best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


רכוש משותף הצמוד לדירה הינו חלק מהדירה לצורך חוק הירושה

  • April 2011
  • Posted By admin
  • 0 Comments

ת”ע 28029-09-10

בפני כבוד השופט יהורם שקד בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן

העובדות בקצרה:

1.       המנוח והמנוחה החזיקו בחלקים שווים בזכויות בדירת מגורים בתל אביב (להלן: הדירה). למנוחים לא היו ילדים, ולפיכך כאשר הלכה המנוחה לבית עולמה בשנת 1992, ירש המנוח את מלוא זכויותיה בדירת המגורים וכן 2/3 מיתרת העיזבון, זאת בהתאם לסעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, התשכ”ה 1965.

2.       התובעת הינה אחות המנוחה ויורשת 1/3 מיתרת עזבונה.

3.       בשנת 2007 הלך המנוח לבית עולמו ובהתאם לצווואתו, ירש הנתבע את מלוא עיזבונו, לרבות את זכויותיו בדירה.

4.       לטענת התובעת, הן החניה והן הגג אינם חלק מזכויות המנוחה בדירה (אותן ירש המנוח במלואן), אלא יש להתייחס אליהם כחלק מיתרת עיזבון המנוחה, אשר היא יורשת 1/3 הימנה.

5.       אין חולק כי למרות שהמנוחה הלכה לבית עולמה בשנת 1992, התביעה דנן, הנסמכת על טענות לזכויות מעיזבונה הוגשה רק ב 19.9.2010, קרי: 18 שנים לאחר פטירת המנוחה.

6.       עוד אין חולק כי המנוחים היו נשואים זל”ז עשרות בשנים ולדאבון לב, הם הלכו לבית עולמם מבלי להותיר זרע של קיימא. בני הזוג התגוררו שנים רבות בדירה, לה צמודים החניה והגג. לאחר פטירת המנוחה, המשיך המנוח להתגורר בדירה עד לפטירתו בשנת 2007.

דיון:

7.       סעיף 55(ב) לחוק המקרקעין, התשכ”ט 1969 קובע כי:

“עסקה בדירה תחול גם על החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה, ואין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מהדירה…”.

8.       הרציונאל העומד בבסיס סעיף זה הינו כי יש לראות ברכוש המשותף הצמוד לדירה כחלק בלתי נפרד מהרכוש העיקרי, קרי: הדירה. בהתאם ללשון החוק, לא ניתן לבצע עסקאות ברכוש הצמוד לדירה בנפרד ממנה וכי מי שמבקש לבצע עסקאות ברכוש המשותף, חייב להקדים ולבצע עסקה בדירה גופה.

9.       פסקי הדין שהובאו על ידי התובעת בסיכומיה אינם מתאימים לעניין הנדון, באשר אף אחד מהם איננו מתייחס למקרה של הצמדות ספציפיות לדירת מגורים, אלא לזכויות בניה על מגרש עליו קיים בית מגורים.

10.   התובעת הפנתה לפסק דינו של כבוד השופט גורן בה”פ 1307/89 חנה גינסבורג ואח’ נ’ ג’וליה ליליאן פרידמן, פ”מ תשנ”א (1) 315, בו נקבע:

“… כאשר דירת מגורים בנויה על שטח קרקע רחב וגדול, אין מקום להחיל את המונח “דירה” גם על כל השטחים הבלתי אינטגרליים למגורים אלא רק על המבנה המשמש למגורים בלבד… מאמץ אני את ההגדרה הנ”ל של “דירת מגורים” גם לענייננו, מאחר ודעתי היא שהמחוקק התכוון, באופן מפורש לדירה כזאת שבה התגוררו בפועל בני הזוג ערב מותו של בן הזוג שנפטר. יש, לכן, להבדיל בצורה מפורשת בין דירת המגורים ואותו חלק מהקרקע שהיה אף הוא, בשימושם של בני הזוג במסגרת המגורים שלהם לבין אותו חלק מהקרקע (המגרש) שלא שימש כלל את המגורים של בני הזוג באותו מקום” (שם, עמ’ 316-317).

11.   כאמור, למרות שאין המשל דומה לנדון, מתוך המשל ניתן ללמוד על הנדון. אין עוררין כי עסקינן בדירת מגורים קטנה, לה צמודים גג וחניה בלבד. אין מדובר בבית קטן הבנוי על שטח רחב ידיים, אשר ברור כי מהותו האמיתית של הנכס נגזרת מהקרקע עליו הוא בנוי ולאו דווקא מהבית שעל הקרקע. כאשר בית קטן שוכן על שטח רחב ידיים, אין ספק כי העיקר הוא הקרקע ולא הבית. בענייננו, אין חולק כי הדירה היא העיקר ואילו החניה והגג הינם טפלים לעיקר, עד כדי כך שהמחוקק מצא לנכון לקבוע כי אין תוקף לעסקה ברכוש משותף הנפרד מהדירה.

12.   פרשנות סעיף 11 לחוק הירושה, לפיה יש להפריד בין הדירה לבין הרכוש הצמוד לה (החניה והגג), הינה פרשנות מרחיקת לכת, שבכל הכבוד, נעדרת סבירות והיגיון. אין זה סביר או הגיוני כי כל אימת שבן זוג יירש את זכויות בן זוגו המנוח בדירת המגורים, יחל מחול שדים מצידם של יתר היורשים שיבואו וידרשו את חלקם בעיזבון על דרך של שומת החלקים הצמודים לדירה.

13.   גם אם תאמר כי פרשנותה של התובעת לסעיף 11 לחוק הירושה הינה פירוש אפשרי, הלכה היא כי מבין שני פירושים אפשריים, יש לבחור באותו פירוש המתיישב עם ההיגיון והשכל הישר (ראה: ע”פ 817/76 דנינו נ’ מדינת ישראל , פ”ד לא(3) 645, 652). בבג”צ 265/87 ברספורד נ’ משרד הפנים , פ”ד מג(4) 793, התבטא כבוד השופט ברק לאמור: “חזקה על מחוקק, כי לא ביקש להשיג תוצאה אבסורדית, אלא תוצאה סבירה המתקבלת על הדעת” (שם, עמ’ 839). תוצאה סבירה המתקבלת על הדעת אחת היא – הדירה והצמוד לה חד הם.

14.   בספרו של עו”ד בעז קראוס, דיני ירושה ועיזבון , מתייחס המחבר להיקף תחולת הגדרתה של “דירה”, תוך שהוא פוטר עצמו מדיון מקיף בדירת מגורים, ולשיטתי בצדק רב, לאמור: “במקרה שהדירה הנדונה היא דירה בבית משותף וכד’ – גבולותיה ברורים והיקפה ידוע” (שם, עמ’ 105). גבולותיה של דירת המגורים ידועים והם עולים מתוך נסח רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין (נסח טאבו) ואף היקפה ידוע והוא כולל את כל השטחים הצמודים לה, שאף הם באים לידי ביטוי באותו מסמך.

15.   למותר לציין כי במציאות בה אנו חיים, בה כמעט לכל דירה מוצמדת חניה, כל פרשנות לפיה החניה איננה חלק מהדירה לה היא צמודה, תהיה מרחיקת לכת ותחטיא את מטרת החוק. אין בליבי ספק כי שימוש בחניה בודדת או בגג הינו שימוש בשטח אינטגרלי למגורים, כדברי כבוד השופט גורן בה”פ 1307/89 הנזכר לעיל.

16.   המנוח חי בדירה במשך שנים רבות וחזקה כי הוא עשה שימוש הן בחניה והן בגג והדרישה להפריד את הגג והחניה מהדירה אותה ירש המנוח – לא כל שכן לאחר כ 18 שנים מהמועד בו ירש אותה – נראית לי בלתי סבירה בעליל, מנוגדת ללשון החוק ומרחיקת לכת.

17.   התובעת מבקשת להסתמך על האמור בסעיף 62(א)(1) לחוק המקרקעין, לפיו ניתן להעביר רכוש משותף שהוצמד לדירה פלונית לדירה אחרת באותו בניין, ללמדך כי ניתן לנייד את הזכויות ברכוש המוצמד ולפיכך ניתן לסחור בהם וכפועל יוצא, לקבוע כי הן ברות שווי כלכלי.

18.   האפשרות להעביר את הרכוש הצמוד לדירה אחת לטובת דירה אחרת, איננה תורמת לביסוס טענות התובעת. מלבד הפרוצדורה הכרוכה בכך והצורך בהסכמת כל בעלי הדירות וכן תיקון צו רישום פנקס הבית המשותף (השווה: סעיפים 62(א1) וסעיף 145 לחוק) אין מדובר בנכס העובר לסוחר, מה גם שהעברת נכס זה יכולה להתבצע אך ורק בין דיירי אותו בית משותף שאין חולק כי התובעת איננה נמנית עמם.

19.   ודוק; תביעתה של התובעת איננה נדחית רק משום שלא ניתן לנייד את הרכוש הצמוד לדירה בקלות ורק משום שלא ניתן לסחור ברכוש זה בנקל, אלא שיש בכל אלו בכדי ללמדך כי הניסיון להפריד בין הרכוש הצמוד לדירה לבין הדירה הינו מלאכותי ומאולץ.

סיכומם של דברים:

20.   מכל הנימוקים שפירטתי לעיל, דין התביעה להימחק על הסף באשר התביעה איננה מגלה עילה (השווה: תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד 1984).

21.   בשולי הדברים ברצוני להביע את תמיהתי מדוע מוגשת תביעה זו 18 שנים לאחר פטירת המנוחה, כאשר בין פטירת המנוחה לבין פטירת המנוח – ובמשך כ-15 שנים – לא תבעה התובעת את המנוח בחייו, אלא נזכרה “לעמוד על זכויותיה” רק לאחר פטירתו.

22.   התובעת, אשר חיה ומתגוררת באוסטרליה ואשר ניהלה את ההליך “בשלט רחוק”, לא טרחה להופיע לדיון בעניינה ואף לא טרחה לבקש פטור מהתייצבות, מה שמעורר בליבי את החשש פן התובעת העריכה מראש את סיכויי תביעתה ולפיכך בחרה שלא להופיע לדיון.

23.    לאור האמור לעיל, הריני להורות:

א.                  התביעה נמחקת בזאת.

ב.                  התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 15,000 ש”ח.

ג.                    תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן לפרסם ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ”ד  אדר ב תשע”א, 30 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

Share

Comments