best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


סרבנות גט

  • October 2010
  • Posted By admin
  • 0 Comments

בעל אשר חויב בפסק דין במתן גט לאשתו נדרש לעשות כן. משזה מסרב, יטיל בית המשפט על הבעל מזונות מדין מעוכבת לזכות האישה. הרציונל לחיוב במזונות מדין מעוכבת נובע מכך שהאישה כבולה לבעלה, מעוכבת להינשא לאחר ואינה יכולה ליצור זכות למזונות מאחר.

אין נפקא מינה אם אישה אינה זכאית למזונות רגילים, שכן תביעת מזונות מדין מעוכבת היא תביעה עצמאית. האישה תהא זכאית למזונות מדין מעוכבת בשל סירוב הבעל במטרה לקנוס אותו על עיכובו.

מעבר לכך, לאישה תהא הזכות לתבוע את הבעל בתביעה אזרחית בגין השנים בו הייתה מעוכבת ובעלה מיאן לתת גיטה. שנים בהם לא יכלה להמשיך בחייה ולפתוח דף חדש.

דוגמאות לפסקי דין בעניין:

תמ”ש 6743/02 כ’ נ’ כ’: בית המשפט הבהיר כי אין חשש לבעיית גט מעושה, שכן תביעה זו אינה מאפשרת שקילת שיקולים הלכתיים, מאחר ואין הם קשורים לעילות הנזיקין אשר תביעה זו מתבססת עליהן. בית המשפט טוען כי בסירובו של הבעל ליתן גט על אף חיובו בבית הדין הרבני, מתקיימים הקריטריונים של סעיף 63 לפקודת הנזיקין היינו: א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק. מאחר וסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועד גם לשמירת האינטרס של האישה ולא רק האינטרס הציבורי הרי יש לראות בסירובו של הבעל לציית להוראות בית הדין הגדול למתן גט לאשתו כהפרת חובתו החקוקה לציית להוראות של הערכאה המוסמכת, ועל כן זכאית התובעת לפיצוי בגין העוולה. עם זאת, הפרת החובה לציית לבית הדין הגדול תזכה את האישה בפיצויים רק ממועד מתן פסק הדין עצמו, היינו מיום 5.6.06, מאחר שלפני מועד זה לא חויב הבעל במתן גט על ידי כל ערכאה.

בנוסף, מאחר שהוכח כי סירובו של הבעל למתן גט הינו מעשה בלתי סביר בנסיבות העניין והתנהגותו של הבעל אכן גרמה נזק נפשי חמור לאישה בהתעקשותו לסרב לבקשתה למתן גט, מהווה התנהגות זו רשלנות, על כל המשתמע מכך, ועל כן זכאית האישה לקבלת פיצוי בגין הנזקים האמורים.  באשר להיקף העוולה מבחינת התקופה הרלוונטית, קיימת גישה בפסיקה ובספרות המצמצמת את מתן הפיצוי בגין עוולת הרשלנות למועד שלאחר חיוב הגט בבית הדין. בימ”ש זה איננו מסכים עם גישה זו, מאחר שהרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האישה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. לפיכך לשיטת ביהמ”ש, בבוא בית המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חויב הבעל בגט או לא חויב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל.

יחד עם זאת, בית המשפט איננו קובע מסמרות ביחס לתיחום מועד הסירוב, אשר ממנו ואילך ייחשב לסירוב בלתי סביר המזכה בפיצוי, ויש לדון בכל מקרה לגופו. יצוין כי בנוגע לחיוב התובע בגין הפרתו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הרי שקיימות ספקות באשר לאפשרותו של אדם לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד כדוגמת זכות יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר נגרמו לו על ידי אדם פרטי ולא על ידי מעשים או מחדלים של גורמים ממשלתיים, ושאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה. ובימ”ש סבר, כי ניתן לצרף טענה זו לטענות הנוספות שעליהם מסתמך בית המשפט בהכירו בזכותה של האישה לפיצויים; הטענה כי סירוב הבעל משך שנים ליתן גט מהווה “התעללות נפשית מתמשכת”, כהגדרתה בסעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, ומשכך עולה כדי הפרת חובה חקוקה נדחתה. לפיכך נקבע, לאור הטענות הקשות שהעלתה האישה נגד בעלה, כי עוולת הרשלנות תחל מתום שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין. מועד בו היה ברור לבעל כי האישה נחרצת להתגרש וכי האישה סובלת מסירובו. בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לאישה עד יום מתן פסק דין זה בסך 450,000 ₪ בתוספת 100,000 ₪ עבור פיצוים מוגברים, סה”כ 550,000 ₪ + 20,000 ₪ הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד.

תמ”ש 19480/05 פלונית נ’ עיזבון המנוח אלמוני: התובעת והמנוח היו נשואים. בעקבות התנהגותו הקשה של המנוח, עזבה התובעת עם ילדיה את דירתם, והגישה תביעת גירושין. בסופה של התדיינות קבע בית הדין הרבני שעל הצדדים להתגרש אולם המנוח סירב במשך שנים רבות ליתן לתובעת גט. לאחר מותו הגישה התובעת תביעה לפיצוים בגין הנזקים שנגרמו לה בשל סירוב המנוח. בית המשפט לענייני משפחה שלל את הטענה להתיישנות נוכח הוראת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים. יש לדחות מכל וכל טענת המשיב כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום עזיבת האישה את בית הצדדים, שכן אין להעלות על הדעת שהמנוח יצא נשכר ממחדלו לשחרר התובעת מכבליו.

בהתאם לסעיף 19 לפקודת הנזיקין, עילת תביעה נזיקית שעמדה כנגד המנוח בחייו מוסיפה ועומדת נגד עזבונו לאחר מותו. בית המשפט קבע כי במקרה דנן מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות: (1) לסרבן גט חובת זהירות כלפי אשתו. קשר הנישואין הינו קשר יחיד ומיוחד, עמוק ואינטנסיבי. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקרבה המיוחדת, ובידי סרבן הגט לצפות את הנזק שיגרם כתוצאה מסרבנותו. אף חובת זהירות קונקרטית מתקיימת בענייננו: המנוח הוזהר והותרה מפורשות שהתנהגותו פוגעת פגיעה של ממש בתובעת ובזכויותיה וכי עליו לעשות מעשה וליתן לה גט כריתות אלא שהוא בחר לעצום את עיניו להתעלם מסבלה. (2) המנוח הפר את חובת הזהירות כלפי התובעת בסירובו הנמשך לגרשה חרף הוראת בית הדין. ברור היה לו, כלכל אדם סביר, שבהתנהגותו זו הוא גורם לה נזק רגשי, פוגע בזכויותיה לחופש, עצמאות, ופרטיות חוסם דרכה מלהינשא לאחר, להוסיף וללדת ילדים ולקיים חייה בשלווה ונחת הנדרשים לאדם באשר הוא אדם. (3) כתוצאה מהתנהגותו של המנוח נגרם לתובעת נזק לא ממוני של כאב וסבל, לרבות נזק של פגיעה באוטונומיה ובחופש הבחירה להינשא לאחר וללדת ילדים. צערה וסיבלה של מסורבת הגט אינו נדרש לראיה, צער זה הינו בגדר נזק לבר ממוני בגינו ראוי שהמעוול – הסרבן – יפצה אותה. המנוח עוול אף בהפרת חובה חקוקה, בהפרו את הוראת סעיף סע’ 287 לחוק העונשין המורה כי “המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים “. הוראת החוק נועדה אמנם לשרת אינטרס ציבורי, אך באותה עת היא נועדה גם להבטיח את אינטרס הפרט כי פסק דין בו זכה ימומש, ותכליתו היא למנוע מהפרט את הנזקים שאפשר שיגרמו לו מהפרה זו. בית-המשפט דחה את טענת המשיב כי סירובו של המנוח ליתן גט לתובעת נבע מכך שמנעה ממנו לראות את ילדיו, וקבע שחובתו של הבעל לשחרר אשתו מכבליו מעת שניתנה על כך הוראתו של בית הדין הינה ללא תנאי וללא עיכוב. כן דחה בית-המשפט את הטענה כי אין לחייב בפיצויים בגין סירוב ליתן גט אלא במקרה בו ניתן פסק-דין המחייב גירושין. לעניין זה קבע בית-המשפט כי יש לראות בפסק דינו של בית הדין הרבני כפסק דין המחייב גירושין, וזאת על-פי מכלול נסיבות העניין (לשון ההחלטה, קביעת מועד לדיון בסנקציות שיוטלו ועוד). בית-המשפט הוסיף וציין, כי לגישתו אין לומר ככלל כי מעת שניתן פסק דין בלשון הממליצה או מצווה לגרש אין מקום להכיר בתביעה נזיקית כנגד סרבן הגט. אף פסק דין הנוקט בלשון המלצה או מצווה נחשב לפסק דין של גירושין לכל דבר ועניין.

על בעל דין לקיים החלטותיה של ערכאה שיפוטית כל עוד לא ניתנה החלטה המבטלת אותן או מעכבת אותן, ואם לא יקימן הוא עשוי לשאת בתוצאות הפרתו את ציווי הערכאה השיפוטית. החשש לגט מעושה כתוצאה מהטלת סנקציות כספיות במקרים בהם לא נקט בית הדין בלשון “כפיה” או “חיוב” לגרש אינו רלבנטי בעניין דנן, שכן נישואי הצדדים פקעו עם פטירתו של המנוח. אף החשש ל”עישוי גיטין” באופן כללי, היינו שבעלים יתנו גט אך ורק כדי להימנע מתשלום פיצויים בגין סרבנות, איננו מתקיים, שכן לא נראה סביר שאדם ייתן גט לאשתו אך ורק בגין החשש שעזבונו יתבע לאחר מותו בשל סרבנותו. אשר לאומדן הנזקים שנגרמו לתובעת: בית-המשפט קבע כי בפסיקת פיצויים בגין סרבנות גט, יש להתחשב בכך שפסיקת פיצוי מוגזם עלולה לגרם למצב של “גט מעושה”. ראוי לאמץ אומדן סביר ואחיד כפיצוי בגין עוגמת הנפש הנגרמת למסורבת גט, ולהעמידו על סך של כ- 3,000 ₪ לכל חודש בו מסרב הסרבן למתן הגט על אף החלטת בית הדין הרבני. על יסוד זה, קבע בית-המשפט כי התובעת זכאית לפיצויים בסך של 711,000 ₪ בגין נזקיה הלא ממוניים. בית-המשפט קבע כי אין זה ראוי להטיל פיצויים עונשיים מוגברים בגין סרבנות גט, מטעמים של מדיניות משפטית שתכליתה למנוע חשש לגט מעושה ורצון לצמצם התנגשות בין הערכאות.

Share

Comments