו, כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה".
הכוונה בביטוי "באחת הצורות לעשיית צוואה" היא לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה, המנויות בסימן א' לפרק השלישי לחוק הירושה, כלומר: צוואה בכתב-יד; צוואה בעדים; צוואה בפני רשות; צוואה בעל-פה {דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני ואח', פ"ד נט(6), 653 (2005)}.
לא {ת"ע (ת"א) 3840/99 ישראל מילשטיין נ' יונה דץ גלבוע, תק-מש 3(2001), 50, 57 (2001)}.
ביטול הצוואה יכול לעשות על-ידי:
- ביטולה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה;
- ביטול הצוואה על-ידי השמדתה;
- וביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה.
כן. המחוקק הישראלי הקים רשת ביטחון על-מנת שלא ייווצר מצב שבו מצווה לא יוכל לשנות או לבטל את צוואתו.
בסעיף 36 לחוק הירושה בא לידי ביטוי עיקרון חירות הציווי הכולל בתוכו את חירותו של המצווה לשנות או לבטל את צוואתו כל עת שיחפוץ.
לא, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי {ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ(3), 105 (1986)}. כאשר פעילותו אינה מצטמצמת לפעולה מכאנית של העברת רצון המנוח כאשר הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר והוא מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך-הדין ועד לחתימת המנוח הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר {ע"א 526/85 פושיקוב נ' פאר, פ"ד מא(4), 835 (1988)}.
כלומר, אם היה הנהנה אך שופרו של המצווה והעביר את פרטי הצוואה בלא שהנהנה נטל חלק בגיבוש ההנחיות הרי שאין הנהנה נחשב כמי שנטל חלק בעריכת הצוואה והכול לפי מבחן השכל הישר.
לא {ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ(3), 338 (1996)}.
לא {ע"א 510/90 מרים כצנשטיין נ' חינה סידרנסקי, פ"ד מה(2), 221 (1991)}
באשר לנוכחות הנהנה עצמו בעת עשיית הצוואה, היא, אינה מלמדת בהכרח על מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. נוכחות זו עשויה, עם זאת, להיות חוליה בשרשרת עריכתה של הצוואה שכן, אין בנוכחות בלבד, של נהנה מן הצוואה, בעת חתימתה, כדי לפגוע בכשרותה ולכן יש לבחון את יתר נסיבות המקרה. כך בשלב החתימה, וכך בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה. מעורבותו של הנהנה נבחנת על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
לעומת הגישה הדווקנית בעבר נוטה הפסיקה להתייחס לאלמנט זה "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", בפרשנות מרחיבה לעומת שני האלמנטים האחרים, שנדונו לעיל. הפסיקה מתייחסת לאלמנט זה, כעילה שיורית ומכוונת היא לכל מי שנטל חלק בעריכתה שלא באופן המתואר בשתי העילות הראשונות. עילה זו מותירה מרחב פרשנות רב יותר לבחינת הנסיבות שאפפו את עריכת הצוואה תוך בחינת מידת המעורבות בהכנתה.
בטלות זו, מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית- המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים.
כלומר, המינוח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" המופיע בסעיף 35 לחוק הירושה, מהווה ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, כאשר המבחן הוא בסופו של דבר מבחן השכל הישר.
"עד לעשייתה" הוא מי שהיה מבחינה רשמית עד לצוואה על-פי האמור בסעיף 20 לחוק הירושה או על-פי האמור בסעיף 23 לחוק הירושה.
בפסיקה נקבע כי המונח "עד לעשייתה", אינו מכוון למי שנכח בפועל במעמד עשיית הצוואה והיה עד לעריכתה ולחתימתה, כי אם למי שאישר אותה בחתימתו. מי שאינו עד לעשייתה של צוואה, כי נוכחותו אינה עולה לכלל עדות כמשמעותה בסעיף 20 לחוק הירושה, עשוי להיחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה {ע"א 6496/98 מופק בוטו ו-4 אח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.
נקבע בפסיקה כי עורך הצוואה הוא אדם שעסק בניסוח או בכתיבת מסמך הצוואה. העריכה היא פעולה הקשורה ביצירתו מבחינת התוכן או הצורה של המסמך הקרוי צוואה {ע"א 99/86 מתתיהו זיידה נ' ריקה-רבקה זיידה, פ"ד מ(3), 105, 108 (1986); ע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.
כן. צוואה משותפת הדדית, שנערכה בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק הירושה - בטלות בה ההוראות לטובת הנהנה, שנטל חלק בעריכתה {ת"ע (ת"א) 2470/99 עזבון המנוחה צביה טיאנו נ' מיכל טיאנו, תק-מש 2001(2), 57 (2001)}.
פרשנות סעיף 35 לחוק הירושה תחול מעבר לצוואות רגילות גם על צוואות משותפות. אין להבחין בין שני סוגי הצוואות לעניין סעיף 35 לחוק הירושה {ע"א 576/72 משה שפיר ואח' נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973)}.
המגמה שעומדת מאחורי חקיקת סעיף 35 בעניין בני-זוג היא כי צוואה תהיה מבוטלת לטובת בן-זוג של המעורב, ואם מדובר בבני-זוג ידועים בציבור אזי המגמה החקיקתית של סעיף 35 לחוק הירושה אמורה להיות תקפה.
שאול שוחט {שם, בעמ' 338} סובר לעניין ידועים בציבור כי:
"...ובכלל מדוע להעדיף ידוע/ה בציבור על פני בן-הזוג הנשוי? מאידך, לשון החוק אינה מאפשרת הרחבה זו גם לאור הפסיקה הכללית הקובעת שהמונח "בן-זוג" בחקיקה מתייחס לבן-זוג נשוי ולא לידועה בציבור. זאת ועוד שרצה המחוקק להעניק זכויות לידוע/ה בציבור בחוק הירושה, הוא אפשר זאת מפורשות בכל הנוגע לזכות לירושה ולזכות למזונות מן העזבון. רוצה לומר, בכל מקום אחר בו משתמש המחוקק במונח "בן-זוג" בחוק הירושה, כולל סעיף 35, אין לכלול בו "ידוע בציבור".
בבחירה בין הנימוקים בעד ונגד, הנטיה שלנו לכלול "ידוע/ה בציבור" בגדר חוג הקרובים הפסולים לזכיה במקרה של מעורבות אך נראה שלאור לשונו הברורה של סעיף 35 ולמגמת הפרשנות המצומצמת הניתנת לו בבית-המשפט, אין אפשרות לעשות כן."
ב-ע"א 631/69 {ישיבת מדרש פורת יוסף נ' חומי, פ"ד כד(2), 105 (1970)} חתמו פקידי הישיבה כעדים לצוואת תורם לישיבה, רוב ההוראות שבצוואה זיכו את הישיבה שבה פעלו פקידי הצוואה שחתמו כעדים לצוואה. נטען כי העדים פעלו כידה הארוכה של הישיבה ובפועל הם יהנו אישית מן הצוואה. בית-המשפט קבע:
"אין התאגיד עד, אלא האדם הפיזי החותם על המסמך הוא העד. ואם כי יכול להיות שלעד אינטרס כי התאגיד יקבל טובת הנאה, מפני שעל-ידי כך גם הוא יהנה באופן עקיף, אם כבעל מניה על-ידי הגדלת חלקו בהון ואם כפקיד הצפוי לעליה בדרגה או להגדלת משכורתו בגלל נאמנות לתפקידו או באופן אחר, הרי המחוקק לא ראה צורך, כאמור, לבטל הוראת צוואה כזו בגלל אפשרות של טובת הנאה כזו. אין זה שולל את האפשרות להוכיח בכל מקרה כזה שתהיה השפעה בלתי-הוגנת או מרמה וכדומה מצד העד או עורך הצוואה."
שאול שוחט גורס בספרו {פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001), 336} לעניין פרשת ישיבת מדרש פורת יוסף כי:
"באותו עניין דובר במוסד צדקה (מלכ"ר) שרכושו, במקרה של פירוק, לא יתחלק בין נציגיו או עובדיו. לעניות דעתנו שונה יהיה המצב אם ידובר בתאגיד אחר שהשליטה המוחלטת בו היא בידי אדם פלוני או משפחה פלונית. יתכן שבמקרה מתאים יהא על בית-המשפט לבצע "הרמת מסך" ולפסול את הזכיה בהתקיים התנאים של סעיף 35 בדבר המעורבות וטיבה."
ב-ע"א 576/78 {ברוריה לשצינסקי נ' פרידה סולוביציק ו-2 אח', פ"ד לה(1), 686 (1980)} סרב בית-המשפט להרחיב את מעגל הזוכים הפסולים הנופלים בגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה, ולטענה שעורך-הדין נטל חלק בעריכת הצוואה, שהוא נהנה על פיה.
לעניין לשצינסקי גורס שאול שוחט {שם, בעמ' 337} כי:
"ע"א 576/78 פסק-דין לשצ'נסקי נ' סולובישיק, פ"ד לה(1), 681 (1980), מצביע לדעתנו על חולשתו של סעיף 35. מגמת המחוקק להציב מעצור נוסף בפני כל מעורבות המשפיעה על דעתו של המצווה נמצאת נפגמת בשל צמצום הוראתו לבן-זוגו של המעורב בלבד. החשש העומד ביסודו של סעיף 35 קיים גם במקרה בו הזוכה הוא בנו של המעורב, ביתו ואולי אם תרצו גם אחיו וכן הלאה. אמנם אי-תחולתו של סעיף 35 במקרה זה אינו מונע מהמתנגד להפיל את הצוואה ברשתה של הוראת סעיף 30(א), אלא שכאן כאמור, הטכניקה היא שונה."
המגמה העולה מן הפסיקה היא, שאין להרחיב את תחולתו של סעיף 35 לחוק הירושה ורק זכיה ישירה של הזוכה מתבטלת. אם הלוקח חלק בעריכת הצוואה נהנה בעקיפין מהוראת הצוואה, אין לבטל הוראה זו.
הוראות עילות הבטלות הן: את עורכה; עד לעשייתה או למי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.
נדגיש כי שתי העילות הראשונות קשיחות. עם זאת השלישית, "למי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה" - מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית-המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים.
הפרשנות המקובלת בפסיקה כי שתי עילות הבטלות הראשונות זכו לפרשנות דווקנית וגדריה של העילה השלישית נותרו גמישים {ע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.
בסעיף 30(א) לחוק הירושה יש להוכיח את ההשפעה הבלתי-הוגנת, והנטל הוא ככלל על הטוען להשפעה הבלתי-הוגנת.
לעומת זאת סעיף 35 לחוק הירושה שונה. הסעיף אינו דורש את ההוכחה של ההשפעה הבלתי-הוגנת אלא מגולם בו הרעיון כי כל יוזמה של מי שנהנה מהצוואה ולקח חלק בעריכתה מעלה את החשד של גניבת-דעתו של המצווה.
כאמור, המחוקק יצר מעין הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. לכן, אף אם יוכיח הנהנה כי לא השפיע באופן בלתי-הוגן על המצווה, לא יהיה בכך כדי להועיל לו.
הרעיון שעומד מאחורי הסעיף הוא כי הפסילה נובעת מחשש שמא אנשים ישפיעו על מצווה בדרך בלתי-הוגנת או ירמו את המצווה. חוק הירושה אינו מאפשר לאנשים אלה להסיר מעצמם חשד או חשש, גם לא בעדות, אף המהימנה ביותר המוכיחה שההוראה היתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה של עדות כזאת - להכשיר את ההוראה.
החזקה הקבועה בסעיף 35 לחוק הירושה אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם.
העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר אין תוקף להוראה המזכה אותו - אפילו היתה זו הוראת אמת {ע"א 576/72 משה שפיר ואח' נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973)}.
הסעיף קובע חזקה חלוטה שלפיה מי שנכנס בגדרו גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו. המחוקק יצר הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה.
ב-ת"ע (חי) 2224/86, ב"ש 824/86 {בולדו נ' הראל, פ"מ נ(א) 116} בית-המשפט עמד בפני מקרה קיצוני של אי-מוסריות. אדם רצח את המורישה ואת עצמו.
במקרה דנן, הרוצח לא הועמד לדין ולכן לא ניתן היה להפעיל את סעיף 5 לחוק הירושה. בית-המשפט התקשה עם התוצאה שהרוצח יירש את המורישה ולכן ניסה למצוא דרך לעקוף תוצאה זו. בית-המשפט קבע כי קביעה זו, שהרוצח ירש את המורישה, מהווה מעשה בלתי-מוסרי, ולכן אין על בית-המשפט לנהוג כך.
לא. בסעיף 65(ב) לחוק הירושה המחוקק קבע מפורשות כי בענייני מזונות, כאשר יש הוראה בצוואה השוללת או מגבילה זכות למזונות, היא בטלה. בטלות הוראה כזו בצוואה נקבעה על-ידי המחוקק באופן מפורש בסעיף נפרד ואין להיזקק להוראות סעיף 34 לחוק הירושה.
כן. הוראה בצוואה הנוגדת את החוק ברור שאין לבצעה והיא בטלה. למשל - הוראת צוואה המורה שכדי לזכות בנכס מסויים על הזוכה לרצוח אדם פלוני - ברור כי מדובר בעבירה פלילית וכמובן שזו הוראה בלתי-חוקית והיא בטלה.
מלשון סעיף 34 לחוק הירושה ניתן ללמוד כי בחינת השאלה, האם ביצוע הצוואה אפשרי אם לאו, תיעשה במועד בו מבקשים לקיים את הצוואה, ולא במועד עריכתה. כך, הוראת צוואה אשר במועד עריכתה לא היתה אפשרית לביצוע ובמועד קיומה ביצועה אפשרי - תקויים. ולהפך, הוראת צוואה אשר במועד עריכתה היתה אפשרית לביצוע, ואילו במועד קיומה בלתי-אפשרית - לא תקויים.
כיבוד רצונו של המצווה, הגנה על אינטרסים היקרים למצווה, כגון: שלום המשפחה, שמו הטוב, הטבה עם אלה שסעדו אותו וסייעו לו בתקופות קשות בחייו ואפילו הם נמצאים במעגל החיצוני של המשפחה ואף מחוצה לו.
להלן נביא ההסבר בדוגמה:
"אני דורש שצוואתי תכובד, במידה ובני יתנגד לצוואה אזי יסולק מעזבוני."
התנאי שהוצג נקרא - תניית סילוקין בצוואה.
אין התייחסות בסעיף 34 לחוק הירושה בדבר צוואה שנוגדת את תקנת הציבור, בלתי-חוקי נאמר, אך נוגד את תקנת הציבור לא נאמר.
יחד עם זאת, ב-ע"א 245/85 {אנגלמן נ' קליין ואח', פ"ד מג(1), 772 (1989)} נבחן מקור הסמכות לבטל הוראה בצוואה הנוגדת את תקנת הציבור. שופטי הרוב, כב' השופטים א' ברק ו-מ' בייסקי, סברו כי ישנה סמכות כזאת {ראו גם פרופ' ג' טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י' (התשמ"ד-התשמ"ה), 272, 257; ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990); ע"א 30/92 ניימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 92(2), 3012 (1992)}.
הפסלות תביא לבטלותה של ההוראה הנגועה בצוואה בעוד ששאר ההוראות יהיו תקפות, אלא-אם-כן כל הצוואה נגועה {ראו סעיף 37 לחוק הירושה}.
כן {סעיף 34 לחוק הירושה}.
למרות החשיבות שיש לייחס למימוש רצונו של המת {ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3), 705 (1994); רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו ואח', פ"ד נג(3), 97 (1999)}, החופש לצוות אינו בלתי-מוגבל, והוא כפוף לסייגים שונים בחוק הירושה.
בחוק הירושה הוראות שונות המגבילות את זכותו של מצווה לצוות ככל העולה על רוחו. אחת מן ההוראות המגבילות את החופש של המצווה לצוות אנו מוצאים בסעיף 34 לחוק הירושה.
השלמת הפרטים תעשה על-פי האמור בסעיף 26 לחוק החוזים. לעומת זאת אין הוראה דומה בחוק הירושה וגם לא יכולה להיות הוראה דומה להוראות שבסעיף 26 לחוק החוזים. מסמך הצוואה הינו מסמך אישי ביותר, המשקף את רחשי ליבו של האדם, את תוך תוכו, אשר חופש הציווי חל על מסמך זה, בכפוף למגבלות שבחוק הירושה. בית-המשפט, שלא כמו בחוזה, אינו יכול להשלים את ההוראות עבור המצווה שהמצווה לא ציווה בעצמו.
נראה כי אין ליתן לבית-המשפט סמכות כה מרחיקת לכת, אזי בית-המשפט ייטול לעצמו סמכות שבעזרתה הוא יערוך את הצוואה עבור המצווה, דבר שלא יעלה על הדעת.
ב-ע"פ 433/88 {יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב ואח', פ"ד מב(4), 601 (1989)} לשון הצוואה כדלקמן:
"אני תמר ישפה ת"ז 49112 נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר יישאר לאחר מותי לצורכי צדקה שינתנו על-שם בעלי המנוח יוסף ישפה ז"ל ועל-שמי לפי מיטב שיקוליו של בני יחיאל ישפה.
אני מצווה בזאת את יחיאל ישפה לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי.
ולראיה באתי על החתום תמר ישפה עד (-) עד (-)."
בית-המשפט קבע כי צוואה שלשונה כלעיל פסולה על-פי סעיף 29 לחוק הירושה, כמו-כן הצוואה פסולה על-פי סעיף 33 לחוק הירושה וזאת בלשונו של בית-המשפט:
"המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צויינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי (להבדיל מלשם מה) צוו נכסי העזבון."
בית-המשפט קבע אם כן כי לצוואה הנ"ל אין תוקף מבחינת תוכנה.
ב-ע"א 714/88 {נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991)} בית-המשפט פסל את הצוואה על-פי סעיף 33 לחוק הירושה. ומתוך פסק-הדין:
"עיון בנוסח הצוואה מותיר את הקורא אותה ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד. אמנם השם יובל, שמו של המשיב, מוזכר בצוואה פעמיים, אך פעם אחת השם מופיע בתוך הוראה, כי אין להראות את הצוואה ליובל, ופעם שניה בסוף המסמך, במסגרת האמירה כי הוריו של יובל יודעים על רצונותיה של המצווה.
בסעיף 54(א) לחוק הירושה נאמר:
'מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.'
אמנם עולה מסעיף זה, כי מותר לבית-המשפט להיעזר בנסיבות הנלוות, כפי שהוכחו, לצורך פירוש הצוואה, אך אין ללמוד מכאן, כי ניתן לקבוע את כל תוכנה המהותי של הצוואה על-סמך נסיבות הלוואי, כאשר בצוואה עצמה אינו מצויין במפורש מיהו היורש שהמצווה מתכוון להוריש לו את רכושו (ראה לעניין זה גם פסק-הדין ב-ע"א 102/80 פרוכטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל ואח', פ"ד לו(4), 739, 751 (1982)).
תוך יישום הסעיף 33 הנ"ל לחוק הירושה יש, איפוא, לפסול את תוקפה של "הוראת הצוואה" הנדונה, הן מהטעם 'שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה...', והן מהסיבה 'שאין להבין משמעותה'." (פסקה 5 לפסק-הדין)
שמואל שילה {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור), 291} סבור בעניין זה כי:
"מקריאת הסעיף משמע שלא, אולם אפשר גם לפרש, אם כי בקושי, שהסיפא 'שאין להבין משמעותה' מתייחסת גם לרישא המזכיר במפורש "מתוכה"."
האחד, אין לראות למי ציווה המצווה; השני, אין לראות מה ציווה המצווה; השלישי, אין להבין את משמעות הצוואה. אלמנטים אלה, הינם אלמנטים חשובים וחיוניים בצוואה. כאשר אלמנטים אלה נעדרים, המסמך אינו יכול להיחשב כמסמך צוואה כלל.
סעיף 33 לחוק הירושה מנחה כי הבנת הצוואה תעשה מתוכה ללא אפשרות של תיקון או פירוש וזאת גם "כשאפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה", כפי שניתן לעשות על-פי האמור בסעיפים 30(ב) ו-32 לחוק הירושה.
כלומר, סעיף 33 לחוק הירושה לא מעניק סמכות לבית-המשפט לתקן צוואה או לפרש צוואה סתומה, גם כאשר ניתן לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה.
בעוד שסעיף 25 לחוק הירושה עוסק בצורת הצוואה, סעיף 32 לחוק הירושה עוסק בטעות בגוף הצוואה.
הנטל להוכיח טעות בצוואה מוטל על הטוען לטעות או לפרשנות שונה מזו הנלמדת מלשון הצוואה. כך, אף משהוכחה הטעות, על הטוען להוכיח את אומד-דעתו האמיתי של המצווה אלמלא הטעות.
נטל הראיה הוא נטל ראיה גבוה מאוד ואין להסתפק בהעלאת ספק סביר בעניין זה, יש להיזקק לרמת הוכחה כזו שלבית-המשפט הבא לפרש את הצוואה יהיה ברור מה היתה כוונת המצווה.
האחד, הוכחה עצם הטעות (בין אם מתוך הצוואה ובין אם תוך היזקקות לראיות חיצוניות); השני, הוכחה כוונתו האמיתית של המצווה אלמלא הטעות.
בטעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה המדובר בסוג טעויות - טעות בעובדה, בדין או במניע. בסוג זה של טעויות, קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה אשר מקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאשורם, כך, למשל, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו. טעות בדין מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית. לגבי סוג זה של טעויות נקבע כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור מה היה אומד-דעתו האמיתי של המצווה אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, אזי רשאי בית-המשפט לתקן את לשון הצוואה.
לעומת זאת, בטעות על-פי סעיף 32 לחוק הירושה עסקינן בטעות טכנית שנפלה בלשון הצוואה, באופן שקיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין הביטוי שנתן לה בלשון הצוואה, כמו טעות סופר או אחת הטעויות הספציפיות האחרות המנויות בסעיף 32 לחוק הירושה. במקרים אלה, רשאי בית-המשפט לתקן את לשון הצוואה אם הוכח בבירור מה היה המוריש מצווה אלמלא הטעות.
כל עוד לא נגרם נזק מערכתי, אין לבטל את הצו מעיקרו, אלא יש לבחון את המהות, ולכל היותר יש לפסוק הוצאות לטובת הנפגע. לא כל פגם פרוצידוראלי יביא לפקיעת צו כשבמהות עסקינן {בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3), 132 (2004); בש"א (י-ם) 52374/09 א' נ' ד', תק-מש 2009(2), 464 (2009)}.
רבים מן המקרים בהם מוגשת התביעה, אליה מצורפים נתבעים אשר אינם בחזקת "בני משפחה" כהגדרתם בחוק ורק לאחר-מכן מבוקש כי אותם צדדים שלישיים, לכאורה, יצורפו לתביעה כ"בעל דין דרוש".
נוהג זה לא נכון ולא תקין שכן, סדר הדברים צריך להיות הפוך. קודם מגישים את התביעה ולאחריה מגישים בקשה לצרף את אותם צדדים שלישיים {בש"א (חד') 2111/05 פלונית נ' אלמוני ואח', תק-מש 2006(1), 59 (2006); בש"א 851/05 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2005(4), 9648 (2005)}.
ברגע שבית-משפט קובע את רשימת הנכסים ברי-האיזון יוכלו הצווים הזמניים שניתנו לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון להפוך לסופיים, בהתקיים התנאים לכך {תמ"ש 84440/99 פלונית נ' אלמונים (טרם פורסם)}.
יש לפרש את "החשש הסביר" שבסעיף 11 לחוק יחסי ממון, בצורה רחבה וליברלית ללא צורך בהוכחת מעשים ספציפיים של הכנה או ניסיון להבריח רכוש, ודי בחשש העולה מנסיבות היחסים שבין הצדדים. ובשים-לב כי בהענקת סעד זה ראוי לבית- המשפט שלא לקמוץ את ידו {ת"א (חי') 1377/88 גלנטי נ' גלנטי (טרם פורסם)}.
כן. ניתן לעקל מכונית נכים {תמ"ש 3920/04 ב' ל' נ' ר' ל', פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (3.10.06)}.
כן {תמ"ש 10793/04 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2004(4), 101 (2004)}.
לא. הצווים הספציפיים האמורים בסעיף 11 לחוק יחסי ממון אינם בבחינת רשימה סגורה של צווים שראי בית-המשפט ליתן על-מנת לשמר זכויותיו בנכסים של בן-הזוג.
לשון סעיף 11 לחוק נוקטת את המינוח "בקשה" ואולם מכאן אין לשמוע כי הכוונה היא לבקשה להבדיל מ"תובענה".
תקנות סדר הדין האזרחי גורסות שני אופנים לפניה לערכאות - תובענות ובהן סעד עיקרי ובקשות שהן בקשות ביניים או סעדים זמניים. מאילו ברור שהעתירה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, הינה בחזקת תובענה עיקרית ומכאן שהיא "תובענה".
המינוח "בקשה" - הוא שווה ערך למינוח "עתירה" והשאלה אם לסווג עתירה זו כ"תביעה עיקרית" או סעד ביניים - ניתנת לפתרון בין היתר מתוך לימוד תקנות סדר הדין האזרחי: כך למשל אם זו "בקשה" (כלומר "בקשת ביניים" בלשון התקנות) כי אז יש לשאול, האם תיתכן בקשת ביניים שאינה נסמכת לתביעה עיקרית? מובן מאליו שהתשובה לשאלה זו תהא שלילית.
משנה תוקף יש לדברים אלה - כאשר בבית-משפט למשפחה אין אפילו פרוצידורה של "המרצת פתיחה" שהיא "ייצור הכלאיים" היחיד, בתקנות סדר הדין האזרחי, שלגביו ניתן לומר שגם "בקשה" היא וגם "תביעה עיקרית" בעת ובעונה אחת.
זאת ועוד. פרק המבוא בתקנות סדר הדין האזרחי בסעיף ההגדרות מגדיר "התובענה" באלה המילים: "תביעות, בקשות ושאר העניינים בעל דין לפני בית-המשפט באחת הדרכים שנקבעו לכך" ושוב גם מכאן עולה המסקנה שגם "בקשה" יכולה לבוא בגדרה של תובענה {בש"א (חד') 2010/05 ג' י' נ' ג' ו', תק-מש 2006(2), 72 (2006)}.
נראה כי סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון רחבה מהסמכות המוקנית לו על-פי פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי ואין היא מצטמצמת, בהכרח, על-פי המגבלות המפורטות בתקנות סדר הדין האזרחי {בש"א (כ"ס) 1790/04 א' נ' נ' א' מ', תק-מש 2004(3), 29 (2004)}.
סעיף 11 לחוק יחסי ממון מקנה לכל היותר זכות כספית נגד בן-הזוג "המבריח", שהנכס שהבריח ייחשב כחלק ממסת הרכוש הנתון לאיזון, ברם אין הוא מאפשר ביטול בפועל של העסקה.
סעיף 11 לחוק יחסי ממון נותן פתרון רק במצב בו בן-הזוג טרם הספיק לבצע דיספוזיציה כלשהי בנכסים המיועדים לאיזון או במקרה שיש לבני-הזוג די נכסים כדי לקזז מהם את שווי הנכס שהוברח. במקרה בו מתברר בדיעבד כי בן-הזוג הבריח כבר נכסים המיועדים לאיזון, כך שאין כבר אפשרות למתן סעדים לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון קובע סעיך 7 לחוק יחסי ממון כי נכס שבן-זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן-זוגו לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה - למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין - רשאי בית-המשפט או בית-הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג.
הסעיף נצרך כאשר המדובר בהברחת כספים שנעשתה בסמוך לפקיעת השיתוף או בהברחה שיטתית מוכחת שנעשתה במשך שנים קודם לפקיעת השיתוף {ע"א 735/89 נתיב נ' נתיב, פ"ד מה(3), 3 (1991)}.
כמו-כן נועד סעיף 11 לחוק יחסי ממון להפחית, במעט, את התמריץ של בן-הזוג שאינו מעוניין בגט ללחוץ על בן-הזוג האחר לוותר על זכויותיו בנכסים המשותפים בתמורה לגט, שכן, בן-הזוג המעוניין בגט יכול להיות בטוח כי גם אם לא יכנע ללחצי בן-הזוג וסחיטותיו, לא יוכל בן-הזוג הסוחט לסכל את הזכות לאיזון על-ידי הברחת נכסים, אלא לכל היותר יוכל לדחות את מועד האיזון {ע"א 1231/93 שקלים נ' שקלים, תק-על 94(3), 228 (1994)}.בין השאר רשאי בית-המשפט לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה; לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני-הזוג; לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על-פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני-הזוג {סעיף 11 לחוק יחסי ממון}.
נבהיר כי הסעדים אשר רשאי ליתן בית-המשפט בשלב זה וכל עוד אין הסכמה בין הצדדים על מועד איזון המוקדם לפקיעת הנישואין הינם אך ורק סעדים שמטרתם לשמור לבל תפגענה זכויותיו הרכושיות של מי מהצדדים במועד פקיעת הנישואין. הא ותו לו.מטרת סעיף 11 לחוק יחסי ממון היא מניעת סיכול או סיכול עתידי - אם קיים חשש סביר לכך - של זכות או זכות עתידית של בן-הזוג השני, כפי שהיא מגיעה לו על-פי הסכם ממון שנחתם ביניהם או על-פי הסדר איזון המשאבים.
לא {סעיף 9 לחוק יחסי ממון; ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3), 529 (1995)}.
כל רישום של רכב הינו דקלרטיבי ואינו מעיד על נכונות הבעלות.
לא {תמ"ש (ת"א) 10022/05 י' ג' נ' י' א', תק-מש 2009(2), 187 (2009)}.
פגיעה כאמור אפשרית רק בהתקיים נסיבות מיוחדות, המאפשרות מצב בו הפגיעה בזכות הקניין תיכלל במסגרת ההגבלה שנקבעה בחוק היסוד, קרי, הפגיעה מכוח חוק, הינה בגדר המידה הנדרשת ושלא למעלה מן הצורך ולתכלית ראויה.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע כי רשאי בית-המשפט, אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא על-פי שיעור אחר שיקבע.
ב-תמ"ש 140/01 {פלונית נ' אלמונית, מיום 9.5.02, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} על בני-הזוג חל חוק יחסי ממון, ובאיזון המשאבים ביקש הנתבע ששני הצדדים ישאו בחוב ההימורים שנצבר בגין הימוריו של הנתבע בלבד באמצעות האינטרנט, במשך 5 חודשים. לעומתו טענה התובעת כי החוב יושת רק על כתפי הנתבע כיוון שלא ידעה על הימורים אלו.
יצויין כי הפסדי הנתבע שולמו מהחשבון המשותף וסכומי הזכיה נכנסו לאותו חשבון וכי במהלך חודשי ההימורים היו בין הצדדים יחסים הרמוניים.
בעניין השיתוף בזכיה בכספי הימורים נקבע כי כספי הזכיה בהימורים במהלך חייהם המשותפים של בני-הזוג הינם רכוש משותף, בין אם נרכש הכרטיס מחשבון פרטי ובין אם נקנה מחשבון משותף.
כאמור, נקבע גם כי השיתוף חל גם על חובות של בני-הזוג, כאשר החריג לכלל הוא כשמדובר בחוב בעל אופי אישי מובהק, אז, אם יוכיח זאת הטוען לכך שמדובר בחוב אישי, הרי שאין זה מן הצדק לחייב את בן-הזוג השני לשאת בעולו.
על-מנת שלא יווצר מצב בו בן-הזוג יזכה בכספי הרווח אך לא ישתתף בחובות הנובעים מהימורים, הרי שעל בית-המשפט לבדוק כל מקרה לגופו, על-פי סמכותו בסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון ולקבוע בכל מקרה ומקרה אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות שנכסים נוספים לרבות חובות שהם בגדר נכסים שליליים לא יאוזנו בין בני-הזוג.
בנסיבות אלה קבעה כב' השופטת מקייס כי כיוון שהיו ההימורים לתקופה קצרה של 5 חודשים ולא דרך חיים, וכיוון שהתובעת לא ידעה על ההימורים הרי שיש בהתנהגותו של הנתבע משום הפרת נאמנות כלפי התובעת ועל-כן הוצאות אלה אינן הוצאות משותפות ולא יכנסו לאיזון, לכן גם כספי הזכיה, במקרה זה, יזקפו לטובת הנתבע בלבד.
כספי זכיה של מי מבני-הזוג, בלוטו או בפייס, במהלך החיים המשותפים, מהווים רכוש משותף או נכס בר-איזון, בין אם נרכש הכרטיס הזוכה מחשבון משותף, מחשבון פרטי של מי מבני-הזוג ובין אם מדובר במנוי קבוע שהתשלום החודשי עבורו משולם מחשבון משותף או פרטי של אחד מבני-הזוג.
נבהיר כי הכספים ששימשו לרכישתו של הכרטיס הינו רק אחד מהמבחנים.
מבחן נוסף כאמת-מידה לקביעת גורלם של כספי הזכיה כרכוש משותף או בר-איזון, הוא מבחן השימוש שנעשה בכספי הזכיה.
ב-תמ"ש 15271/96 {דפנה שלף נ' יהודה שלף, תק-מש 2001(3), 7 (2001)} ביקש הנתבע כי על סכום שהוצא מקרן הפנסיה שלו לטובת ניהול משפט פלילי שבו זוכה, יחול האיזון. כב' השופט גייפמן דחה את תביעתו של הנתבע לאיזון הוצאות המשפט וקבע כי מימון המשפט הפלילי, שנזקק לו הנתבע לאחר מועד האיזון, אינו בגדר הוצאה משותפת של שני בני-הזוג, או שנעשתה לטובת שניהם. ההוצאה היא בעלת אופי אישי של הנתבע, שלא שירתה את היחידה המשפחתית, ואין לזקוף את מחציתה לחובת התובעת, והוסיף כי:
"סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון אינו יכול להוות "קיצור דרך" לניהול תביעת נזיקין, אף אם סבור הנתבע שקמה עילת תביעה כנגד התובעת."כן {תמ"ש 17161/04, בש"א 5607/04 א' צ' נ' א' י', מיום 27.12.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט; ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541 (1996)}.
בשורה של פסקי-דין נקבע כי אם וככל שזכאית אישה למחצית הפנסיה שנצברה על-ידי בעלה, הרי זכותה זו תילקח בחשבון לצורך קביעת שיעור המזונות להם היא זכאית והיא לא תהא זכאית לשניהם במצטבר {ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541 (1996)}.
ב-ע"מ 1004/03, ע"מ 1004.1/03 {עזבון המנוח משה עמרני ז"ל וצפורה עמרני נ' דוד עמרני ואח', מיום 20.5.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} קבע כב' השופט ברלינר כי פנסיית שאירים שמקבלת המערערת מתוקף היותה אלמנת המנוח, אינה ברת-איזון ועל-כן טענת יורשי המנוח לאיזון פנסיה זו (על-מנת להינות מחלוקת מחצית הפנסיה בין כלל היורשים) דינה להידחות.
כן. בשורה של פסקי-דין, הוכרו נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה כנכסים ברי-שיתוף וברי-איזון {ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3), 793 (1991); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1), 602 (1992); ע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3), 758 (1993)}.
הנכסים המסחריים ובכללם זכות הקניין הרוחני, שייכים לעניינים הממוניים שאינם חייבים להיות מוכרעים בעת פקיעת הקשר (לעומת עניינים שעילתם בדין העברי ולכן הם נכללים בענייני הנישואין - כגון הכתובה, ומוכרעים בפקיעת הקשר או עניינים אחרים שבמהותם חייבים להיות מוכרעים בפקיעת הקשר כדוגמת דירת המגורים) אולם יש לדון האם זכות יוצרים, כזכות שבקניין הרוחני, היא זכות ברת-איזון או זכות בבעלותו הבלעדית של היוצר?
זכות היוצרים היא זכות בלעדית של יוצר על פרי רוחו, ומשמעותה - מחד, היא נגטיבית, קרי - קיים איסור בשימוש בזכות ללא הרשאת היוצר, ומאידך, היא קניינית-ערטילאית וניתנת להעברה לאחר.
הזכות מורכבת מזכות חומרית-כלכלית וזכות מוסרית ורק הזכות החומרית היא קניינית. הזכות האישית דומה לזכות לשם טוב ולכבוד ועל-כן הזכות האישית אינה עבירה.
בדין הישראלי והדין החל במדינות שונות, קיימת דרישה אחת על-מנת לקבוע כי מדובר ביצירה משותפת, והיא, הדרישה לשיתוף בעצם היצירה כתנאי לשיתוף בבעלות בזכות היוצרים ביצירה. לכן רק במקום שבו שני בני-הזוג נחשבים ליוצרים, ניתן לדבר על שיתוף ביצירה.
כאשר רק אחד מבני-הזוג הוא היוצר, אנחנו נדרשים לסוגיית השיתוף או איזון המשאבים.
רכישת זכות יוצרים אינה תוצאה של השקעת משאבים משותפים או מימוש רכוש קיים מלפני קשר הנישואין אלא תוצר רוחו וכשרונו של בן-הזוג ואין בינו לבין קשר הנישואין דבר (זאת להבדיל מכושר השתכרות המוזן גם מהשקעתו וטיפוחו של בן-הזוג).
לכן, כאשר היצירות הן פרי יצירתו של אחד מבני-הזוג החפץ יכול שיחולק, אך זכות היוצרים תישאר לעולמים בידי בן-הזוג היוצר, והפירות שמניבה הזכות יהיו שייכים לבן-הזוג היוצר.
יש לסייג ולומר, שאם ההכנסות שימשו לפרנסת המשפחה, הרי שיש להתייחס להכנסה זו ככל הכנסה אחרת.
אמנם, כאשר בן-הזוג אינו היוצר, וזכותו היא הזכות הקניינית בלבד, ולא גם הזכות האישית, יש להתייחס לזכות היוצרים כזכות חפצית ביצירה עצמה ויחולו עליה חוק המיטלטלין.
כאשר מדובר ביצירות וזכויות שנוצרו לפני קשר הנישואין וחל חוק יחסי ממון, הרי הזכויות יהיו נחלת היוצר בלבד בתנאי שאין הסכם אחר או שמאורח חייהם לא ניתן להסיק את ההיפך, ואם חוק יחסי ממון לא חל הרי שיחולו על היצירות חזקת השיתוף, ובתנאי שאין הסכם אחר ולא ניתן ללמוד את ההפך מאורח חיי הזוג {שרה פרזנטי "זכות היוצרים כנכס בר-חלוקה בין בני-זוג" רשימות בנתיב קנייני הרוח, השנתון למשפט, תקשורת וטכנולוגיה, כרך ביכורים (תשס"ד-2004)}.
כן {תמ"ש (ת"א) 470/96 ב' ת' נ' עזבון המנוח ר' ב' ז"ל, תק-מש 2003(2), 404 (2003)}.
המחוקק איפשר לבית-המשפט במצבים בהם נראה כי ייגרם אי-צדק, לשנות את דרך איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין.
כן. סעיף 7 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית-המשפט לראות נכס, שהוצא או שהתחייבו להוציאו מרשותו של אחד מבני-הזוג, כמו גם נכס שניתן במתנה - למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין, כאילו הוא עדיין של אותו בן-הזוג, כאשר הוכח לפניו כי כוונת המעשה היתה לסכל את זכותו של בן-הזוג השני לאיזון משאבים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון {ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5), 689 (1994)}.
סעיף 6א לחוק יחסי ממון קובע כי במידה ובית-המשפט או בית-הדין ראה כי לצורך ביצוע איזון המשאבים יש למכור דירה המשמשת למגורי בני-הזוג או למגורי ילדי בני-הזוג הקטינים ובן-הזוג המחזיק בהם, לא יורה על ביצוע המכירה והיא תעוכב, כל עוד לא נוכח בית-המשפט או בית-הדין כי לילדי בני-הזוג הקטינים ולבן-הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע {ראו גם סעיף 6(ד)(4) לחוק יחסי ממון}.
בין המקרים ניתן למצוא בעל המבזבז כספים על פילגשו; הוצאות כספיו על רכוש אישי של אחד מבני-הזוג {ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541 (1996)}; כאשר אחד מבני-הזוג מבצע "מניפולציה כספית" במיוחד לעצמו.
הגישה הראשונה, היא גישה הדוגלת בסימטריה בין השיתוף בנכסים לשיתוף בחוב - אם הוכח שיתוף כללי - הרי שאף החובות משותפים, אם יוכח שיתוף חלקי הרי שאף אופי החיוב בחוב יהיה מוגבל {ת"א (חי') 2240/02 ורדינון שושנה נ' עזבון המנוח מאיר לוי ז"ל ואח', תק-של 2004(1), 9532 (2004)};
הגישה השניה בוחנת את השאלה האם החוב הוא בעל אופי אישי מובהק או בעל אופי משותף {ע"א 7442/97 עמית נ' עמית, פ"ד נד(4), 625, 629 (2000)} ובשים-לב כי רק חוב בעל אופי משותף יכלל בשיתוף החובות החוסה תחת משטר חזקת השיתוף;
הגישה השלישית, מבקשת להוכיח קשר ישיר בין החוב לנכס המהווה את השיתוף, רק חוב שנובע מהשקעה בנכס משותף - יהיה חוב משותף {ע"א 633/71 תמרה מסטוף נ' עזבון המנוח י' מסטוף, פ"ד כו(2), 569 (1972)}.
כן {בר"ע 65/96 ראובן ניר נ' מזל ניר, תק-מח 96(3), 3516 (1996); תמ"ש 93361/99 מרים מגן נ' עמירם מגן ואח', תק-מש 2000(2), 18 (2000)}.
כן. דוגמה מובהקת לנכס משותף, שחזקה כי חל עליו שיתוף על-פי קביעת בית-המשפט, הוא כל נכסי המיטלטלין השייכים לבני-הזוג {ראו גם ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3), 685 (1994)}.
כך גם באשר למיטלטלין, החוסים תחת משטר איזון המשאבים, אף שבני-הזוג חוסים תחת משטר של איזון משאבים, קרי, משטר של הפרדת רכוש משך חיי הנישואין, אף-על-פי-כן, ביחס למיטלטלין קמה חזקה, כי הם משותפים לשני בני-הזוג וזאת כיוון שבמקרה שבו חיים ביחד בני-הזוג, אין כל אינדיקציה אובייקטיבית למשטר של הפרדת רכוש ביחס למיטלטלין ולכן גם אין כל רלוונטיות לשאלה מי רכש את המיטלטלין ומאיזה חשבון.
נכס משותף הינו נכס ששימש את בני-הזוג או נכס ממנו התקיימה המשפחה, שעל-פי הסכמת בני-הזוג הנלמדת מהתנהגותם וכוונתם ומכוח הדין הכללי, אף אם הינו רשום על-שם אחד מן הצדדים יש לראותו כנכס השייך לשניהם {תמ"ש 5522/02, 5523/02 ר' י' נ' ג' פ', תק-מש 2003(4), 485 (2003)}.
לצורך איזון המשאבים הסעיף אינו מציין במפורש "נכס משותף" שכן נכס משותף שייך לשני בני-הזוג מכוח הדין הכללי, מכוח השיתוף בנכס יש שנוצר על-ידי הצדדים, ומשכך פירוק השיתוף בו ייעשה מכוח היות הצדדים שותפים בו ואיננו נכלל למעשה בנכסים אותם יש לכלול באיזון.
כאשר אין הסכמה בשאלה אילו נכסים מגיעים מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון קובע שזכות ההחלטה נתונה לבית-המשפט או בית-הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.
על-פי סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון, לצורך איזון המשאבים יש לשום את נכסי כל אחד מבני-הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי אותם נכסים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים. אופן השומה והחלוקה נתונה להסכמת בני-הזוג.
המחוקק ראה לנכון לקבוע תקופות זמן ארוכות (הניתנות לקיצור בתנאים מסויימים), מאז שנפרדו הצדדים, או מאז שניהלו הצדדים הליכים. תקופות אלו נועדו ללמד על רצינות הפירוד; עומק הפירוד; סופיותו של הקרע והיותו "יציב".
כן {תמ"ש (קר') 7581/06 ו' ש' נ' ד' ש', תק-מש 2009(1), 588 (2009)}. סעיף 5א(ב) לחוק יחסי ממון קובע כי בית-המשפט או בית-הדין רשאי לקצר את התקופות, אף אם לא התקיימו הוראות סעיף 5א(א) בהתקיים אחד מאלה: ניתן כלפי בן-הזוג המבקש צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת או צו הרחקה להבטחת מדור שקט; הוגש כתב אישום נגד בן-הזוג של המבקש הכולל אישום בעבירת אלימות שבוצעה במבקש או בילדו; בית-המשפט ציווה על מעצרו של בן-הזוג של המבקש לאחר ששוכנע כי קיים חשד סביר שהוא עבר עבירות אלימות שבוצעה במבקש או בילדו {ראו סעיף 5א(ב) לחוק יחסי ממון}.
חיים בנפרד של לפחות תשעה חודשים; חלפה שנה מאז הגשת תביעה רכושית; חלפה שנה מאז הליך להתרת נישואין.
מטרתו של סעיף 5א לחוק יחסי ממון, לאפשר ביצוע "איזון משאבים" וחלוקת הרכוש המשותף בין בני-זוג, החיים בפירוד, באותן נסיבות המפורטות בסעיף.
ב-תמ"ש (רשל"צ) 32325/02 {לוני נ' פלונית, תק-מש 2009(2), 575 (2009)} נקבע כי עניינו של סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בכספים הניתנים לנכה על-מנת להחזירו, ככל הניתן, למצב בו היה לפני קרות הפגיעה, לפצותו על השינוי לרעה שחל בחייו בגין נכותו, להקל עליו ולשקמו. לפיכך, ביקש המחוקק להוציא כספים אלה מהנכסים שהינם בני האיזון על-מנת שיישארו בידי הנכה וישמשו למטרת החזרת מצבו ככל שניתן למצבו הקודם.
נבהיר כי לכלל האמור, קיימים חריגים לפיהם כאשר יוכח כי היתה כוונת שיתוף של כספי בני-הזוג וכי הכספים שימשו בין השאר גם לצרכי המחיה הרגילים, יהיה בכך כדי להצדיק הכללתם של אותם כספים במסגרת איזון המשאבים.
לא. ב-תמ"ש (י-ם) 24880/02 {ז' ל' נ' נ' א', תק-מש 2008(1), 150 (2008)} טענת האישה כי מגיע לה מחצית מזכויות המקרקעין נדחתה מחמת העובדה כי השקעת הבעל במקרקעין, נעשתה לפני הנישואין.
-בג"צ 10605/02 {יפה גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, בית-הדין הרבני האיזורי אריאל, יאיר גמליאל, מיום 30.12.03, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} קבע בית-המשפט כי:
"במקרה שלפנינו, אין בין בני-הזוג הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון ועל-כן, חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השני לחוק. במסגרת הסדר זה, יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, ממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין. זאת, על-אף רישום הדירה על-שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתה. הסכמה זו, תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישור בית-המשפט או בית-הדין המוסמך."
ב-תמ"ש 70030/98, תמ"ש 70031/98 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2000(1), 334 (2000)} נקבע כי הפיצויים מגרמניה יחולקו בין בני-הזוג, על-פי חזקת השיתוף החלה עליהם. במקרה הנדון, התובעת והנתבע, הינם בני-זוג יהודים ישראליים, שנישאו זל"ז כדמו"י ביום 21.3.61. מנישואין אלו נולדה לבני-הזוג בת אחת שבזמן אירוע המקרה היתה בגירה ונשואה. משבר פרץ בין בני-הזוג. בקיץ 99 נודע לבתם של הצדדים כי הנתבע תרם סכום כספי גבוה למוסד רפואי וזאת מבלי ליידע את התובעת ובתו וכן ערך צוואה בה ציווה את כל רכושו לאגודת ידידים של מרכז רפואי.
התובעת פתחה בהליכים משפטיים כנגד התובע לשמירת זכויותיה למזונות ולחלוקת הרכוש - לאחר 37 שנות נישואין משותפות. בכתב התביעה הרכושי עתרה התובעת למתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי היא הבעלים של מחצית רכושו של הנתבע מכל מין וסוג, ביניהם הזכות לחצי מסכום הפיצויים מגרמניה שקיבל ומקבל הנתבע.
כב' השופט ש' שוחט קבע בעניין בקשת שיתוף בפיצויים מגרמניה כי אין להקיש וללמוד מחוק יחסי ממון להלכת השיתוף. מדובר בשני משטרים שמטרתם להביא לשיויוניות בחלוקת הרכוש המשותף של בני-הזוג. שני המשטרים שונים הם. הלכת השיתוף שמקורה בהלכה הפסוקה, בלבושה הנוכחי, גורסת לשיתוף מלא בין בני-זוג - בכל הרכוש - בין משפחתי ובין עסקי, בין זה שבמאמץ משותף ובין זה שהובא על-ידי מי מבני-הזוג לפני הנישואין. הלכה זו מבוססת כל כולה על כוונת הצדדים ולכן יכולות נסיבות מקרה אחד להכניס לגדר הרכוש המשותף גם נכסים שנתקבלו במהלך הנישואין, במתנה ובירושה על-ידי אחד מבני-הזוג. הסדר איזון משאבים, לעומת זאת, הינו הסדר חקיקתי יבש הקובע משטר של הפרדה ולא של שיתוף במהלך חיי הנישואין.
בית-המשפט הסיק שאין להקיש מהחוק להלכת השיתוף, ולכך יש חיזוק מסעיף 8(1) לחוק שנותן סמכות לבית-המשפט, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששווים לא יאוזן בין בני-הזוג. ללמדך שאין סמכות לבית-המשפט במסגרת סעיף 8 להכניס לגדר מסת הנכסים ברי-האיזון, בנסיבות מיוחדות, נכסים שהוצאו ממנה לפי סעיף 5. על-אף כל זאת לא היסס בית-המשפט העליון להרחיב את תחולתה של הלכת השיתוף ולהחילה גם על נכסים שהיו למי מבני-הזוג טרם הנישואין.
במקרה דנן, נקבע כי אין להחיל את הוראות חוק יחסי ממון על הלכת השיתוף ולכן הכספים שנצברו בחשבונות הנתבע, המהווים חיסכון משותף של כספי הרנטה מגרמניה, הם חלק מהרכוש המשותף של בני-הזוג ולתובעת מגיע מחצית מהם, זאת בשונה מתשלומי הרנטה השוטפים המשולמים מידי חודש אותם יש להשאיר לנתבע.
לעומת זאת, באותן הנסיבות, כאשר הוחל על בני-זוג משטר איזון המשאבים היתה התוצאה שונה בשל הוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון.
בפסק-דינה של כב' השופטת ע' שצקי ב-ת"א (ת"א) 664/89 {גיטלר נ' גיטלר, תק-מח 92(1), 903 (1992)} שלל בית-המשפט את זכותו של הנתבע בפיצויים מהטעם שהעילה לקבלת פיצויים התגבשה טרם הנישואין ועל-כן לא ניתן לומר, כי מקור הרכוש במאמץ משותף של בני-הזוג. בית-המשפט לומד לעניין זה מהוראת סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון המוציא מגדר הנכסים ברי-האיזון "גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על-פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות".
ב-בג"צ 7716/05 {פלונית נ' פלוני ואח', תק-על 2007(3), 3249 (2007)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי בנסיבות העניין, יש לראות ביום 22.8.02 (יום אישור הסכם הגירושין על-ידי בית-הדין הרבני), כמועד סיום החיים המשותפים של בני-הזוג. לפיכך, יש לקבוע כי האישה זכאית למחצית שווים של פיצויים הפיטורין בהתאם לחלק היחסי ששולם לבעל עבור התקופה מתחילת עבודתו ועד ליום 22.8.02.
ב-תמ"ש 98793/97 {פלוני נ' פלונית, מיום 11.2.02, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} נקבע כעיקרון, כי גימלת הנכות מוצאת ממסת הנכסים ברי-האיזון. אמנם, יתכן, כי יהיה בידי בן-הזוג להצביע על ראיה כלשהי בדבר כוונה מיוחדת של בני-הזוג להכליל גם גימלה זו במסגרת מסת הנכסים ברי-האיזון, אולם, במקרה שבנדון לא נטען דבר קיומה של כוונה כאמור וממילא גם לא הוכחה קיומה.
אף בעניין זה בית-המשפט לא יאטום אוזנו מלשמוע טענות בן-זוג לזכאותו בגימלה, כפוף להוכחתו את קיומה של כוונה מיוחדת, העומדת בניגוד להוראות החוק.
כך נקבע על-ידי כב' השופט גרניט ב-תמ"ש 65441/98 {ט' נ' ט', תק-מש 2000(3), 98 (2000)}. במקרה בו הצדדים היו חלוקים בשאלה האם הגימלה שקיבל האיש מביטוח לאומי עקב תאונת עבודה הוא סכום השייך לאיש בלבד או לשניהם יחד. בעניין זה נקבע כי הגימלה מוצאת באופן עקרוני ממסת הנכסים בני-האיזון או בני-החלוקה. אולם כמו לגבי מתנות ונכסים שנתקבלו לפני הנישואין ניתן להוכיח כי הם נטמעו או התמזגו ברכוש המשותף או שבן-הזוג הסכים במפורש או מכללא להיותם משותפים.
במקרה זה, יש לבדוק את כוונת הצדדים לשיתוף ואת טיב המתנה - מי הנותן והאם הנכס משמש שימוש אישי או משותף.
כאשר בן-זוג מפקיד סכום כסף בחשבון בנק משותף חזקה שהוא מתכוון ליצירת שותפות.
בדרך-כלל כאשר נכס נרכש בכספי בן-זוג אחד ונרשם על-ידי בן-הזוג האחר קיימת חזקה שהנכס ניתן במתנה, אולם חזקה זו אינה חד-משמעית ויתכן שקיומה יהיה מותנה בטיב הנכס {ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1), 278 (1990)}.
הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון המוציאה מהסדר האיזון המשאבים נכס שקיבל בן-הזוג במתנה בתקופת הנישואין חלה גם על מתנה שקיבל בן-הזוג ממשנהו ולא רק על מתנה שקיבל בן-הזוג מצדדים שלישיים; הוראת הסעיף 8 לחוק יחסי ממון המקנה סמכות לבית-משפט לשנות את בסיס האיזון ואת שווי האיזון לא חלה על נכסים שהוצאו בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מהסדר האיזון; דיני המתנה של הדין הכללי גוברים על הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
ב-תמ"ש 15271/96 {דפנה שלף נ' יהודה שלף, מיום 10.3.03, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט} קבע כב' השופט י' גייפמן כי:
"נתינת הכספים העודפים על-ידי האישה לצורך רכישת הדירה, שנרשמה בחלקים שווים על-שם שני בני-הזוג, נשלטת על-ידי דיני המתנה. כמתנה היא הושלמה עם נתינת הכספים, ולא ניתן לחזור ממנה כ-18 שנה לאחר ביצוע העסקה."
{ראה גם ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1), 122 (1989); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2), 154 (1990)}.
לא. ב-ה"פ 669/02 {חאג יחיא אשואק נ' איתן ארזי ואח', תק-מש 2004(3), 510 (2004)} קבעה כב' השופטת רחל קרלינסקי, כי מיטלטלין שבדירתה של המבקשת, שהתקבלו במתנה, לא ישמשו כתשלום לחובות הבעל לאחר מותו ולכן לא יעוקלו ולא ינוהלו כנגדם הליכי הוצאה לפועל. טענת המבקשת שהתקבלה היתה כי על-פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, בהיות המיטלטלין מתנה שקיבלה מאביה, לא נפגמה בעלותה היחידה בהם על-ידי קשר הנישואין.
ב-תמ"ש 71250/99, 71251/99, 71252/99, 71253/99 {מ' א', מ' ר', מ' ג' נ' מ' ש' ס', תק-מש 2004(3), 510 (2004)} קבע בית-המשפט בהסתמך על סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קבע, כי המדובר בחוזה שנכרת למראית-עין בלבד - ועל-כן הוא בטל.
ככל הנוגע לחזקת השיתוף הרי שגישת בית-המשפט העקרונית היא שגם אם היה מדובר בנכס שנקנה מכספי אחד מבני-הזוג, שנצברו לפני הנישואין, הרי כיוון שהנכס שימש את המשפחה כולה ולא רק את בן-הזוג שקנה את הנכס, הרי הנכס הזה נטמע ברכוש שנצבר לאחר הנישואין.
כך קבעה גם כב' השופטת דורנר ב-ע"א 1880/95 {דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4), 865 (1997); וראו גם ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2), 77 (1994); ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5), 596 (1993)} כי "יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין. שכן, ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף".
כאשר מדובר באיזון המשאבים על-פי חוק יחסי ממון, הרי, בשל ההפרדה הרכושית, יש לשקול שיקולים נוספים, כפי שנראה להלן.
ב-תמ"ש 71250/99, 71251/99, 71252/99, 71253/99 {מ' א', מ' ר', מ' ג' נ' מ' ש' ס', תק-מש 2004(3), 510} להלן: פרשת מ' א') הצדדים נישאו בשנת 93. בשנת 1999, עזבה האישה, ביחד עם הילדים, את דירת המגורים, ועברה להתגורר בדירה ששכרה למגוריהם.
בשנת 2000 הגיש הבעל כנגד האישה לבית-הדין הרבני תביעה לשלום-בית. מנגד, הגישה האישה תביעה לגירושין כנגדו, ובשנת 2004, ניתן פסק-דין לחיוב גירושין, בהיעדר סיכוי לשלום-בית. יצויין כי כיוון שטרם חלף מועד הערעור על פסק-דין זה לא ניתן משקל לחיוב הגירושין בפסיקה זו.
במקרה הנ"ל תבעה האישה כי בית-המשפט יצהיר, כי על הבעל (להלן: הנתבע) להעביר לה את מחצית הזכויות במכונית ובטנדר, ולאזן את שוויים בין בני-הזוג.
הטנדר, נרכש על-ידי הנתבע במהלך הנישואין וחרף נסיונו של הנתבע לשכנע את בית-המשפט כי הבעלות על הטנדר נרשמה על-שם אחר, קבע בית-המשפט כי על-פי הראיות הטנדר נקנה ושימש את הנתבע ועל-כן זכאית האישה למחצית משוויו ביום הקרע, אותו תקבל בעת איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין.
לעניין המכונית טען הנתבע כי היא רשומה על-שם האב ועל-כן אינה נכללת באיזון. בעניין זה הוכח לבית-המשפט כי עובר לנישואין היתה ברשות האישה מכונית מסוג אוטובינקי, שנמכרה כשנה לאחר הנישואין, ובכספי תמורתה נקנתה מיצובישי שנרשמה על-שמה של האישה ושימשה אותה. כשרכש אבי הנתבע מכונית חדשה, מכרה האישה את המיצובישי, ומאז החזיקה והשתמשה במכונית, אשר, כאמור, הבעלות בה נותרה רשומה בשמו של האב.
המחלוקת העובדתית בין בעלי הדין נסובה סביב השאלה, האם האישה, כטענתה, שילמה לאב תמורה עבור המכונית - בנתינת מכוניתה הישנה, ולכן רכשה את הבעלות בה, או, שמא, כטענתו של הנתבע, לא שולמה לו כל תמורה עבור המכונית וזו הועמדה לשימושה של התובעת כמחווה של רצון טוב בלבד, תוך שהוא שומר על זכויותיו בה. בית-המשפט קבע כי הצטברות הראיות מוליכה למסקנה, כי התובעת רכשה את המכונית מהאב, כטענתה, ועל-כן זכאית היא שהבעלות במכונית תועבר לשמה לאלתר.
קביעת בית-המשפט דלעיל, קובעת כי ב"סוגיית התיחלוף" - בעניין הרכב, שהיה בבעלות האישה טרם הנישואין, ואשר במהלך הנישואין הוחלף ברכב אחר, הבעלות בנכס תישמר אצל בעליה המקוריים.
נראה כי בהלכה הפסוקה בעניין התיחלוף, אין תמימות דעים וכי נכסים של בני-הזוג אשר הינם פרי מיזוג של נכסים שקדמו לנישואיהם, לנכסים שנרכשו לאחר הנישואין, בנסיבות מסויימות כמו למשל, אורך חיי הנישואין, היקף הנכס המקורי, והתנהגות הצדדים יראו כנכס חדש משותף {ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2), 631 (1986); ע"א 663/87 ד"ר נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1), 104 (1990)}.
כך היה המקרה ב-תמ"ש 813250/9 {ש' נ' נ' ש' י', מיום 23.8.04, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט}. בעניין זה, הנתבע החל לעבוד במשרד הביטחון ארבע שנים לפני נישואי בני-הזוג, וסיים עבודתו שם לאחר 37.5 שנים. אחת מטענותיו לגבי זכויות הפנסיה היתה כי יש לחלק את זכויות הפנסיה שצבר בעבודה זו רק במועד הנישואין. כב' השופטת ריש רוטשילד קבעה כי בשים-לב לשנות הנישואין הארוכות של בני-הזוג ולעובדה, כי במשך רוב רובן של שנות עבודתו, היה הנתבע נשוי לתובעת, וכי התקופה בה עבד לפני נישואי בני-הזוג (ארבע שנים) הינה שולית לעומת יתרת התקופה ועוד, שלבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים, אשר בנטל גידולם וחינוכם נשאה התובעת, אין מנוס מהמסקנה, שאין להפריד בין הזכות שנצברה בארבע השנים שקדמו לנישואין, לבין הזכות שנצברה בשנים שלאחר הנישואין, ויש לקבוע כי הזכות בשלמותה עומדת לחלוקה שווה בין בני-הזוג.
לא {תמ"ש 54323/97 ס' נ' נ' כ' ח' נ', פורסם באתר בית-המשפט העליון (20.4.03)}.
נטיית בית-המשפט הינה להחיל את חזקת השיתוף באופן גורף, כאשר עסקינן בדירת מגורים שכן היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" {ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2), 233, 242 (1995), וראה גם ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3), 685 (1994)}. כאשר הדירה רשומה על-שם אחד מבני-הזוג, אין זו חזקה כי הבעלות שייכת למי שהנכס רשום על-שמו. הנחה היא, שמשרכש אחד מבני-הזוג דירה לצורכי מגורי בני-הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה זו משותפת תהא לשניהם {ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2), 631, 636 (1986)}.
לעומת זאת, סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מוציא מכלל הנכסים ברי-האיזון את הנכסים שנצברו טרם הנישואין, ללא הבחנה בחשיבותם או בערכם בחיי בני-הזוג, ונראה כי אף אם המדובר בדירת מגורים, לה יוחסה משמעות אחרת על-פי חזקת השיתוף, כאשר מדובר בדירת מגורים שנרכשה כולה טרם הנישואין על-ידי אחד מבני-הזוג, ולא הושקעו בה משאבים מיותרים, הרי שגם היא תיבחן על-פי עקרונות סעיף 5 לחוק יחסי ממון הנ"ל {תמ"ש 101363/98 א' א' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט; ה"פ 507/01 קסלר ציפי נ' קסלר שבתאי, הכשרת היישוב בע"מ - חברה לביטוח, מיום 9.6.02, פורסם באתר האינטרנט דטה חוק ומשפט}.
גישה ראשונה: "מתוך שבני-הזוג היו איש בחברת רעותו שני