best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


משמורת משותפת

  • May 2011
  • Posted By admin
  • 0 Comments

בית המשפט לענייני משפחה בטבריה תמ”ש 12148-04-10 ניתן ביום 28/4/11

בפני כבוד כבוד השופט אסף זגורי

ס.ג נגד ע.ג

פסק הדין

א. פתח דבר:

1. בעלי הדין הינם יהודים, אזרחי מדינת ישראל אשר נישאו זו לזה כדמו”י ביום 2/8/2002 וכתוצאה מנישואין אלו נולדו להם 2 ילדים קטינים:

ג. יליד 23/6/03 (תלמיד כיתה ב’ בבית הספר האזורי ביישוב פלוני)

ר. ילידת 26/3/07 (מתחנכת בפעוטון ביישוב אלמוני)

להלן יכונו : ” הקטינים” ו/או ” הילדים”).

בעלי הדין התגוררו עם הקטינים באזור השרון. האם עובדת, (במשמרות), בלוד כ-18 שנים ואילו האב עובד בחיפה במפעל מזה מספר שנים. בשלב מסוים מחליטים הצדדים לעבור להתגורר באזור הצפון ולבנות בית קרקע ביישוב קהילתי ב.ל. בסמוך לבית הורי האב. אלא, שתוך זמן לא רב, וככל הנראה לאחר אירוע בו היו מעורבים משפחות המוצא משני הצדדים, נקלעים יחסי הצדדים לשרטון והם מחליטים להיפרד ואף להתגרש .

2. הצדדים מפרידים המגורים והאם מגישה תביעה למשמורתם הבלעדית של הקטינים תוך שמבקשת היא, כי יותר לה לעבור להתגורר עמם באזור השרון, בסמוך לבית הוריה וקרוב יותר למקום עבודתה. האב מתנגד לתביעה, מבקש לשמר משמורתו המשותפת עם האם ביחס לילדיהם הקטינים ובעיקר עומד על כך שהילדים לא יועברו מאזור מגוריהם הנוכחי.

3. התביעה הוגשה בחודש אפריל 2010 ובמהלך פגרת הקיץ של אותה שנה נדונה בפני מותב אחר בקשתה הדחופה של האם למשמורת זמנית, בגדרה ביקשה להתיר לה המעבר עם הקטינים לאזור השרון לקראת שנת הלימודים תשע”א. הבקשה נדחתה על ידי כב’ השופט סוהיל ששימש כשופט תורן ולאחר מכן הועבר התיק לפתחי.

4. בשל החשיבות שראיתי באיסוף נתונים, קבלת חוות דעת מקצועית ושיקוף כל אלה בפני הצדדים למען ישכילו להגיע להבנות או הסכמות, ונוכח הכוונה לאפשר לצדדים להיערך להשיג על כל תוצאה שתתקבל בהליך זה עוד בטרם פגרת הקיץ הקרבה, ראיתי לנכון לנהל ההתדיינות בתיק זה כדלהלן:

א. הסמכתי את העו”ס לסדרי דין להסדיר את חלוקת הזמן ההורי בין הצדדים ;

ב. ביקשתי מהעו”ס לסדרי דין להכין מספר תסקירים ובהם המלצות לעניין המשמורת והמעבר לשרון;

ג. העו”ס הוזמנה לבית המשפט 3 פעמים במהלך ההתדיינות בתיק זה ;

ד. הצדדים הופנו ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה לשם בחינת אפשרות גישור ו/או גיבוש הסכמות בסיועה ובאמצעותה של מרכזת היחידה;

ה. מונה מומחה בתחום הפסיכולוגיה שיאבחן הצדדים והקטינים, ינסה אף הוא לבחון דרכים להביא הצדדים להסכמות ובהיעדרן ייתן המלצה מתאימה בעניין המשמורת והמעבר לשרון;

ו. קבעתי מראש, כי פסק הדין בתביעה זו יינתן עד לתחילת חודש מאי 2011, כך שכל צד יוכל לערער על פסק הדין בטרם פגרת הקיץ ולפני שנת הלימודים הבאה ולשם כך שוריינו מראש מועדים לדיונים (לרבות שמיעת ראיות) בתיק;

ז. במהלך הדיונים הפנה בית המשפט ביוזמתו שאלות רבות למומחה ולעו”ס לסדרי דין ואף לצדדים עצמם ואף פנה במישרין לבעלי הדין במטרה לבחון אפשרות של גיבוש הסכמה, אך הדבר לא צלח.

5. סיכומי הצדדים הוגשו בסמוך ובמהלך פגרת הפסח וכעת הגיעה שעת ההכרעה וזו אינה קלה עמי כלל וכלל. ברוח הימים בהם שקלתי ושקדתי בחומר שבפניי, לא תהא זו קלישאה לומר, כי קשה הייתה ההכרעה ‘כקריעת ים סוף’. ברם, עלי לנהוג על פי דברי כב’ השופט חשין (כפי שהובאו בהכרעה בעניין זהה על ידי כב’ השופט נ. סילמן בתמ”ש (קריות) 4212-12-09), “. ..שומה עליו על השופט להחליט, בין אם ירצה ובין אם ימאן, ותשובת איני יודע לא תתקבל “.

ב. העובדות:

6. בני הזוג התגוררו כאמור, עם ילדיהם הקטינים באזור השרון ובעקבות עבודתה של האם במשמרות (לרבות בסופי שבוע וחגים), רוב עול הטיפול בילדים שהיו קטנים ורכים אותה שעה הונח לפתחו של האב.

7. לשם כך נעזר האב לא אחת בהוריו שבאזור הצפון ונהג להגיע עם הקטינים אליהם בסופי שבוע.

8. לפני כשנתיים, החליטו הצדדים לעבור להתגורר ביישוב בו מתגוררים הורי האב בעמק יזרעאל ולבנות בית קרקע.

9. האם טוענת, כי הסכימה למעבר זה כאקט אחרון של הצלת הנישואין, הואיל וכבר לפני 6 שנים עלו היחסים על שרטון וכי האמינה שרק כך לא תאבד את בעלה ומשפחתה. עם זאת, היא טוענת, כי הוסכם בינה לבין בעלה שמדובר במהלך נסיוני, וכי האב הבטיח לה, שלאחר שנתיים יבחנו הצדדים שוב את צעדיהם וכי המעבר הינו הפיך (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית של האם וכן ראה עמ’ 3 שורה 6 לתסקיר מיום 18/8/10).

10. האב הציג הדברים (לסירוגין) בצורה שונה ; לשיטתו, בתקופת החיים באזור השרון, כל עול הטיפול בילדים היה לפתחו ובהיעדר סיוע ממשפחת האם, הוא נזקק לעזרה רבה מבני משפחתו (סעיפים 4-8 לתצהיר עדות ראשית של האב). מתיאור הדברים על ידי האב, עולה כי הוא ביצע כל מטלות הבית, טיפל בילדים ועבד בעבודתו בשל העובדה שאשתו עבדה במשמרות ובסופו של יום אף ספג ממנה הערות לעניין תפקודו והדבר הסלים את מערכת היחסים (עמ’ 5 לתסקיר סעד מיום 18/8/10).

11. לטעמו של האב, המעבר לאזור הצפון היה פרי מחשבה משותפת בדבר קבלת עזרה זמינה ממשפחת האב, בניית בית (ומעבר משכירות), וסיפוק מקום שקט, בטוח ויציב לגידול הילדים (סעיף 9 לתצהירו). האב טען, כי דובר על החלטה לטווח ארוך מתוך רצון לספק יציבות לילדיהם המשותפים.

12. יש לציין, כי מדברי האב בתסקיר הסעד אכן עולה, כי טענת האם בדבר היות המעבר הפיך וכי ייבחן לאחר שנתיים, הינה טענה שיש לה רג.יים, אלא שלשיטת האב, המעבר היה משמעותי מדי מכדי להתייחס אליו כאל מעבר זמני של שנתיים (עמ’ 4-5 לתסקיר הסעד מיום 18/8/10). אלא שגם בחקירתו הנגדית הודה האב, כי אכן סיכם עם האם שהמעבר הינו לתקופה של שנתיים (ראה בעמ’ 33 בשורות 1, 6-7 לפרוטוקול: ” ההסכם היה שאנו אחרי שנתיים בודקים אם המעבר עשה טוב לתא המשפחתי. אם זה לא עשה טוב אז יש דיון” וכן ראה בעמ’ 34 שורות 25-26).

13. בתקופה הקצרה שבה התגוררו הצדדים בסמוך לבית הורי האב התחוור לאם, כי הוריו של בעלה עוינים אותה, אינם מעוניינים בה ונוהגים להתערב בחייהם של הצדדים באופן בלתי נסבל (ראה סעיף 15 לתצהיר האם). הקונפליקט שהתפתח, בין הניסיון לרצות את הורי האב לבין צרכיה של האם, הוביל לחיכוכים רבים בין הצדדים ולבסוף החליט האב לעמוד לצד הוריו ולוותר על הנישואין (ראה התסקיר, דו”ח המומחה ותצהירה של האם).

14. בחודש ספטמבר 2010 יצא האב מיחידת הדיור בה התגוררו הצדדים ועבר להתגורר בבית הוריו. ביום 30/11/10, עברה האם להתגורר בדירה שכורה בכ.י. שבתחומי המועצה האיזורית עמק יזרעאל.

15. נוכח העובדה, כי האם עדיין עובדת במשמרות במקום עבודתה המרוחק (בלוד), המשיכה להתקיים חלוקת זמן הורית שווה בין ההורים, כאשר גם בתקופת הסכסוך המשפטי, סייע האב לאם בכל הנוגע לטיפול בילדים, פיזורם בשעות הבוקר במוסדות החינוך ואיסופם לאחר שעות הסיום לביתו עד אשר היא תגיע מעבודתה (לעיתים, גם בימים בהם הקטינים אמורים לשהות עם אמם).

16. נכון להיום, הבת הקטינה ר. מתחנכת בפעוטון ביישוב בו מתגורר האב (ב.ל) ואילו הקטין ג. לומד בכיתה ב’ בבית הספר האיזורי המצוי ביישוב בו הוא שכרה האם את דירתה (כ.י.)

17. חשוב עוד לציין, כי לאחר המעבר של הצדדים לאזור הצפון ולקראת עלייתו של הקטין ג. לכיתה א’ הוא נזקק לסיוע רגשי וטופל בידי מטפלת – דבר שהיטיב את מצבו.

18. בהחלטת ביניים שניתנה על ידי ביום 25/1/11, קבעתי כי המשמורת הזמנית הינה משותפת וכי יש להסדיר את חלוקת הזמן ההורי של כל אחד מהצדדים עם הקטינים על פי המלצת העו”ס לסדרי דין.

19. עוד קודם לכן, בחודש 12/2010 ערכה העו”ס לסדרי דין טבלה יסודית ומפורטת של חלוקת הזמן ההורי המתחשבת באופן מירבי בסדרי עבודתה של האם וקבעה לפרטי פרטים את שהיית הקטינים עם הוריהם, מיהות ההורה הלוקח הקטינים למוסדות חינוך ומחזירם, לינות הקטינים באמצע ובסוף השבוע וכיו”ב. יש לציין, כי ניכר שהטבלה הוכנה לאחר התייעצות עם שני ההורים, העברת טיוטות מהם אליה ולהיפך ותוך השקעת זמן ומחשבה לא מבוטלים.

20. ביום 7/2/11, הודיעה העו”ס, כי להערכתה אין כל מקום לבצע שינויים בחלוקת הזמן ההורי, על מנת שהדבר לא יפתח פתח לויכוחים בין ההורים. שני ההורים דיווחו לעו”ס כי הם פועלים על פי טבלת חלוקת הזמן ההורי, אך בעוד שהאב הסכים לחלוקה זו, האם קבלה עליה וטענה, כי הילדים צריכים להיות יותר זמן בחסותה וכי ההסדר מבלבל את הילדים.

21. זה המקום להדגיש, כי במסגרת המציאות הנוהגת, מדובר בהסדר המובהק ביותר של משמורת משותפת שניתן להעלות על הדעת : קיימת חלוקה שוויונית לגמרי מבחינת מספר הימים, הלילות וסופי השבוע שהקטינים חולקים עם הוריהם. על פי חלוקת הזמן ההורי הנוהגת ובשל אילוצי העבודה של האם, לנים הקטינים בכל לילה בביתו של הורה אחר, אשר מביא הקטינים למחרת למוסדות החינוך. יש להדגיש, כי הואיל וחלק מהימים שבהם הקטינים אמורים לשהות עם האם וללון עמה, היא חוזרת מאוחר מעבודתה, נוהג האב לאסוף אותם ממוסדות החינוך, להחזיק בהם בדירתו עד שעה 20:00 או 21:00 ואז מביאם לבית האם (ראה טבלת חלוקת הזמן ועדות האם בעמ’ 10 שורות 4-11 לפרוטוקול).

יצוין, כי חרף העובדה שהתקשורת בין ההורים בעת האחרונה אינה אידיאלית, עדיין ניכר, כי לצרכי תחזוקת הסדרי חלוקת הזמן ההורי התלויים במידה רבה בסידורי עבודתה של האם, קיים שיתוף פעולה בין ההורים והדבר עובד ללא כל תקלה משמעותית ועל כך שני ההורים אינם חולקים.

ג. טענות האם בדבר הצדקת משמורת בלעדית ומעבר לשרון:

22. האם סבלה מעוינות קשה מצד משפחת בעלה בשנה האחרונה, היא חווה משבר גירושין מר, אין לה כל תמיכה באזור הצפון, היא שרויה במצוקה נפשית קשה וזקוקה לעבור לאזור השרון, שם כור מחצבתה הטבעי, שם משפחתה, חבריה וסביבתה התומכת. המעבר יאפשר לאם לשקם מצבה הנפשי, הרגשי, האישי והחברתי. כך גם תפקודה ההורי ישתפר. לטעמה, המשך שהותה באזור הצפון מזיק לה ולילדים (סעיפים 17-18, 63 לסיכומי האם).

23. מקום עבודתה של האם הוא בשפלה (לוד) וזאת משך תקופה של 18 שנים. תפקידה של האם ייחודי והיא לא יכולה למצוא תעסוקה בתפקידה באזור הצפון. עקב המרחק הרב והצורך לשהות יותר עם ילדיה, היא מתעתדת לשנות סדרי עבודתה, כך שלא תעבוד במשמרות (כאשר עובדת במשמרת יום, בחופש למחרת, כאשר עובדת במשמרת לילה, מקבלת שני ימי חופש רצופים, אך עובדת גם בחגים ובסופי שבוע), אלא תעבור למשרת אם (08:00 – 16:30 מדי יום, ללא חגים ושבתות) (וראה סעיפים 16ג – 16ו’, 19 לסיכומי האם).

24. הוסכם מראש, כי המעבר עם האב והילדים לאזור הצפון הוא בגדר ניסיון לתקופה קצובה של שנתיים ומשהניסיון כשל, יש להיענות לבקשת ולאפשר לה לחזור ולהתגורר באזור השרון (סעיף 15 לכתב התביעה).

25. הקטינה ר. היא בגיל 4 שנים בלבד וחלה עליה חזקת הגיל הרך ולפיכך אמורה לשהות עם אמה (סעיף 17 לכתב התביעה וסעיפים 56,57 ו-59 לסיכומי האם).

26. הנזק שייגרם לקטינים כתוצאה מהמעבר, אם בכלל, הוא מינורי, זמני ובר תיקון (סעיף 64 לסיכומי האם).

27. אין לקבוע הסדר של משמורת משותפת עקב התקשורת הדלה בין ההורים והנתק הפיסי המתמשך ביניהם, שעה שמדובר בתנאי הכרחי להסדר זה (סעיפים 24, 28 לסיכומי האם). כמו-כן, הסידור הנוכחי במשמורת המשותפת הזמנית פוגע בטובת הילדים (סעיפים 31, 33-35 לסיכומי האם).

28. חוות דעת המומחה מאששת טענות האם ויש להישען על האמור בה ולאמץ המלצותיו במלואן.

ד. טענות האב בדבר הצדקת המשמורת משותפת והותרת הקטינים בצפון :

29. הקטינים צלחו המעבר הגיאוגרפי, החברתי, החינוכי והסביבתי עת עברה המשפחה מאזור השרון לעמק יזרעאל לפני כשנתיים והם התאקלמו היטב למקום מגוריהם הנוכחי (סעיפים 4-5 לסיכומי האב).

30. ההורות השווה, קיימת עוד מלידת הקטינים, כאשר חיו הצדדים יחדיו והיא נמשכת אף כיום כאשר ההורים מתגוררים בנפרד (סעיפים 6-7 לסיכומי האב). מנגד, הקשר של האב עם הקטינים ייפגע באם יותר המעבר לאזור השרון (סעיף 74 לסיכומי האב).

31. היעדר תקשורת מיטבית בין ההורים נובע בעטיה של התנהגות האם ולא מצד האב והיא עצמה הודתה, כי כאשר תעבור לשרון תתקיים תקשורת טובה בין ההורים (סעיפים 25-26 לסיכומי האב).

32. האם אינה מפרידה בין צרכיה שלה לצרכי הקטינים, שמה את נוחיותה, מצבה הרגשי וצרכי עבודתה, מעל צרכי הקטינים ומגלה נוקשות בהתנהלותה ותפיסתה (סעיף 27 לסיכומי האב).

33. אין לקבל את חוות הדעת ואת המלצת המומחה הואיל והיא אינה מבוססת מבחינה מדעית, השיקולים שצויינו בה אינם ברורים ויש להעדיף את עמדת העו”ס לסדרי דין אשר המליצה על משמורת משותפת ואי מעבר של האם עם הקטינים לאזור השרון. עמדה אחרונה זו מבוססת על טובת הקטינים בהסתכלות אובייקטיבית ומקצועית (סעיפים 42-69 לסיכומי האב).

ה. השאלות שיש להשיב עליהן בדרך לפתרון הראוי:

34. כאמור בפתח דבריי, ההכרעה בתביעה זו הינה קשה במיוחד. היא קשה, משום ש”טובת הילדים” אינה בהירה כלל בנסיבות שלפניי. האם טובתם לשהות במשמורת משותפת, ולחזות באימם מתמוטטת נפשית (כטענתה)? האם טובתם לעבור לאזור השרון ולהתנתק מהאב או לאבד את אופי נוכחותו בעולמם ובחווייתם מאז לידתם? הדברים אינם שחור ולבן, ואף אינם אפורים. המדובר על תצרף של גוונים ועל אוסף של שיקולים, כאשר קביעת משקלם הינו עניין מורכב ועדין ביותר.

35. אין זה פלא איפוא, כי בנסיבות שלפניי הגיעו שני אנשי מקצוע שונים למסקנות והמלצות קוטביות ומנוגדות בעניין “טובת הילדים” שבפניי ; כך, מומחה מתחום הפסיכולוגיה שמונה על ידי בית המשפט המליץ לקבל תביעת האם בחיוב ולאפשר לה לעבור להתגורר במרכז הארץ תוך קביעת הסדרי ביקורים בין הקטינים לבין האב (ללא לינה באמצע השבוע). ואילו העו”ס לסדרי דין שנתבקשה להגיש מספר תסקירים והמלצות, המליצה באופן עקבי לקבל את עמדת האב ולקבוע, כי שני ההורים ימשיכו לשמש משמורנים משותפים של הקטינים וכי לא יתאפשר שינוי מקום מגורי הקטינים ומעברם למרכז הארץ.

36. הואיל ואין מנוס מהכרעה שיפוטית, ראיתי לנכון להציב בפניי מספר שאלות מפתח אשר המענה עליהן יסייע בידי לגבש עמדה לצד זה או אחר ואלו הן:

א. מהו סדר הדיון הראוי : האם קודם יש לקבוע המשמורת ולאחר מכן לדון בשאלת המעבר או להיפך (בייחוד שעה שהאם מציעה שיתאפשר לה לעבור לשרון ותיקבע שם משמורת משותפת שתאלץ את האב לעבור להתגורר בסמוך). ואולי יש לדון בשאלות אלו כמקשה אחת?

ב. כיצד נקבעת טובת הקטינים? מהם מרכיביה וכיצד נוצק לתוך מושג זה תוכן קונקרטי.

ג. מהם הפרמטרים לקביעת הורות משותפת מוצלחת באופן כללי?

ד. מהי רמת התקשורת ושיתוף הפעולה הנדרש בין ההורים כדי שהסדר משמורת משותפת יצלח?

ה. האם בנסיבות המקרה מתקיימים תנאי הסף לקיומה של משמורת משותפת?

ו. האם במקום שמתקיימים תנאי המשמורת המשותפת עובר נטל הראיה לצד העותר למשמורת יחידנית?

ז. האם במבט משווה עדיפה המשמורת המשותפת ושימור אזור מגוריה הקטינים על פני משמורת יחידנית לאם לרבות שינוי אזור מגורי הילדים?

ח. האם חזקת הגיל הרך הינה בבחינת שיקול המטה את הכף לעבר משמורת אצל האם?

ט. על רקע השיקולים שנבחנו איזו חוות דעת יש להעדיף – זו של המומחה או זו של העו”ס לסדרי דין?

משהצגנו השאלות נבקש להשיב עליהן בדרך להכרעה:

ו. סדר ההכרעה: קודם משמורת ואז קביעת מקום מגורים:

37. על פניו דומה, כי את עיקר יהבם השליכו ההורים לעבר סוגיית מקום מגוריהם של הקטינים ולא לעבר המשמורת. כך האב הודיע מלכתחילה וחזר על כך בעדותו ובסיכומיו, כי הכותרת “משמורת בלעדית” או “משמורת משותפת”, אינה מעניינת אותו. לשיטתו, טובת הילדים מצדיקה שהם יישארו בסביבת המגורים הנוכחית וכך הוא ימשיך להוות חלק פעיל מעולמם ובמקרה שכזה אין לו התנגדות שהמשמורת הבלעדית תינתן לאם.

38. ואילו האם הודיעה מנגד, כי ככל שתעבור להתגורר באזור השרון אין לה התנגדות למשמורת משותפת (עמ’ 18 שורה 30, עמ’ 19 שורות 4-10 לפרוטוקול).

39. מכאן עולה השאלה הראשונה שיש להכריע בה והיא, מהו סדר ההכרעה? האם יש להכריע קודם במקום מגורי הקטינים או שמא בעניין משמורתם? השאלה מתעוררת כאמור לאור הצבתה בראש סדר עדיפויותיהם של ההורים כאמור לעיל ושעה שבניגוד לרובם המכריע של המקרים המוכרים בפסיקה (בשאלת היתר מעבר מגורים של הורה משמורן), הרי שבמקרה דנן טרם הוכרעה סוגיית המשמורת.

40. דומה, כי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962 (להלן : ” החוק”) אינן נותנת מענה ברור לסדר הדיון וההכרעה, אם כי נראה שהאפוטרופסות נתפסת כחובה כללית ומרכזית הטומנת בחובה מגוון תפקידים שההורים חייבים בהם והראשון במעלה מתוכם הוא תפקיד המשמורת, כאשר הרשות לקבוע את מקום מגורי הקטין נספחת ונלווית לו (ראה גם תמ”ש (י”ם) 17174/99 כ.י. נ’ כ.א.מ. (21/11/2008) וכן א. שאקי, “אפיונים בדיני משמורת קטינים – תוך דגש על עקרון טובת הילד”, עיוני משפט י(5) תשמ”ד בעמ’ 12-13)

40.1. סעיף 15 לחוק קובע:

“אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו , והסמכות לייצגו” (ההדגשה שלי א.ז.).

40.2. סעיף 24 (רישא) לחוק קובע:

“היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע”.

40.3. בהיעדר הסכמה בעניינים האמורים לעיל, הרי שלפי סעיף 25 לחוק, בית המשפט הוא זה שאמור לקבוע “את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת”.

40.4. ראשית נראה, כי לשון סעיפים 24 ו-25 לחוק מלמדת, שהמחוקק רואה עניין החזקת הקטין כעניין מרכזי ואת יתר “הענינים האמורים” כמשניים.

40.5. שנית, אף ההגיון והשכל הישר הם הנותנים, כי עניין המשמורת והחזקת הקטינים הינו העניין הראשון שיש לדון ולהכריע בו וממנו גם תיגזר ההכרעה בעניין המגורים. שכן לא דומה מצב בו הקטינים במשמורת אם המבקשת להעתיק מקום מגוריה לבין מצב שבו הקטינים במשמורת משותפת או במשמורת אב ואחד מהם מבקש להעתיק מגוריו. רק הורה משמורן יכול להעתיק את מקום מגורי הקטינים החיים עמו. יכולתו של הורה שאינו משמורן לקבוע את מקום מגורי הקטינים הינה מופחתת עד מאוד, חרף האפוטרופסות המשותפת.

40.6. ניכר אף מהפסיקה והספרות, כי הרטוריקה והניתוח של טובת הקטין, של זכויות ההורים וחובותיהם, כי זוהי הדרך הלוגית הנכונה להכרעה בסוגיה זו.

40.7. פרופ’ שאקי ניתח את מונחי החוק וקבע, כי ניתן לומר שהמונח “רשות” לתיאור זיקת ההחזקה בקטין על-ידי ההורים, מטעה, ואף אינו במקומו כלל. לדידו, מן הראוי לייחדו לקביעת מקום המגורים בלבד; וכמו-כן, ראוי לכלול את החזקת הקטין בין החובות והזכויות של ההורים, הנקובות ברישא של סעיף 15. ברם, כל עוד המונח “רשות” קיים, הכרח הוא, לדעתו, לפרשו כמתכוון לחובה ולזכות כאחת. היינו, חובת ההורים להחזיק בילדם, כתוכן העיקרי של אפוטרופסותם הטבעית, בענין המשמורת של ילדם; חובה שממנה נובעת ואליה קשורה קשר בל-ינותק זכות ההורים למלא את חובת המשמורת, בעדיפות טבעית ומשפטית על-פני כל השאר, כל עוד מבטיחה משמורת זו את שלומו וטובתו של הילד. לשון אחר: חובת המשמורת עומדת במקום ראשון, ביחסים שבין ההורה לבין ילדו; ואילו הזכות להפעיל חובה זו, אינה אלא פועל יוצא של החובה, ולא זכות לעצמה, והיא עומדת במקום השני, בסדר ובחשיבות, בהגשמת יחסי ההורות היומיומיים (אבנר ח’ שאקי, עיון מחודש בטיבה של “זכות ההורים למשמורת ילדיהם הקטינים”, עיוני משפט ט (תשמ”ג) 59, בעמ’ 87).

40.8. אמנם טובת הקטין בשאלת העתקת מקום מגורים (relocation), אינה יכולה להיבחן במנותק משאלת המשמורת. אך ראשית, יש לקבוע את המשמורת ולאחר מכן יש לבחון את בקשת העתקת מקום המגורים. הקטינים אינם גרים בגפם, אלא עם הורה משמורן. כך בדרך כלל וכך גם במקרה דנן. רוצה לומר, כי הקביעה בדבר מקום המגורים הגיאוגרפי הינה משנית לשאלת אופי הסדר המשמורת ו/או חלוקת האחריות ההורית הראויה.

40.9. נכון שבמקרה דנן, הצעתו ו/או תוכניתו של כל אחד מההורים לשמש כמשמורן לקטינים (בין במשותף ובין באופן בלעדי), כוללת גם את רכיב אזור המגורים, כחלק אינטגרלי ואין להתעלם מכך. אך זוהי ההתייחסות הראויה : המשמורת היא העניין המרכזי, הכוללני המורכב מפסיפס שלם של שיקולים ומשתנים לרבות אזור המגורים. זה האחרון הינו מרכיב בודד שיש להתייחס אליו בהתאם.

40.10. לפיכך, אבקש לייחד עיקרו של הדיון שלפניי בסוגיית משמורתם של הקטינים. אבחן מהם התנאים לקיומו של הסדר משמורת משותפת ואבקש ליישמם אחד לאחד על פי מערכת העובדות והראיות שלפניי. ככל שאמצא, כי מתקיימים התנאים למשמורת משותפת אציב הסדר זה למבחן מול תביעת האם למשמורת בלעדית ואביט באופן ביקורתי על היתרונות והחסרונות של כל אחד מההסדרים המוצעים. בהשוואה זו בין הסדרי המשמורת המוצעים יילקח בחשבון וייבחן גם הצעת כל אחד מההורים לעניין אזור המגורים של הקטינים וזאת כמשתנה המשפיע על בחינת טובתם.

40.11. אמור מעתה, המשמורת היא המהות והיא העיקר. היא חובה כללית המורכבת ממספר רכיבי משנה והיא תוכרע על פי הקביעה השיפוטית של טובת הקטינים. סוגיית העתקת מקום המגורים תיבחן כחלק מהתנאים לקיומו של כל אחד מההסדרים והגשמת טובת הקטינים. הפעפוע בין הטענות הרלבנטיות לעניין העתקת מקום המגורים לאלה הקשורות במשמורת הינו בלתי נמנע, אך השימוש וההכרעה בטענות הצדדים ישתנה לפי ההקשר.

ז. מהי “טובתם של קטינים”?

41. טובת הקטין הינו מושג שמימי ועמום. זוהי אכן מסגרת ההכרעה בכל עניין הנוגע לילדים. אך מהי התמונה בתוך אותה מסגרת? מה יהיו צבעיה ? על כך אין תשובה ברורה, מכרעת ואוניברסלית. ישנם לכל היותר נסיונות המבוססים על ניסיון העבר, שכל ישר, היגיון, חוות דעת מומחים, מחקר, ממצאי ועדות בדיקה וכיוצא באלו מקורות.

42. אם טובת הקטין משולה למסגרת של תמונה, הרי הציור והצבעים נקבעים על ידי הראיות הפרטניות שמובאות בפני בית המשפט. זה האחרון הוא הקובע את סדר הדברים, את משקלם של הפרמטרים השונים, את הרלבנטיות של כל אחד מהשיקולים ותפקידו להציג בסופו של דבר למשפחה שבפניו תמונה מלאה המספרת את סיפור טובת הקטינים הפרטניים שעניינם נדון על ידו.

43. רוצה לומר, כי התכלית השיפוטית הינה ליצוק תוכן ‘ארצי’ וקונקרטי במונח השמימי של ‘טובת הילדים’, תוכן שיעצב צורתו ואופיו בכל מקרה לגופו. כך נקבע בהקשר זה בפסיקה:

” בבואנו לבחון מהו התוכן שנושא על גבו מושג זה של טובת הילד, נוכחים אנו כי מדובר במונח אמורפי, עמום ורחב היקף, העשוי להכיל תכנים מתכנים שונים בהתאם להקשר הדברים ולמצב הדברים העובדתי בכל מקרה ומקרה (ראו גם: פ’ שיפמן, דיני המשפחה בישראל (כרך ב’ 1989) 220). לפיכך, “…בתי המשפט נדרשים מעת לעת לצקת בו תוכן ולעצב קריטריונים לצורך יישומו במקרה הקונקרטי העומד לדיון” (בע”מ 27/06 פלוני נ’ פלונית, ניתן ביום 1/5/06 וכן ראה בע”מ 9358/04 פלונית נ’ פלוני, ניתן ביום 2/5/05 ועוד ראה: ע”א 2266/93 פלונים נ’ אלמוני, פ”ד מט(1) 221; בג”צ 268/80 ינסן-זהר נ’ זהר, פ”ד לה(1) 1, 26).

44. וכיצד נדע ליצוק התוכן הראוי לצורך יישומו של המונח הכללי “טובת הקטינים” במקרה הפרטי העומד לדיון?

45. הפסיקה וועדות שונות שבחנו העניין, קבעו שורה של אמות מידה שמילויין בתוכן מעשי וקונקרטי הוא זה שישרטט את טובתם של הקטינים.

46. במסגרת דו”ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה בראשות כב’ השופטת סביונה רוטלוי (משרד המשפטים, חלק כללי 2003 פרק 2.4) נקבע בעמ’ 137 כלדהלן:

” 2. בעת קביעת טובת הילד יישקל מכלול הזכויות, הצרכים והאינטרסים של הילד בין היתר לאור הגורמים הבאים:

(א) רצון הילד, תחושותיו, דעותיו ועמדתו לגבי העניין הנדון;

(ב) שלומו הגופני והנפשי של הילד;

(ג) גילו של הילד וכשריו המתפתחים;

(ד) מימד הזמן בחיי הילד;

(ה) מינו של הילד, מאפייניו ותכונותיו הרלבנטיים לעניין הנדון;

(ו) ההשפעה על חיי הילד בהווה ובעתיד כתוצאה מן ההחלטה או מן הפעולה;

(ז) קשרים ויחסים של הילד עם הוריו ועם אנשים משמעותיים אחרים בחייו;

(ח) עמדת הורי הילד ואנשים משמעותיים אחרים בחייו של הילד על העניין הנדון;

(ט) הידע המקצועי הרלבנטי לעניין הנדון;

(י) כל גורם אחר שנקבע בחיקוק כקשור לקביעת טובת הילד ביחס להחלטה או לפעולה בעניין הנדון או שיימצא כקשור לה על ידי הגורם המחליט.

3. הכרעה בדבר טובתו של ילד מסוים תנומק בכתב, תוך פירוט בדבר ההיבטים אשר נשקלו בפועל בעת קבלת ההחלטה בהתייחס לאמור בס”ק (2) לעיל, והמשקל שיוחס להם בהקשר הנדון” (ההדגשה שלי א.ז.).

כיום נהוג על ידי בתי המשפט להעניק חשיבות רבה למסקנות דיווחי ועדות מומחים בשל השתתפותם של גורמים מקצועיים בוועדות אלה והממצאים נתפסים בבחינת קווים מנחים המסייעים לבתי המשפט לקבוע את טובת הילד הקונקטית בכל מקרה ומקרה (ראה: תמר מורג, השפעת הוועדה לבחינת עקרונות היסוד בתחום הילד והמשפט על תפישות העומק של הפסיקה השראלית, משפחה במשפט, כרך ג-ד, 67, בעמ’ 91).

47. כאשר עסקינן בענייני משמורת קטינים נראה לי לנכון לבחון שיקולים פרטניים נוספים הנוגעים להשפעת הסדר המשמורת המוצע על טובתם :

א. על הסדר המשמורת להבטיח סיפוק צרכיהם הפיסיים, הרגשיים, החברתיים והחינוכיים של הקטינים. בהקשר זה יש לקחת בחשבון יכולות ההורים, כישוריהם ונכונותם לממש אחריותם ההורית.

ב. על הסדר המשמורת להבטיח שמירת קשר איכותי של הילדים עם כל אחד מהוריהם (ועם דמויות מטפלות וחשובות אחרות כגון סבים).

ג. על הסדר המשמורת להגשים במידה המירבית האפשרית את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה (ראה בהקשר זה ע”מ(ב”ש) 119/08 פלוני נ’ פלונית (13/08/2008).

ד. כל הסדר המשמורת שייקבע לצמצם עד למינימום אפשרי את הפגיעה ואת סבלם של הילדים בשל חוויית משבר הגירושין.

ה. על הסדר המשמורת לאפשר לשני ההורים למלא חובותיהם כאפוטרופוסים ביחס לילדיהם הקטינים ללא שהורה אחד יחבל ביכולתו של הורה אחר לעשות כן. הנחת המוצא היא שיש לעשות המרב כדי להבטיח ששני ההורים ימלאו תפקיד משמעותי בחיי הקטין ויגדלו אותו ויממשו את אחריותם ההורית (ראה בהקשר זה פסק דינו של כב’ השופט מרכוס בתמ”ש (י-ם) 23723/05 ה.ס. נ’ ר.ס. ניתן ביום 22/2/11, בסעיף 14ד’ וכן ראה סעיף 3.1.9.2 לדו”ח הביניים של הועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין בעמ’ 34 (“ועדת שניט”).

ו. התחשבות במידה שבה כל אחד מההורים טיפל בעבר בילדים, בטרם הגירושין.

48. עד כה ראינו בקווים כלליים מהם המרכיבים המרכזיים שיכריעו מה תהא טובת הקטינים, אך כיצד ילמד בית המשפט על כל אחד מהמרכיבים לעיל?

49. בהקשר זה קובעת הפסיקה, כי תסקירי הסעד וחוות דעתם של מומחים מהווים אמצעי מרכזי, חשוב ומשמעותי במסכת הראיות שיובאו בפני בית המשפט; התסקירים הינם בבחינת חוות הדעת ההופכות את “טובת הילד” ממושג ערטילאי ואמורפי, לבעל ממשות ותוכן קונקרטי.

50. לעניין תסקירי סעד קבעה הפסיקה כך:

” ….מגוון הנושאים בהם רשאי פקיד-סעד לחוות את דעתו, במסגרת תסקירו, איננו מוגדר או מוגבל, ובעניינים המסורים לסמכותו, או שבית המשפט מטיל עליו לחקור ולדרוש בהם, מותר לו – והוא אף מצופה – לחוות דעה, לא רק בתחומי נושאים שיש לו בהם הסמכה פורמלית, על יסוד לימודים במסגרת מוסדית מוכרת, אלא גם בתחומים שקנה בהם ידע וניסיון במסגרת עבודתו המעשית כפקיד-סעד. אינני מוצא כל היגיון בהגבלת הנושאים, בהם רשאי פקיד-סעד לחוות דעה במסגרת תסקירו, ובלבד שיש להם נגיעה לשאלות שהתסקיר מיועד להאיר. וגם על-פי המבחנים המקובלים לקבילות חוות-דעת של מומחה, לפי סעיף 20 לפקודת הראיות, תסקיר אשר כזה ראוי להתקבל(ע”א 745/82 שחר ואח’ נ’ בור ואח’, פ”ד מ(2) 46, בעמ’ 50; וע”פ 436/88 רבינוביץ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(1) 553, בעמ’ 556-555).

51. ובאופן דומה נאמר לעניין חוות דעת של מומחים בהקשרנו:

” בעניין זה נזכור ונזכיר, כי המומחים הינם ברי הסמכא באשר לקביעת טובתו של הילד במישור הרפואי, הפסיכולוגי, או בכל תחום אחר לגביו מונו. הם בעלי הכלים, הניסיון והמומחיות המקצועיים. יחד עם זאת, הגם שככלל, מטבע הדברים, יינתן במסגרת הבחינה השיפוטית משקל רב ביותר לעמדתם של מומחים מקצועיים, הרי ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי. כבכל תחום בו מתבקשת קבלת חוות דעת מומחה, אין בית המשפט משמש “חותמת גומי” לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט ואין הוא חולק בנטל האחריות עם כל מומחה או מומחים מקצועיים, יהיו אלה רבים ככל שיהיו. לפיכך, משהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, וגם אם תהא זו נחרצת, ברורה וחד משמעית, אין בית המשפט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתו” (כב’ השופטת ארבל בבע”מ 27/06 פלוני נ’ פלונית, לעיל).

51. ועוד נפסק בהקשר זה כך:

“ככלל, במקרים בהם בית המשפט מתרשם מרמתו המקצועית של המומחה, יסודיות הבדיקות שנערכו על ידו, וניתוח מעמיק של כל הנתונים הצריכים לעניין, כי אז ראוי לייחס משקל רב להמלצות המומחים, אלא אם קיימים טעמים של ממש לסטות מהמלצות אלה…. ברי כי עמדת המומחים המקצועיים הינה לעולם בגדר המלצה בלבד וההכרעה הסופית בעניין המשמורת הינה בידי בית המשפט לו נתון שקול דעת שיפוטי עצמאי לפסוק בעניין, תוך שימוש בכל הכלים העומדים לרשותו, ותוך שהוא מדריך עצמו בניסיון החיים, בשכל ישר, ברגישות ובהבנה למצבו המורכב של כל אחד מן המעורבים בעניינים אלה” עמ (חיפה) 384/06 ו’ א’ נ’ ו’ (ז’) מ’ (28/03/2007))

52. בענייננו, כאמור הונחו בפני בית המשפט 2 המלצות סותרות : האחת של מומחה בתחום הפסיכולוגיה התומך במשמורת בלעדית לאם לרבות במעבר עמם לשרון והאחרת של העו”ס לסדרי דין שתומכת במשמורת משותפת של שני הקטינים באזור עמק יזרעאל.

53. משכך הם פני הדברים, כל החלטה של בית המשפט תהווה סטייה מהמלצות מי מהמומחים.

54. בנסיבות אלו, ראיתי לנכון להרחיב בסוגיות שעומדות על הפרק ולבאר עמדתי ביחס לכל אחת מההמלצות לרבות ביחס לבחינת בית המשפט את בסיסן המקצועי.

ח. היסודות לגיבוש הסדר של הורות ומשמורת משותפת:

ח.א. כללי : משמורת משותפת “כדרך המלך” מקום שהדבר אפשרי:

55. בהחלטת ביניים מחודש ינואר השנה קבעתי כי לעת הזו, תהא משמורת הקטינים משותפת בין ההורים. כך היה למעשה המצב בפועל קודם מתן ההחלטה ובכך ביקשתי להמשיך ולאפשר לקטינים ליהנות מחזקתם ומטיפולם של שני הוריהם במידה שווה, עד כמה שהדבר אפשרי. לפיכך, ראיתי לנכון לפתוח בבחינת התנאים לקיומו של הסדר משמורת משותפת לרבות בחינת יישום תנאים אלה הלכה למעשה ורק לאחר מכן להשוות בין מצב דברים זה לבין החלופה של משמורת בלעדית בידי האם ומעבר הקטינים לאזור השרון.

56. כאמור, במסגרת דיון ההוכחות, חוות דעתו של המומחה והסיכומים, שבה עלתה וצפה השאלה האם מקרה זה מתאים להסדר של משמורת משותפת.

57. בתי המשפט דנו בהרחבה בהסדר המשמורת המשותפת שהועתק בשינויים כאלה ואחרים מהמשפט האמריקני ואף קבעו הסדרי משמורת משותפת הלכה למעשה.

58. אחת האמירות הנראית לי רלבנטית וחשובה במיוחד היא זו של כב’ השופטת אשקלוני, לפיה המשמורת המשותפת מגשימה הלכה למעשה את זכות היסוד של הקטינים לחוות כל אחד מהוריהם כהורה משמורן ולגדול עמם (תמ”ש (אי’) 1701/05 ג.ה. נ’ ג.ד. 12/02/2008). הדברים מוצאים משנה תוקף ומשקל בענייננו שעה שמדובר באב שמילא חלק מרכזי ביותר (אם לא החלק הארי) בטיפול בקטינים מאז לידתם, כאשר האם נדרשה לעבוד במשמרות (לרבות בלילות, בשבתות ובחגים).

יפים לענייננו דברי כב’ השופט סילמן:

” הדור הנוכחי של האבות אינו חרד מהכנת אוכל לילדים, אפילו רכים, רחיצתם, טיול עימהם, יחד עם האם ובלעדיה. חלוקת התפקידים המסורתית, בחלוף השנים, הלכה ונשתנתה ; אבות החלו נוטלים חלק מהותי יותר ויותר בגידול הילדים ובחייהם; אם עד לפני דור או שנים, לא הכירו אבות צורת חיתול, חלק ניכר מאבות דור זה לוקח תפקיד בכל היבט בחיי ילדיהם, ובכל צורך מצורכיהם. לאבות אלו, חל דין רצוי של חלוקת זמן הורי, בצורה שוויונית או קרובה לכך.”

תמ”ש (קריות) 17120/07 XXXXX נ’ XXXXX, 22/08/2010

56. האב שבפנינו הינו אחד מאותם ‘אבות חדשים’, אשר גילה מסירות והתאמה מירבית לטיפול בילדיו מאז לידתם ועד הלום. לא ניתן למחוק טיפול ממושך זה באחת. יש להתחשב בטיפול המסור שהעניק האב לילדיו בעבר ובהווה גם לצורך קביעת המשמורת העתידית. ודוק, ההתחשבות אינה באב ובפועלו אלא בילדים ובמקום שאביהם תפס ומשמש בחייהם בשל אותו טיפול מסור מאז לידתם.

57. המגמה הנוהגת כיום במשפטנו הינה כי ‘דרך המלך’ הינה קביעת משמורת משותפת, היכן שקיימים תנאים שמאפשרים זאת. לפיכך מקום שעל פניו, סבור בית המשפט, כי ניתן להורות על הסדר שכזה, עליו לבחון האם אכן מתקיימים התנאים לגיבושו, הלכה למעשה.

ראו: ע”מ (חיפה) 384/06 ו.א נ’ ו.מ (28/3/07 השופטים עמית, שטמר ווילנר)

תמ”ש (קריות17120/07) XXXXX נ’ XXXXX (22/08/10 כב’ השופט נ. סילמן)

תמ”ש (ראשל”צ) 28951/09 א. ג. ג. נ’ ת. ג. (07/01/10 כב’ השופטת ו. בן שחר)

תמ”ש (ת”א) 36621/06 ט.מ. נ’ ע.מ. (25/11/09 כב’ השופט פ. שטרק)

תמ”ש (י-ם) 19660/07 פלונית נ’ אלמוני (3/9/08 כב’ השופט גרינברגר)

תמ”ש (קריות) 10440/07 פלונית נ’ אלמוני (28/9/08 כב’ השופטת לוי)

תמ”ש (אילת) 1701/05 ג.ה. נ’ ג.ד. (12/2/08 כב’ השופטת אשקלוני)

ח.ב. התנאים המרכזיים לכינון הסדר משמורת משותפת:

58. בטרם הכרעה ביישום הקונקרטי של השאלה, אבקש לבחון טיב הסדר זה והמשתנים שבהתקיימם הוא ישים וראוי. באם ניווכח כי יש מקום למשמורת משותפת, נבקש להשוותה על יתרונותיה וחסרונותיה למשמורת בלעדית אצל האם (לרבות במצב של העתקת המגורים).

59. בפסקי הדין לעיל נקבע ונחזר ונקבע, כי על פי הספרות המקצועית, המחקרים וחוות דעתם של המומחים אלה הם התנאים המרכזיים למשמורת משותפת (אשר אינם מהווים רשימה סגורה):

א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים ;

ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם;

ג. רצון הילד;

ד. מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים ;

ה. קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים;

ו. מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם.

ח.ג. דיון ברכיב התקשורת הבינ-הורית ושיתוף הפעולה כתנאי מרכזי:

60. לאחר שפירטנו התנאים המרכזיים לבחינת יישום הסדר של משמורת משותפת ביחס לקטינים ובזיקה לעובדות המקרה שבפניי, ראיתי לנכון לעמוד על אחד הרכיבים המרכזיים בדמות שיתוף הפעולה והתקשורת הבינ-הורית כתנאי להצלחת ההסדר.

61. מקום שישנה מסוגלות הורית טובה של שני ההורים, קשר מיטיב עם הילדים, מגורים סמוכים לאחר הפרידה ומעורבות רבה בחיי הקטינים, קמה ועולה שאלת מידת שיתוף הפעולה והתקשורת בין ההורים כתנאי להצלחת מודל של משמורת משותפת.

ח.ד. בחינת התקשורת ההורית בתקופות שקדמו לקונפליקט לשם איתור פוטנציאל:

62. לאחרונה נדונה מספר פעמים הבעייתיות בשיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ההורית, עת מצויים הם במשבר ובסכסוך גירושין. מותבים אחרים קבעו לעניין זה כי מקום בו יתר התנאים מתקיימים, אין ליתן במה לטענת “חוסר התקשורת”, טענה שמועלית על ידי הצד המבקש לחבל בפתרון של הסדר משמורת משותפת ביודעו, כי זהו תנאי הכרחי לקיומו הפעיל.

63. הואיל ויודע היום כל בעל דין, כי תקשורת, שיתוף פעולה פורה, שוטף ואיכותי עם ההורה אחר הינם בבחינת תנאים חיוניים לפסיקת משמורת משותפת והואיל ומדובר בעניין שניתן לסכלו חד צדדית, הרי יוכל בעל הדין המבקש לזכות במשמורת בלעדית להסלים הקונפליקט או להימנע מיצירת תקשורת בתקופת הסכסוך המשפטי ובכך לגרום לגורמים המקצועיים ולבית המשפט לסבור שלא ניתן בנסיבות להורות על משמורת משותפת בשל רמת הקונפליקט הגבוהה. ובלשונו הציורית של כב’ השופט סילמן :

” היעלה על הדעת כי צד אשר אינו חפץ במשמורת משותפת, יחבל בעצמו בתקשורת, יחטא בפגיעה בטובת הקטינים, ואף יזכה לפרס?? ”

תמ”ש (קריות) 17120/07 XXXXX נ’ XXXXX, 22/08/2010, (סעיף 45 לפסק הדין).

64. כב’ השופט סילמן סבור עוד, שיש לחדש בעניין זה של תנאי התקשורת ושיתוף הפעולה ההורי ואין לייחס משקל רק לתקשורת בעת הקונפליקט, אלא בעיקר יש ללמוד מהתנהגות הצדדים קודם לסכסוך. שכן, בסופו של יום, דיונים משפטיים מסתיימים, אך המשפחה ממשיכה להתנהל. מכאן הקביעה הנכונה בעיני, כי בהיעדר סכסוך, כך יפחתו המתח והמדון.

65. גם לגבי דידי, שאלת השאלות היא כיצד המשמורת המשותפת ו/או כיצד ההורות מתפקדת בתקופת הקונפליקט וכיצד היא התקיימה קודם לכן, לרבות במקרים של מריבות וסכסוכים קודמים בין הצדדים, ככל שישנן עדויות לכך.

ח.ה. ריכוך דרישת התקשורת האידיאלית בין ההורים לרמה של תקשורת פונקציונלית:

66. על כל אלה הייתי מוסיף משלי ומציין, כי לעניין אופי התקשורת ושיתוף הפעולה ההורי, אין לצפות מהורים המצויים במשבר גירושין ובתקופת קונפליקט לשיתוף פעולה ולתקשורת הדוקה.

67. גירושין, בוודאי כאלה הכרוכים במאבקים משפטיים אינם תהליך קל ופשוט למי מההורים. מדובר בהליך ייצרי, רווי רגשות ואמוציות שמאליו מקשה על כל אחד מההורים לנהוג כלפי רעהו כתמול שלשום.

68. במצב דברים זה, יש וניתן להסתפק לשיטתי ברמת ” תקשורת פונקציונלית”.

69. רמת התקשורת צריכה להלום את טיב הסדר המשמורת וחלוקת הזמן ההורי עם הילדים.

70. המומחים ובית המשפט צריכים לבחון מהי האינפורמציה שצריכה לעבור בין ההורים בתקופת המעברים הפרטניים נשוא כל מקרה ומקרה וכן את התנהגות ההורית בעת לקיחת והחזרת הילדים לבית ההורה האחר.

71. באופן גס ניתן לחלק את שיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ביניהם לשני רכיבים מרכזיים:

א. רכיב פעיל (אקטיבי) של שיתוף פעולה, החלפת מסרים, גילוי גמישות בכל הנוגע לטיפול בקטינים, שינוי חלוקת זמן הורי במידת הצורך, יידוע הדדי אודות הקטינים וכיו”ב.

ב. רכיב סביל (פאסיבי) של הימנעות מיצירת מתחים, הימנעות מחשיפת הקטינים לקונפליקט הזוגי, הימנעות מניהול ויכוחים בין ההורים בנוכחות הקטינים והימנעות מהבאת שדה הקוצים הזוגי לגן השושנים ההורי.

72. בכל מקרה ומקרה, המשקל שיינתן לכל אחד מהרכיבים ישתנה על פי הנסיבות, על פי אופיים של ההורים ושל הילדים ועל פי מידת הצלחת הסדר המשמורת המשותפת הלכה למעשה. עם זאת, בעיני לפחות הרכיב הסביל הינו התנאי ההכרחי (אך אולי אינו מספיק) להצלחת הסדר של משמורת משותפת.

73. כך למשל, סבורני כי ייתכן בהחלט שכל עוד לא מתקיימים ויכוחים בנוכחות הילדים, לא מתקיים מתח מיוחד בין ההורים ושניהם מסוג.ים למזער חשיפת הילדים לקונפליקט נשוא סכסוך הגירושין, כך מצביע הדבר על גרעין של פוטנציאל הידברות ושיתוף פעולה ועל קיומה של אפשרות להורות משותפת, אף אם הרכיב הפעיל של דיאלוג אינו מתקיים במלואו. הדברים נאמרים בייחוד שעה שבימינו בעידן הטכנולוגי, ניתן ליישם את התקשורת בין ההורים באמצעים שלא יצריכו אותם “ממש לדבר” זו עם זה ועדיין המידע הנדרש אודות הקטינים יוחלף ביניהם.

74. מקום שהתקשורת המילולית הורבלית קשה לצדדים, בייחוד כאשר הסכסוך עודנו טרי ובלתי פתור, את שיחות הטלפון והמפגשים ניתן להחליף במסר.ם, הודעות דואר אלקטר. וכיוצא בזה.

75. אין בכך כדי לומר, כי ההורות המשותפת תתנהל באופן וירטואלי. יש בכך כדי להציע האפשרות, כי ההורים יממשו שניהם הורותם כלפי ילדיהם ועם הזמן, לטובת הילדים, וככל שהסכסוך ייפתר ופצעי המשבר יחלימו, גם אפיקי התקשורת ישתפרו, כאשר לשם כך יסייע בית המשפט בכך שימנה מתאם הורות משותפת.

76. בל נשכח, שאם ההורים היו מגיעים להסדר משמורת משותפת בכוחות עצמם, לא היו נדרשים מומחים, פסיכולוגיים, עובדים סוציאליים ובתי משפט להידרש לעניין זה.

77. מטעם זה ברור, שכאשר מדובר במקרה שכבר הגיע לכותלי בית משפט וכל צד אוחז “בקרנות המשמורת” מטעמיו שלו, יש צורך בהבחנה (דקה לעיתים), בין התנהלות הצדדים בעת הקונפליקט ולפניו ובמניעים לכך. כן יש צורך באבחון היכולות לקיים תקשורת ושיתוף פעולה תוך אימוץ הצעות בית המשפט ומומחים בדרך שתקל על כל הצדדים.

78. שכן, ההורים יכולים להיות “צהובים” זה לזה, אך עדיין יכולים להחליף מסרים על בסיס יומיומי בכל הנוגע לילדיהם הקטינים. ההורים יכולים אף להיות, לסירוגין, בנתק ורבלי ולא לדבר כמעט אחד עם השני, אך הסדרי חלוקת הזמן ההורי והעברת דיווחים אודות הילדים ימשיכו להתקיים בהודעות דוא”ל, מסר.ם או מחברת קשר של הילדים.

79. העובדה, כי מתקיימת תקשורת מסוג כלשהו בין הצדדים ברמה ראויה וכי המעברים בין הבתים אינם מלווים בביטוי ובחשיפה של הסכסוך בפני הילדים, יכולה להתיישב ככזו, עם הסדר משמורת משותפת. בכך ייתכן שאין די ברוב המקרים, אך יש בכך כדי לבשר על פוטנציאל של איפוק וריסון מטעם ההורים לטובת ילדיהם.

80. זאת ועוד, כל עוד הגורמים המקצועיים ובית המשפט מתרשמים, כי התקשורת הנוהגת אינה פוגמת בהסדר משמורת משותפת ככזה, הרי שאין מניעה להותירו על כנו, תוך כמובן שקילה, חשיבה וניבוי זהיר של סיכויי שיקום הקשר, שיפור התקשורת ושיתוף הפעולה העתידי בין ההורים, כאשר יסתיים הסכסוך.

81. נסכם דברים אלה ונאמר, כי תקשורת ושיתוף פעולה ברמה גבוהה הפכו לתנאי הדגל של הסדר המשמורת המשותפת. יחד עם זאת, כאשר מדובר בגירושין העוברים דרך היכלי בתי המשפט או בתי הדין שלא בנתיב ההסכמה, כי אז נהיר כי מדובר באידיאל כמעט בלתי ניתן להשגה. האם בשל כך בלבד יש להימנע מקביעת הסדרים של משמורת משותפת? ברור שלא. עם זאת יש והדבר מחייב פרספקטיבה מחודשת ביחס לדיבור ‘ שיתוף פעולה ותקשורת הורית’. אף כאן יש לגשר בין המשפט למציאות, בין האידיאל לחיי היום-יום.

82. הגישור נעשה באמצעות הפונקציונאליות של התקשורת ההורית – עניין שנבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו במשקפי בית המשפט; ככל שמתקיים הרכיב הסביל בגדרו אין הקטינים נחשפים לדינמיקה של קונפליקט בין ההורים וקיים גרעין של תקשורת המאפשרת תפקוד הורי משותף סביר, די בכך כדי שרכיב הכרחי זה בקביעת המשמורת המשותפת יתקיים.

83. ובדומה, ככל שמאותר פוטנציאל של הידברות הורית מתקופת העבר וההווה יש בכך כדי לחזק הקביעה והצפי השיפוטי לקיומה של תקשורת ושיתוף פעולה מספיק לאחר סיום ההליך המשפטי, כאשר במידת הצורך ממנה בית המשפט עו”ס לסדרי דין ו/או ידיד לקטין אשר מתפקד בין השאר כמתאם הורי שמפקח על ההסדר ויסייע לצדדים להעביר מסרים (לעניין זה ראה : פרופ’ שגיא שורץ ודר’ תרצה יואלס “אימא, אבא ומה איתי, אני זקוק לשניכם” צורף כנספח ה’ לדו”ח הביניים של ועדת שניט בעמ’ 94).

84. גישה שכזו לא רק תסייע לבית המשפט להגיע להכרעה אודות סיכויי הצלחת הסדר משמורת משותפת, היא אף “מוציאה את הרוח ממפרשי” מי מההורים המבקש להימנע מהסדר משמורת משותפת בכך שמונע שיתוף פעולה ו/או לא מקיים תקשורת עם בן הזוג האחר בשל ההליך המשפטי (ביודעו, כי שיתוף פעולה ותקשורת הינם תנאי הכרחי להסדר משמורת משותפת).

ט. יישום התנאים הנדרשים לקיום הסדר של משמורת משותפת במקרה דנן:

85. כעת, אבקש ליישם אחד לאחד את התנאים הנדרשים לשם קביעת משמורת משותפת וזאת בזיקה לנתונים שבפניי, התסקירים, חוות דעת המומחה, כתבי הטענות, עדויות הצדדים והתרשמותי שלי.

86. תנאי המסוגלות ההורית הדומה של שני הצדדים:

86.1. אין חולק אליבא דכולי עלמא (בעלי דין ומומחים), כי תנאי זה מתקיים ולשני ההורים מסוגלות הורית מיטבית וכישורים הוריים ברמה גבוהה;

86.2. העו”ס לסדרי דין קבעה בתסקירה מיום 18/8/10, כי בפנינו שני הורים טובים מאוד לילדיהם הקטינים. קיימים קשב, מסירות ורגישות לצרכי הילדים מבחינה פיזית ורגשית. יש מגע פיזי בין ההורים והילדים. הילדים מתנהגים בחופשיות עם האב ועם האם.

86.3. באותו תסקיר הסבירה העו”ס, כי מדובר בשני הורים עם מסוגלות הורית מיטבית ובמשפחה שמתאימה מאוד לשיתוף פעולה וחלוקת תפקידים במסגרת של משמורת משותפת (עמ’ 6 לתסקיר הראשון למטה). לשיטתה, שני ההורים הוכיחו שאף במשברם הקשה, הם דואגים לילדיהם ומחזיקים מעמד בעבודתם.

86.4. אף המומחה, דר’ פליישר, לא חלק על קיומה של מסוגלות הורית דומה בקרב שני ההורים ; יש לציין כי המומחה כלל לא ביצע בדיקות אבחוניות כאלה או אחרות לבני הזוג, הואיל ומראש התרשם, כי לא מדובר בבעיה של מסוגלות הורית. במסגרת עדותו, הוא הסביר כי לשני ההורים קשר הורי תקין עם ילדיהם, יחסים קרובים והדוקים וכישורים הוריים טובים (עמ’ 46 לפרוטוקול).

86.5. בהקשר זה יש להצר שהמומחה לא ערך מבדקי אישיות מעמיקים של כל אחד מההורים על מנת לעמוד בכל זאת על החולשות האישיותיות של כל אחד מהצדדים והזיקה בינן לבין הכישורים ההוריים ו/או היכולת להפריד כל אחד בין צרכיו לבין הקטינים. עניינים אלה היו חיוניים להערכתי על מנת לקבוע באיזו מידה כל אחד מההורים עשוי להתאים ולספק באופן אופטימלי את הצרכים ההתפתחותיים של הילדים (ד. יגיל : “שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית”, סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל, אבחון טיפול ושיפוט (2008) 183, בעמ’ 201)

87. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם:

87.1. בעניין זה טוענת האם, כי אין לה כל שיח עם האב, כי לא מתקיימת תקשורת כלל וכי אין הם מסוגלים להגיע לעמק השווה בשום נושא הקשור לילדים. האם טענה כי יש חוסר אמון בין ההורים ותחושה שלה שהיא אינה יכולה להיעזר בו (עמ’ 14 ש’ 19 ובעמ’ 15 שורה 20).

87.2. האם הסבירה, כי היא חששה שכל פנייה שלה לאב בעניין הקטינים ישמש אותו כנגדה. כך למשל, טענה כי האב הציג הודעות דוא”ל אישיות בפני העו”ס לסדרי דין (עמ’ 19 שורות 11-15), לפיכך, אין לה אמון ותקשורת עמו. האם אף תיארה בחקירתה החוזרת מקרה של מריבה שהסתיימה בצעקות וקללות, אך באופן מפתיע היא לא צויינה בתצהירה וגם אם התקיימה סיטואציה כזו, היא חריגה בנוף התקשורת בין הצדדים.

87.3. האם הדגימה חוסר התקשורת בכך שהיה מקרה שהייתה צריכה לשכור שירותי שמרטפות לבתה הקטנה כיוון שלקחה את הבן לרופא, אך לא פנתה לאב מחוסר תקשורת (עמ’ 14 שורה 25). אגב דברים אלה יש לציין, כי מודל הסדר משמורת משותפת אינו פוסל שימוש בשמרטפות כסיוע למי מההורים. הדברים נאמרים בייחוד בזיקה לענייננו שעה שעקב עבודת המשמרות של האם והצורך ביציבות בחיי הילדים, ייתכן ויהא צורך בשמרטפות לילדים מקום שהאם תידרש להיעדר לצרכי עבודתה ואין בכך כל פסול.

87.4. אל מול התיאור הקיצוני של האם את היעדר התקשורת וחוסר שיתוף הפעולה עם האב, היא לא הכחישה כי קיימת תקשורת בין הצדדים (עמ’ 14 שורה 21) ו/או באמצעות העו”ס לסדרי דין (עמ’ 15).

87.5. האם אף לא פסלה, כי אם יותר לה המעבר לאזור השרון ויסתיים הסכסוך, כי אז ניתן יהיה להסכים על משמורת משותפת. לשיטתה אם יגורו שני הצדדים ביישוב נייטרלי בשרון, שיתוף הפעולה ביניהם יגבר והם יוכלו לבנות משמורת משותפת ביניהם (עמ’ 19 שורות 2-5). הטעם לכך לשיטת האם הוא, כי מדובר במקום נייטרלי ולא “במגרש הביתי” של האב ולפיכך התקשורת תהיה שם אחרת (שם בשורה 7-10).

87.6. זאת ועוד, האם הסכימה, כי מדובר בעיקר בעניין “שלה” עת הסבירה בחקירתה החוזרת, כי ” אם ירד אפקט העוינות ואני ארגיש יותר טוב עם עצמי…… אם יורידו את גורמי הלחץ, דברים יכולים להשתנות” (שם).

87.7. רוח דומה, השיבה האם לשאלות בית המשפט בהקשר זה והעידה כי לא תפר כל החלטה שיפוטית שתתקבל, תכבד מה שיוחלט ותתמודד עם הקושי (עמ’ 21 למטה) ובית המשפט מאמין לה.

87.8. האב העיד כי הוא רוצה שתהיה תקשורת בינו לבין האם, כי בעת חלוקת המטלטלין ביחידת הדיור המשותפת ולקראת עזיבתה של האם לדירה שכורה מסר לה כמעט כל המטלטלין על מנת שתהיה לה התחלה ברגל ימין וכי אם היו קשיים בתקשורת, זה מכיוון שהאם מונחית ליצור ויכוחים, הגם שהוא תמיד נכון למצוא פתרונות (עמ’ 36 בין השורות 25-30).

87.9. האב הכחיש טענות האם, כי ביטל הצהרון של הקטינה או כי רשם אותה לגן לשנת הלימודים הבאה. עוד טען האב, כי מעולם לא נפגש עם הגננת לבד, וכי בעניין מפגשים עם המחנכת של הקטין, הוא ביקש מראש שיהא מפגש אחד עמו ומפגש אחד עם האם (עמ’ 37 שורות 1-20).

87.10. האב אף העיד כי מעבר למסרונים, ישנם גם דיבורים ואף שיחות טלפון עם האם והעברת תקשורת רבה באמצעות הילדים בכל הנוגע לדברים שצריכים להיעשות בעניינם.

87.11. האב אף הדגים מקרה שבו הייתה חריגה מחלוקת הזמן והוא ביקש מהאם לקחת הילדים, והדבר הסתייע. לדידו, הדבר מלמד, כי כאשר יש רצון טוב מצד האם, מתקיים גם שיתוף פעולה (עמ’ 37 שורות 20-25).

87.12. האב הסביר כי הוא אכן לא משתף את האם ברגשותיו, עקב המשבר והסכסוך, אך אין בכך כדי לגרוע מיכולתם של שני ההורים לקיים תקשורת בעניין ילדיהם (שם).

87.13. מעיון בתסקיר המשלים של העו”ס לסדרי דין (מיום 30/3/11) עולה, כי האב נתפס כפשרן וכמי שמעוניין להגיש להסכמות בעניין הסדרי הראייה וחלוקת הזמן ההורי ואילו האם נתפסת כנוקשה יותר הואיל והיא חווה את האב כמניפולטיבי (ראה עמ’ 3 לתסקיר בשתי הפסקאות הראשונות).

87.14. העו”ס לסדרי דין אף הסבירה שלפרקים ההורים משתפים פעולה, אך כטענת האם הם מתקשים להגיע לאחרונה להסכמות (עמ’ 51 שורה 4). עם זאת, מציינת העו”ס כי בעבר, התקשורת הייתה טובה יותר בין הצדדים. לדבריה, כאשר הצדדים גרו יחד (אך היו מסוכסכים על סף פרידה), הם דיברו והיו ביחד עם הפסיכולוג ועבדו יחד (שם בשורות 6-7).

87.15. מכל העדויות שבפניי, הרושם של בית המשפט הוא כי יש לצדדים פוטנציאל טוב מאוד לקיים תקשורת בריאה ושיתוף פעולה פורה בכל הנוגע לטיפול בילדיהם הקטינים והפעלת מנגנון של משמורת משותפת. הרושם נלמד מניסיון העבר של הצדדים כמתואר על ידי האב והעו”ס לסדרי דין, מהעובדה שאף כיום הצדדים מתקשרים, גם אם ברמה נמוכה יותר בתדירות ובאיכות ומהצהרות הצדדים, כי שניהם יפעלו לטובת ילדיהם, יתגמשו ויקבלו כל הכרעה שיפוטית.

87.16. זאת ועוד, ניסיון העבר וההווה מלמד, כי חרף טענות האם לחוסר אמון, אי שיתוף פעולה ו/או היעדר תקשורת הורית, הרי שלא נמצאה ולו דוגמה אחת של וואקום שנוצר עקב אי שיתוף הפעולה כאמור. דברים אלה מלמדים, כי אף בעידן אי שיתוף הפעולה בין ההורים, כטענת האם, הסדר המשמורת המשותפת צלח והתקיים. עובדה זו אף היא מחזקת את התפיסה כי הסדר של משמורת משותפת הינו חזון אפשרי ביחס למשפחה שבפניי.

87.17. בשולי דברים אלה אציין, כי עם כל הכבוד לאם וליכולותיה ההוריות, ועם כל הכבוד להערכת המומחה, סבורני כי קיימת נוקשות מצדה של האם בכל הנוגע להסדר המשמורת המשותפת ואם לא התקיימה תקשורת ברמה גבוהה כבעבר בין ההורים, הרי שגם לאם יש חלק בכך. לא הוברר לי כיצד האם עשתה מאמץ לשפר התקשורת, אם בכלל ונראה כי מטעמים שאינם קשורים לטובת הילדים ו/או לטיפול בהם, היא בחרה בניתוק תקשורתי מהאב.

87.18. הדברים עולים מדבריה ומהרוח בה הם נאמרו. ניכר כי האם רצתה להראות לאב, כי היא מסוג.ת להסתדר ללא עזרתו בימים שבהם הקטינים שוהים אצלה ולא משנה מה הסיבה לכך. לכן שכרה שירותי שמרטפית ולא הסתייעה באב, לכן מיעטה בתקשורת עמו, למרות שהוא מבחינתו נכון היה לכל שינוי בהקשר זה.

87.19. האם עצמה העידה, כי בעתיד, היא תוכל לתקשר עם האב אף במסגרת יומיומית של משמורת משותפת וזאת אם שניהם יתגוררו ביישוב נייטרלי בשרון. אמירה זו היא הנותנת, כי היעדר תקשורת או שיתוף פעולה נובע מבחירה מודעת של האם ולא מאילוצים.

87.20. זאת ועוד, גם אם נקבל עמדת האם, כי נוצר חוסר אמון בתקשורת הואיל והאב עשה שימוש במסרים שהועברו לצורך ההליך המשפטי, הרי שעם סיום ההליך, הציפייה של בית המשפט היא שניתן יהיה לשקם את האמון עד לרמה הנדרשת כדי לקיים שיתוף פעולה סביר ומעלה מכך לטובת ילדיהם הקטינים של הצדדים.

87.21. יפים לענייננו דברי העו”ס לסדרי דין בתסקירה הראשון מיום 18/8/10 עת המליצה לראשונה על משמורת משותפת:

” לדעתי מדובר במשפחה שמאוד מתאימה לשיתוף פעולה וחלוקת תפקידים של משמורת משותפת. שני ההורים הוכיחו שאפילו במשבר נוראי הם דואגים לילדים ולעצמם ומחזיקים מעמד בעבודה ” (עמ’ 6 פסקה 5 לתסקיר).

87.22. לפיכך, הגעתי למסקנות אלו :

ראשית, הצדדים הצליחו לקיים היסוד הסביל של התקשורת הפונקציונלית והדיאלוג ההורי, בכך שלא חשפו הקטינים לקונפליקט ולא מתקיימים ויכוחים ו/או מריבות בכל מהלכי המעברים בין הבתים ובין ההורים (ומעברים כאלה יש להדגיש מתקיימים מדי יום ביומו).

שנית, גם היסוד הפעיל של התקשורת הפונקציונלית מתקיים ברמה סבירה לצורך קיומו ואחזקתה של משמורת משותפת (הגם שחיוני היה, כי יגיעו להסדר חלוקת זמן הורי אחר שיצמצם הבלבול בקרב הילדים, אך הדבר ייפתר בהוראות פסק הדין ובהתנהלותם לאחריו).

שלישית וחשוב מכך, הוכח כי לשני ההורים יש גם את הרצון וגם את הפוטנציאל והנכונות לשפר שיתוף הפעולה והתקשורת לאחר סיום ההליך המשפטי ללא קשר לתוצאתו. עניין זה נלמד מהתנהלותם במהלך השנה שמתנהל ההליך הנוכחי והתקופה שקדמה לו.

על-כן, אמור מעתה, כי תנאי חשוב זה של שיתוף פעולה ותקשורת פונקציונלית בין ההורים מתקיים.

88. רצון הילדים ותחושותיהם:

88.1. רצון הילדים הוא להיות עם שני הוריהם ועל כך אין חולק. מעבר להבעת רצון כללי שכזה, קשה לקבל אינדיקציה מהילדים עצמם אודות רצונם, בייחוד לאור גילם.

88.2. לפיכך, לנוכח גילאיהם של הקטינים והרצון למזער כמה שאפשר את המעמסה הרגשית לפתחם של הקטינים, נמנעו העו”ס לסדרי דין והמומחה לשאול לרצונם של הקטינים.

88.3. יחד עם זאת, בעדויות בדיווחים המקצועיים עלו מספר עניינים הנוגעים לרצונם של הקטינים ועמדתם המצביעים על כך, כי הם מעדיפים המציאות הנוכחית.

88.4. ראשית, האב העיד כי הילדים אינם אוהבים שינויים וכי קשה להם עם זעזועים והדבר מתיישב יותר עם הסדר משמורת משותפת באזור מגורי הקטינים מאשר משמורת בלעדית אצל האם ומעבר לשרון (ראה עמ’ 35 שורות 3-5).

88.5. האב אף העיד בהתלהבות על החיבור הרגשי של הילדים לאזור ולעמק ולדבריו טוב להם כאן (שם בשורות 10-11).

88.6. האם העידה, כי טוב לקטין בעמק יזרעאל, כי כעת זה מקומו ואף יש לו חברים כאן. לשיטתה ילדים מעדיפים יציבות ומבחינת הקטין להישאר כאן זו היציבות שלו (עמ’ 12 שורה 29). עם זאת, סבורה האם כי לקטין קשיים רבים בבית הספר (שם). האם סבורה כי הקטין מעוניין לעבור לאזור השרון, אך חושש ליתן לכך פומבי שמא יאכזב את אביו.

88.7. אמירה זו של האם, גם אם היא נכונה, משקלה אפסי. כיצד ילד בגיל 7 יכול לצפות או לומר האם יהיה לו טוב יותר בשרון? מכל מקום, לא ראיתי כל אינדיקציה לרצון מפורש של הקטין לעבור לשרון לא בעדויות המומחה, לא בעדות העו”ס ואף לא בעדויות הצדדים (זולת האמור לעיל).

88.8. ביחס לקטינה טענה האם כי טוב לה בצפון, אך בכל מקום יהיה לה טוב (עמ’ 16 שורה 25). גישה זו מקובלת עלי, נוכח גילה של הקטינה (בת 4).

88.9. המומחה העיד, כי הקטין מעוניין להישאר באזור הצפון אך ייחס משקל נמוך לרצונו בשל ההנמקה שמסר הילד (אמר שכיף בב.ל. כי יש בריכה, אבל גם כיף אצל אמא כי יש שם ג’קוזי וראה עמ’ 45 שורות 4-6). דברי המומחה הם המלמדים כי גם לאמירת האם, כאילו היא הראתה לקטין את מקום מגוריו החדש בשרון וכי הוא מעוניין לעבור לשם, יש לייחס משקל מועט ביותר במסגרת קביעת טובת הקטין.

88.10. לגבי הקטינה קבע המומחה, כי לא ניתן היה לקבל עמדתה מפאת גילה.

88.11. לאור כל האמור לעיל והגם שקשה היה לאמוד את העדפת הקטינים או את רצונם והואיל ונוכח גילאיהם, מכל מקום לא רצונם הוא השיקול המרכזי, עדיין יש לציין, כי הקטינים חשים טוב בסביבתם הנוכחית, נהנים לגור בעמק, נהנים מהקרבה לסבים מצד האב וניכר כי התחברו ונקשרו למקום ולהוויה.

89. מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים ;

89.1. אף תנאי זה מתקיים במלואו ומדובר בשני הורים מעורבים ביותר בחיי ילדיהם, כאשר ניכר כי במסגרת החינוכית של הבת האם מעורבת כיום יותר מאשר האב (ראה התסקיר), אך לא באופן משמעותי. מעדות ההורים, עלתה מעורבותם המשותפת בחיי החינוך של הילדים, הטיפול בהם, פיזורם ואיסופם ממוסדות החינוך וניכר כי לשניהם מעורבות רבה ביותר בחיי הילדים ושניהם נתפסים על ידי גורמים בקהילה כהורים מיוחדים במינם.

89.2. האם עצמה מודה, כי האב הינו דומיננטי בחיי הקטינים ומעורב בחייהם. אם כך בהווה, קל וחומר בעבר, עת עיקר עול הטיפול בילדים והשהייה עמם היו לפתחו של האב.

89.3. דיווח העו”ס לסדרי דין (בכל התסקירים והדיווחים) מעלה תמונה דומה. דיווח המומחה מטעם בית המשפט פחות רלבנטי בהקשר זה, הואיל והעניין לא נבדק על ידו אלא שימש הנחה מוקדמת.

89.4. עובדה, כי הצדדים היו מעורבים יחדיו בטיפול שניתן לקטין, בפרט על רקע הצורך לבשר לו על כוונת הגירושין (בסיוע המטפלת) מעיד היטב על רמת המעורבות של שניהם בחיי הילדים ובעולמם הרגשי והחווייתי.

89.5. אין חולק, כי בתקופה שקדמה למעבר לצפון, האב השקיע זמן רב יותר בטיפול בילדים בשל עבודתה של האם במשמרות והדבר נתן אותותיו בקרבה שלו לילדיו. האם סבורה, כי כיום היא ההורה הדומיננטי בטיפול בילדים ואף האב התבטא כי לאחר הפרידה לקחה האם יוזמה גדולה יותר בטיפול בילדים, אך אין בכך אלא הוכחה ליכולת גבוהה של שני ההורים לג.ות מעורבות בחיי הילדים ולטפל בהם, כל אחד על פי יכולתו, כישוריו, זמנו וייחודו.

90. קיומו של קשר הורי תקין עם הילדים:

90.1. במסגרת תסקירה הראשון של העו”ס מיום 18/8/10 היא הבהירה, כי בפנינו שני הורים טובים מאוד לילדיהם הקטינים וכן כי קיימים קשב, מסירות ורגישות לצרכי הילדים מבחינה פיזית ורגשית. יש מגע פיזי בין ההורים והילדים. הילדים מתנהגים בחופשיות עם האב ועם האם.

90.2. באשר לקטינה ג., נרשם בתסקיר כי מדיווח הגננת עולה כי שני ההורים מסורים באופן ייחודי לבתם הקטינה, כי בין האם לבין ר. קשר מיוחד במינו. האם יודעת להרגיע את הקטינה ולהכילה. לעולם אינה יוצאת מכליה, אפילו כשהקטינה בוכה או צורחת ולפי דעתה של הגננת אין לנתק בין הקטינה לבין אמה. התרשמות הגננת מהאב אף היא חיובית וניכר כי מדובר באב טוב ותומך (עמ’ 5 לתסקיר הראשון).

90.3. באופן דומה קובעת העו”ס, כי הקטין נתרם באופן שונה מכל אחד מהוריו ויש לו קשר הדוק עמם.

91. סמיכות מגורי ההורים, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם:

91.1. אף בהקשר זה, אין חולק כי התנאי מתקיים אליבא דשני ההורים. האב מתגורר בב.ל. והמקום נתפס כביתם של הקטינים. האם מתגוררת ביישוב אחר בעמק ואין ספק כי גם ביתה נתפס כבסיס מגורים לקטינים.

91.2. בחקירתו הנגדית העיד האב, כי מרחק הנסיעה בין שני הבתים הינו בין עשר לעשרים דקות נסיעה. (עמ’ 32 שורות 27-30 לפרוטוקול).

91.3. יחד עם זאת, המרחק הנוכחי אינו מהווה כל מכשול להסדר המשמורת המשותפת, נהפוך הוא. בנסיבות המקרה שלפניי, שני ההורים ניידים, מחזיקים בכלי רכב והאב העיד, כי יש לו היכולת לגלות גמישות למען הצלחת הסדר המשמורת המשותפת, כאשר במידה והוא נעדר ו/או מאחר לעבודתו, הוא יכול להשלים זאת מאוחר יותר (עמ’ 32 שורה 2, 9). מכאן שמרחק הנסיעה הנוכחי בין הבתים והיישובים, אינו מהווה כל מכשול לקיומו של הסדר משמורת משותפת.

91.4. נכונה העובדה שבפועל ההורים אינם מתגוררים באותו יישוב, אלא בשני יישובים (קהילתיים) נפרדים בתחום המועצה האיזורית XXX. עם זאת, שני הילדים תופסים את בתי ההורים “כבסיסים” וכבתיהם לכל דבר ועניין. המרחק בין היישובים אינו גדול. לשני הילדים חברים בשני היישובים והם מורגלים אליהם וקשורי

ם להם. הקטינה ר. מתחנכת בגן ביישוב בו גר האב (ב.ל.) ואילו הקטין ג. מתחנך בבית הספר האיזורי המצוי ביישוב בו גרה האם (כ.י.). מעבר לזה יש לציין, כי גם הסבים מצד האב מתגוררים בב.ל. והילדים התרגלו לבקר בביתם אשר נתפס כמקום קרוב וחשוב להם (ראה התסקיר מיום 18/8/10).
91.5. לפיכך, הן מבחינת המרחק בין הבתים והן מבחינת תפיסת הבתים כבתים מרכזיים בחייהם, מדובר בתנאי שמתקיים מבחינת הקטינים.
י. הסדר משמורת משותפת בצפון מול משמורת יחידנית אצל האם בשרון – מבט משווה על ההסדרים המוצעים על ידי המומחה והעו”ס לסדרי דין:
92. העובדה שמתקיימים התנאים לקיומו של הסדר משמורת משותפת, אין בה די כדי להכריע הדיון בתביעה שבפניי. הסדר משמורת משותפת הינו חלופה אחת מבין שתיים, כאשר רעותה הינה משמורת בלעדית בידי האם באזור השרון. יחד עם זאת, מעת שהוכח שאין מניעה מקביעת הסדר משמורת משותפת, הרי שסבורני כי נטל הראיה להראות, כי יש לקבוע משמורת בלעדית אצל האם וכי הסדר זה עדיף הוא לפתחו של הטוען והמבקש זאת.
93. בהקשר זה כבר נפסק בעבר כך:
” …. לפיכך יש לבדוק מפעם לפעם את תקפותם של דפוסי המחשבה שנחשבו בעבר כנכונים והדבר נעשה כיום, כאשר נקבעת משמורת משותפת של הקטין ( JOINT CUSTODY), דבר שנחשב כפסול בעבר…. לגבי ילד היודע לדבר ולבטא במילים את הרגשותיו, יש לאפשר ולעודד את הקשר בין הילד ושני הוריו אפילו עד כדי משמורת משותפת, אם כל התנאים האחרים מתקיימים (כגון קירבת מגורים ומקום מיוחד לילד בבית כל אחד מהם) ובתנאי ששני ההורים מסוג.ים לנהל את ההורות שלהם תוך שיתוף פעולה ביניהם לטובת הילד, כך שמי שרוצה לטעון, כי הדבר אינו לטובת הילד – עליו נטל הראיה…” (ההדגשה שלי וראה : בש”א (ת”א) 3438/99 א. ל. נ’ ש.ל. (19/04/99))
94. כאמור, כל אחד מההורים רואה טובת הקטינים באורח שונה וכך גם את השפעת החלופות השונות. זאת ועוד, אף כל אחד מהמומחים (עו”ס לסדרי דין ופסיכולוג) בחר בחלופה אחרת. נוצר מצב איפוא של גישות דיכוטומיות הן בקרב בעלי הדין והן בקרב המומחים שמינה בית המשפט והדבר היקשה במאוד על מתן ההכרעה. זאת לא משום הסתירה בין ההמלצות השונות, אלא בשל הטעמים של כל אחד מהמומחים ובעלי הדין ובשל ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מההורים, לפיה אכן מדובר בהורים טובים ומסורים לילדיהם.
י.1. המלצת המומחה דר’ ג.פ.:
95. הפסיכולוג שמונה על ידי בית המשפט סבר, כי נכון לקבל עתירת האם במלואה וליתן לה משמורת בלעדית ביחס לקטינים ולהתיר המעבר לאזור השרון.
96. המדובר בפסיכולוג מנוסה ביותר, מומחה בפסיכולוגיה קלינית, חינוכית ורפואית, אשר בתי משפט במקומותינו נוהגים למנות לא אחת, כדי להמליץ בדבר טובתם של קטינים בסכסוכים שונים לרבות סכסוכי משמורת.
97. המומחה נפגש עם הצדדים, עם חלק מהוריהם (הסבים) ועם הקטינים.
98. בכל הנוגע למבדקי הקטינים השתמש המומחה בכלים אבחוניים, כגון ציור חופשי, ציור משפחה, מבחן השלמת משפטים ומבחן Roberts apprecepation test for children (מבחן המסייע להעריך ההבנה החברתית של ילדים).
99. בכל הנוגע לאבחון ושיחות עם המבוגרים, לא עשה המומחה שימוש בכלים אבחוניים כלשהם זולת הראיון הקליני.
100. המומחה התרשם עמוקות מיכולתו המופלאה של הבן ג. להביע רגשותיו וקשייו. המומחה ציין, כי הקטין הינו נבון בצורה בלתי רגילה ואף ניסה לרתום את המומחה לפייס בין הוריו על מנת למנוע את הגירושין.
101. המומחה אישר הדיווחים של העו”ס והמטפלת של הקטין, כי לשמע הודעת הפרידה והגירושין הוא רצה לפגוע בעצמו וחש כי הוא רוצה למות. בשיחה על ציוריו, הוא ראה כמעט בכל הציורים פרידה של הורים ועצבות וכאב של הילד על המצב.
102. כאמור, בכל הנוגע לקטינה ר., קבע המומחה כי בשל גילה לא ניתן היה ליצור עמה תקשורת משמעותית רלבנטית לנושא חוות הדעת.
103. המומחה התרשם מהאב, כי הוא אינו עצמאי דיו בקבלת ההחלטות החשובות לחייו, כאשר עיקר ההתרשמות נבעה מעמדתו הבלתי החלטית לעניין עתיד נישואיו.
104. בכל הנוגע לאם, שב המומחה ואישר את מצוקתה ותחושת העויינות הקשה עת גרה בסמוך לבית הוריו של בעלה.
105. כאשר המומחה שיתף את האם במשאלת בנה לפי הוריו יחזרו לחיות יחד (כאשר לשם כך אף ביקש הקטין מהמומחה שיהפנט את הוריו), היא התרגשה לשמוע את הדברים, ובפגישה הבאה הודיעה כי היא מוכנה לשקול זאת למען ילדיה ולנוכח העובדה שעדיין יש לה רגשות כלפי בעלה. המומחה ציין, כי למען מטרה זו מוכנה האם לכל הויתורים הנדרשים, תוך שהדבר פורט בחוות הדעת.
106. האם הסבירה למומחה, כי היא חשה צורך לשוב לגור באזור השרון בסמוך לבית הוריה ולסביבה החברתית והפיסית המוכרת לה והיא מתחייבת להפסיק לעבוד במשמרות.
107. המומחה בחן המלצת העו”ס למשמורת משותפת וסבר, כי מדובר בהמלצה שאינה מתיישבת עם מצבה הרגשי הקשה של האם ועם התנאים ההכרחיים לקיומו של הסדר מסוג זה.
108. בסיכום חוות הדעת קובע המומחה כך:
” משמורת משותפת מחייבת קודם כל תאום ושיתוף פעולה הדוק ביותר בין ההורים ולשם כך יש צורך בתקשורת פתוחה ושוטפת, ביחסי אמון וכבוד הדדיים. כאשר יש מתחים, כשאין כל דיאלוג, כאשר הקונפליקט לא פתור ויש מרירות רבה, אז משמורת משותפת לא רק שלא תוכל להתבצע אלא שהסידור הזה מעצים את נקודות החיכוך ועלול להחריף את הסכסוך ולגרום לנזק רב יותר לילדים.
אני ממליץ שהאם תקבל את המשמורת. מלבד העובדה שהילדה ר. מתחת לגיל שש התרשמתי שלאם יש גם את הכישורים וגם הנכונות לעשות כל הנדרש למען ילדיה ושתוכניותיה באשר למקום עבודתה מוגמשים לטובת הנוכחות המרבית שלה בבית עם הילדים.
לעניין מקום המגורים, אני תומך באפשרות שהאם תעבור לגור במרכז הארץ, קרוב להוריה….המעבר מומלץ לא מהסיבה של נוחות האם, אלא מהסיבה של טובת הילדים. הנסיעות הממושכות למקום עבודתה גוזלות מזמנה הפנוי לילדיה והשהות בסביבה העויינת מחבלת במצבה הנפשי עם כל ההשלכות הנובעות מכך על הילדים.
מכל הנתונים שהצטברו אני מתרשם שלילדים יש היום את החוסן הנפשי להתמודד עם מעבר לסביבה חדשה-ישנה (בשרון) ולהסתגל. אליה, מה גם שתהיה להם תקופת מעבר שבה הם עוזבים את ב.ל. אך נשארים קרוב, בכ.י., באותה מערכת חינוכית וחברתית”.
109. מכל אלה נובע כי המלצת המומחה ליתן משמורת בלעדית לאם ולהתיר המעבר לשרון מבוססת על נימוקים אלה:
א. לא ניתן להמליץ על משמורת משותפת בשל הקונפליקט בין ההורים.
ב. לאם כישורים ונכונות לעשות כל הנדרש למען ילדיה (בניגוד לאב), לרבות מעבר למשרת אם כך שתהיה יותר עם ילדיה.
ג. הנסיעות הממושכות לעבודתה של האם, כל עוד היא מתגוררת בצפון גוזלת ממנה זמן יקר עם ילדיה.
ד. הקטינים בעלי חוסן נפשי שיסייע להם להתגבר על המעבר, מה עוד שמגוריהם בכ.י. שימשו מעין תקופת ביניים של הסתגלות לפרידה.
ה. הישארות האם בצפון בעויינות ממנה היא סובלת מחריפה מצבה הנפשי ויש לכך השלכה על הטיפול בילדים.
י.2. דחיית המלצת המומחה לגופה והעדפת המלצת העו”ס לסדרי דין:
הסתמכות המומחה על הצהרות הצדדים בדבר נכונות הקרבה למען הילדים:
109. מתוך עדותו של המומחה ניתן היה להתרשם, כי הוא החליט לבחון עד כמה יכול כל אחד מההורים להקריב למען ילדיו הקטינים. המומחה סבר, כי אם משאלתם של הילדים היא שההורים ישובו לחיות יחד, הוא מנסה לערוך בירור ואף לסייע בהקשר זה ואם הוא מצליח, כי אז מדובר בהישג עצום (עמ’ 40 שורות 5-10 לפרוטוקול). אם ההורים עומדים על הפרידה, הדבר מעניק לו – למומחה אינדיקציה בדבר מידת ההקרבה של כל אחד מההורים למען הילדים והנכונות שלהם לראות את צרכי ילדיהם.
110. הגם שהמומחה הינו מגשר במקצועו, הוא לא נתבקש על ידי בית המשפט לגשר בין ההורים ו/או להשכין ביניהם שלום בית. יחד עם זאת, לא ראיתי פסול בהתנהלותו של המומחה ואם אכן היה עולה בידו לגרום לצדדים לשקם נישואיהם, אכן היה זה הישג עצום, הן עבורם והן עבור טובת ילדיהם המשותפים. משאלתו של הקטין ג. ריגשה את כולם, החל מהמומחה, דרך ההורים וכלה בבית המשפט. היא מהדהדת בלב בית המשפט אשר כואב את פרידת הצדדים מנקודת מבטם של הקטינים. לפיכך, השאלה הראשונה שגם בית המשפט ראה לנכון להפנות להורים במסגרת הדיון שנערך בסמוך לאחר קבלת חוות דעת המומחה היא האם לאור משאלתו, שלא לומר דרישתו של בנם הקטין, לא ראוי כי יעשו מאמץ בכל זאת לשקם הנישואין ותשובת האב הייתה בהקשר זה שלילית.
111. בהקשר זה, העניין לו העניק המומחה משקל רב במיוחד בהמלצתו להעניק המשמורת לאם היתה הצהרתה של האחרונה בפניו (לאחר שמיעת הדיווח מהמפגש עם הקטין), כי תהא מוכנה לעשות כל הנדרש למען שיקום הנישואין (בהתאם למשאלתם של בנם המשותף) לרבות פירוט 5 צעדים אופרטיביים : מחיקת התביעות, התנצלות בפני האב ובפני הוריו, לגור בב.ל., להפסיק לעבוד במשמרות (עמ’ 41 שורות 4-8). כל זאת כאשר מנגד, האב הודיע כי הדבר הכי חשוב לו הוא לגור בב.ל. וכי הילדים לא יכתיבו לו עם איזו אישה לגור (ראה גם בעמ’ 44 שורות 1-2).
112. כעת עולה השאלה, האם יש לקבל שיקול זה של המומחה כשיקול מכריע או רלבנטי בבסיס המלצותיו וחוות דעתו אם לאו. יש לציין, כי בבסיס חוות הדעת ו/או העדות לא הובא כל הסבר מדעי ו/או מחקרי המסביר מדוע דווקא זה הקריטריון שצריך לשמש עת נדרשים אנו לקביעת טובתם של הקטינים. עם זאת, גם אם נקבל עמדה זו של המומחה, עדיין ניתוחו את גישות הצדדים אינו מצדיק אימוץ המלצותיו והדברים יבוארו כעת.
113. חרף משאלת הלב של כולם להביא לכך שההורים יחזרו לחיות יחד למען ילדיהם הקטינים, הרי שבית המשפט אינו מחלק ציונים למידת נכונותו או אי נכונותו של מי מההורים לשקם הנישואין. כך גם בית המשפט לא “מעניש” הורה העומד על רצונו להתגרש ולא “מעניק פרס” (בדמות משמורת) להורה הנכון להקריב הכל למען שיקום הנישואין.
114. בית המשפט סבור, כי העובדה שהאם הצהירה בפני המומחה על שורה של צעדים שהיא נכונה לעשות למען הגשמת חלום בנה הקטין לאיחוד המשפחה, הגם שהיא מרגשת, אינה מהווה הקריטריון לקביעת מידת ההקרבה בפועל שהאם נכונה לעשות למען טובת הילדים. טובת הילדים אמרנו ולא שיקום הנישואין. טובת הילדים ולא האינטרס האישי של ההורים.
115. קיים הבדל ושוני מהותי בין הויתורים וההקרבה למען רעיון שיקום הנישואין, לבין הויתורים וההקרבה למען טובת הילדים במקרה של גירושין. זאת ועוד, קיים הבדל ושוני מהותי בין הצהרות שנאמרות על ידי הצדדים לבין מעשים ומהלכים בשטח.
116. באותה מידה שהאם הצהירה, כי היא נכונה להקריב למען שיקום הנישואין והמומחה נתן לכך משקל עצום בהתרשמותו, כך שומה היה עליו ליתן משקל רב להצהרותיה באשר לנכונותה או אי נכונותה להישאר באזור הצפון, להקריב עבודת המשמרות, להקריב מאבקי אגו, לסכן את הכל, למען טובת ילדיה במסגרת של הסדר משמורת משותפת.
117. ההצהרה של האם בכל הנוגע לנכונותה להקריב ולעשות שורה של צעדים למען שיקום הנישואין הינה הצהרה התומכת בחלומו ובבקשתו של הבן, אך גם אלה מתיישבים עם האינטרסים של האם עצמה, שכן היא הצהירה כל העת שהיא מעוניינת בשלום בית (ראה עמ’ 40 שורות 24-28).
118. אם ‘בבחינת הצהרות’ עסקינן, חשוב היה לראות, לשמוע ולהתרשם מהצהרות האם אשר אינן מתיישבות עם אינטרסיה; הצהרות לעניין המשך מגורים בעמק יזרעאל למען הילדים, הצהרות לעניין דרכים לשיפור התקשורת עם האב למען שיתוף הפעולה ההורי. היעדר הצהרות כאמור ומשמעותו לא נבדק כלל על ידי המומחה (ראה גם תשובת המומחה לשאלת בית המשפט בעמ’ 44 שורה 29 עד עמ’ 45 שורה 2).
119. טובת הילדים הינה עיקרון העל, אך אין ספק שהיא מורכבת גם מטובת ההורים שמחזיקים בהם או אמורים להחזיק בהם. טובת הקטינים תיפגע, באם ההורה המשמורן לא יוכל לתפקד ככזה. ברוח דברים אלה, ברור לבית המשפט שהאם מעדיפה לעבור להתגורר עם הקטינים לאזור השרון.
120. יחד עם זאת, טובת ההורה, שיקוליו, אינטרסיו ורצונו להעתיק מקום וסביבת מגורים, הינה שיקולו העצמאי וככזה היא נדחית כאשר דנים בטובת הקטין ככזו. מצופה היה כי במסגרת בחינת עמדות הצדדים על ידי המומחה, הייתה נבחנת עמדת האם והצהרתה לעניין ההקרבה למען טובת הקטינים אם זו אכן לקיים משמורת משותפת באזור הצפון.
121. יפים לענייננו הם דבריו של כב’ השופט סילמן שדן בסוגייה דומה:
” 16. נעלה מכל ספק בעיני כי בנסיבות מקרה זה, שואפת האם (כפי הקורה במקרים רבים), להתקרב למשפחת המוצא שלה; קרבה זו מהווה אף היא שיקול (שכן מעטפת תומכת בוודאי אינה מזיקה); מנגד, ניכר כי האם שיקמה חייה ומשפחתה החדשה הוצבה בסדר עדיפות גבוה מאד במסגרת שיקוליה היא.
17. בצד זכות האם, מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, להעתיק את מקום מגוריה, מוטלות על האם חובות, כהורה, כאפוטרופוס, וכבעל דין; אם חפצה האם להיות משמורנית (כאמור בתביעתה), הרי עליה לדעת שהאחריות לקיום הקשר בין הקטינים לאב, מוטלת על כתפיה.
18. בהחלטה שנתתי בתיק אחר, בו ביקשה אם לעבור לאיזור המרכז, במצב שביר ביותר של קטינים, הבהרתי כי אמנם בני חורין אנו כאנשים, אך כבלי שיעבוד מוטלים עלינו כהורים; כבלים אותם נוטלים אנו על עצמנו ברצון ובאהבה ; הורות פירושה בראש ובראשונה ויתור והקרבה, מרצון ואהבה. ראה תמ”ש (קר’) 3461/05 מיום 14/8/08 פורסם בנבו”.
תמ”ש (קריות) 4212-12-09 (ניתן ביום 09/07/2010).
122. אם טובת הקטינים הינה אכן עיקרון על מנחה, לא ייתכן שהאם (והמומחה) יתעלמו מצרכי הילדים ליהנות מקשר ומנוכחות אקטיבית ומאסיבית של אביהם בחייהם, מהיציבות לה התרגלו באזור המגורים הנוכחי ומהעובדה כי הם מתמודדים כבר כעת עם משבר הגירושין שנכפה עליהם וכי ניתן לייתר משבר וקשיי הסתגלות נוספים שכרוכים במעבר נוסף וניתוק מהאב באם יישארו להתגורר באזור הצפון. מבט שכזה על טובת הקטינים, אינו מתיישב עם תפיסת טובתם על ידי האם.
123. לאור כל אלה, והגם שברור לבית המשפט, כי יש לעשות מאמץ כי האם לא תהא שרויה במצוקה נפשית, בתחושת עוינות ופגיעות רגשית, הרי שמצבה הנפשי והרגשי של האם, אינו שיקול העל. טובת הקטינים היא השיקול המרכזי והיא גוברת על טובת האם.
124. ברור לבית המשפט, כי האם סבורה שטובת הילדים היא להיות במחיצתה באזור השרון, ברם ברור עוד, כי מדובר בתפיסה סובייקטיבית של האם, כאשר עמדת האב והעו”ס לסדרי דין עומדים בסתירה מוחלטת לה.
125. זאת ועוד, ככל שהמומחה בדק את מידת נכונותם של ההורים להקריב למען טובת ילדיהם, הרי שבבדיקה זו אין למומחה כל יתרון מקצועי על בית המשפט וגם זה האחרון יכול לבחון הדברים כפי שהבר נעשה לעיל.
126. בהקשר זה, סבור בית המשפט, כי על המומחה היה לבחון מידת רצינות נכונות האם להקריב הכל למען ילדיה, בהנחה שהוא יקבע כי טובת הילדים היא להיות במשמורת משותפת.
127. לא זו אף זו: מול הצהרות האם בפני המומחה, ניצבה הצהרה של האב בבית המשפט, לפיה הוא נכון, כי האם תהא משמורנית בלעדית ובלבד שלא תעקור עם הקטינים לאזור השרון ועל כך לא היה למומחה מה לומר (עמ’ 44 שורה 12).
128. זאת ועוד, מה שמצביע יותר מכל על נכונות של הורה להקריב למען ילדיו ועל יכולתו לראות את צרכי ילדיו הקטינים לפני צרכיו שלו, הינה ההתנהלות “בשטח” הלכה למעשה. כאן הייתה ציפייה של בית המשפט לבחון את עמדת המומחה לעניין התקשורת ושיתוף הפעולה ההורי והמניעים להיעדרם ו/או להתרופפותם בחודשים האחרונים וחוות הדעת הייתה חסרה בעניין זה, בייחוד כיוון שהמומחה עצמו ראה לנכון לייחד משקל עצום ליכולת הדיאלוג של ההורים במקרה של משמורת משותפת.
129. יש עוד לציין, כי המומחה לא ציין כלל את הויתורים שהאב עושה למען הצלחת הסדר המשמורת המשותפת בכל הנוגע לפיזור הקטינים בבוקר במוסדות חינוך ואיסופם לאחר מכן, אף בימים שבהם הם אמורים ללון אצל האם. כאמור, גם נכונות האב לוותר על משמורת למען הישארות הקטינים בסמוך לאזור מגוריו לא קיבלה כל משקל על ידי המומחה.
למומחה אג’נדה הנוגדת הסדר משמורת משותפת ללא קשר לנסיבות המקרה:
130. טעם אחר שבעטיו לא ראיתי לאמץ המלצתו של המומחה הינה עמדתו האפריורית, בבחינת אג’נדה, לפיה הוא אינו סבור שהסדר של משמורת משותפת ככזה משרת את טובת הקטינים.
131. אמנם הדברים לא נרשמו בחוות הדעת, אך במסגרת הדיון בבית המשפט, הודה המומחה ברוב הגינותו וכנותו, כי הוא אינו דוג. בהסדר של משמורת משותפת, גם ללא קשר לתיק הנוכחי. למעשה, המומחה מעולם לא נתן המלצה למשמורת משותפת (עמ’ 38 שורה 28 לפרוטוקול) ואף לא נתקל במקרה של משמורת משותפת (עמ’ 43 שורה 27). יש להדגיש, כי מדובר בעמדה כנה של המומחה אשר מבוססת בעיקר על נסיונו המקצועי, הגם שלא נתמכה על ידו במחקרים מקצועיים כלשהם.
132. לשיטת המומחה, אף במקרה בו ההורים המתגרשים באותה עיר, אין להמליץ על משמורת משותפת ורצוי שיהיה לילדים רק בית מרכזי אחד ולמנוע מהילדים מצב של לינה אצל כל אחד מההורים לסירוגין כדי למנוע בלבול (עמ’ 41 שורות 17-23 לפרוטוקול). לטעם זה ראיתי משקל רב ביותר כנגד החלת הסדר של משמורת משותפת, אך סבורני כי יש לבחון הדברים על פני רצף הזמן, ולא להעמיד זאת כמכשול מפני יישום ההסדר הלכה למעשה.
התנגדות המומחה לסיכויי ההצלחה של הסדר משמורת משותפת בנסיבות המקרה:
133. כמו-כן סבור המומחה, כי ” אם אחד ההורים יש לו מוטיבציה שלא ללכת למשמורת משותפת אז לא תהא משמורת משותפת, מפני שהיא תיכשל ” (עמ’ 43 שורות 28-29).
134. כן פירט המומחה, כי משמורת משותפת הינה סידור נדיר שמצריך שיתוף פעולה מצוין בין ההורים, דיאלוג ומערכת יחסים פתוחה. אך זה לא המצב כרגע לשיטתו. מכל מקום, במצב היחסים הנוכחי של הצדדים, סבור המומחה כי הסדר זה אינו מתאים עבורם (עמ’ 48 שורה 1).
135. על רקע קביעותיי לעניין התקשורת הפונקציונלית בין ההורים ובדבר הפוטנציאל הגבוה לשיתוף פעולה הורי לאחר סיום ההליך המשפטי, סבורני כי מסקנת המומחה בדבר היעדר סיכויי הצלחה למשמורת המשותפת אינה מבוססת דיה.
136. זאת ועוד, אף אם הגיון גישתו זו של המומחה מובן לבית המשפט, אך יש בה משום הענקת פרס לא ראוי להורה הנוקט בגישה שכזו, זאת בייחוד במצבים שבהם מתקיימים לכאורה התנאים הנדרשים להסדר משמורת משותפת. בהקשר זה ודווקא בשים לב לאישיותם של בעלי הדין שלפני, ראוי היה כי המומחה היה מנתח אישיותם בכלים הפסיכולוגיים המוכרים כדי לבחון האם אותה מוטיבציה שלא לקיים משמורת משותפת תחזיק מעמד לאורך זמן ו/או תתקיים חרף “כפייה שיפוטית”.
137. זאת ועוד, סבורני כי כמדיניות שיפוטית לא ניתן לקבל הנמקה זו כבסיס לדחיית הסדר של משמורת משותפת, משום שהדבר נותן לגיטימציה להורה המבקש להתנגד למשמורת משותפת, גם כשההתנגדות אינה עולה בקנה אחד עם טובת הקטינים.
המומחה לא נתן משקל מספיק למקומו של האב בחיי הקטינים:
138. מעבר לכל אלה, שוכנעתי כי בסיבות המקרה שבפניי, הינן ייחודיות בכל הנוגע לתפקיד ההורי של האב מאז לידת הקטינים ועד הלום. כפי שראתה לנכון העו”ס לסדרי דין לציין, הרי שהאב לקח ועודו לוקח חלק ניכר בגידול הילדים ויש לו מקום בחווייתם של הילדים. הוא דמות מטפלת עיקרית, לא פחות מהאם.
139. כן סבורני, כי היה על המומחה להעמיק יותר בתפקיד ההורי של האב ובנוכחותו בעולמם הפנימי של הקטינים כדי שבית המשפט יקבל מושג מדוייק יותר אודות הנזקים האפשריים של היחלשות הקשר עמו במקרה של עקירה לשרון וביטול הסדר המשמורת המשותפת. כישוריו של האב, מקומו בחיי הילדים, תפיסת הילדים את הקשר עמו לא מצאו ביטוי מספיק בחוות הדעת של המומחה ואף לא נערכה תצפית מובנית (או אחרת) על האינטראקציה בין ההורים לילדיהם.
140. בהקשר זה ראיתי לנכון עמדתו של פרופ’ משה זכי, לפיה במסגרת הערכה פסיכולוגית לקביעת משמורת קטינים בהליכי גירושין יש לערוך בנוסף לכלי האבחון הפסיכולוגיים גם שימוש במבחנים שנמצאו תקפים להערכת יעילותה של הורות ביחסי הורה – ילד ואלה הם:
§ “מבחן יחסי משפחה” (של אוניברסיטת בר אילן)
§ “מבחן תפיסת ההורה על ידי הילד”
§ “ראיון מובנה ליחסי הורה” ;
ראה: פרופ’ משה זכי, אשנב לפסיכולוגיה משפטית (2003), בעמ’ 45 .
141. לפיכך ועל רקע העובדות הידועות לבית המשפט אודות חלקו של האב כהורה לילדיו מאז לידתם ועד הלום והקשר ההדוק ביניהם, לא ניתן להישען על המלצת חוות הדעת.
המלצת המומחה להתיר מעבר האם והקטינים לשרון:
142. עניין אחר שהמומחה נתן עליו דעתו הוא פתרון מצוקתה הנפשית של האם עקב שהותה בצפון. המומחה הסביר את העוינות שהאם הייתה חשופה לה מצד משפחת האב ועל כך אין חולק. המומחה סבור כי המלצת העו”ס למשמורת משותפת והשארת האם בצפון, בעל כורחה תוביל לקיבוע המצוקה הנפשית שלה ולא לפתרונה. המומחה הביע חשש כי במקרה כזה ישפיע הדבר על הילדים כיוון שהאם תהא לחוצה ועצבנית (עמ’ 48 שורות 26-28).
143. עניין זה היווה שיקול מרכזי בקרב המומחה והוא אף הטריד את בית המשפט בהכרעה הנוכחית. זאת בייחוד לאור העובדה שכחוט השני בתסקירי העו”ס לסדרי דין שבה ועלתה מצוקתה הנפשית של האם על רקע המגורים באזור הצפון הרחק מהוריה, מעבודתה ומסביבתה הטבעית והתומכת.
144. יחד עם זאת, גם בהקשר זה הפתרון שהציע המומחה בדבר עקירת האם והקטינים לאזור השרון, הוא פתרון שמתאים ראש וראשון לאם. אין כל בטחון אף לפי חוות הדעת, כי הפתרון מתאים לקטינים.
145. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי יישום הסדר של הורות ומגורים בשרון כבר נוסה על ידי הצדדים בעבר והוא היה מלווה בקשיים לא מעטים שגרמו להם בין השאר לעבור להתגורר באזור הצפון על מנת לקבל בין השאר סיוע ממשפחתו של האב.
146. עניין זה חשוב במיוחד, שכן אם כאשר ההורים התגוררו יחדיו בסמוך לאזור מגורי הורי האם ולא קיבלו הסיוע הנדרש לטיפול בילדים, עד כי אחד משיקולי המעבר מהשרון לצפון היה קבלת סיוע בטיפול הילדים ממשפחת האב, הרי כעת שעה שנדרשים אנו לשקילת המעבר מהצפון לשרון בחזרה, שומה עלינו לבחון ובזהירות איזו עזרה תקבל האם כעת?
147. ועל כך נוסיף, כי בניגוד למציאות ההורית שרווחה בתקופת הנישואין, הרי שכעת אם תעבור האם עם הקטינים לשרון היא לא תזכה לאותה עזרה של האב שמבקש להישאר להתגורר בצפון.
148. לפיכך סבורני, כי במצב הנוכחי שבו הקטינים נתרמים מהקשר ההורי עם אביהם במתכונת של משמורת משותפת וכאשר קיים חשש ולו קל שבקלים כי האם אשר נדרשת למסגרת תעסוקתית אינטנסיבית ושואבת, לא תזכה לאותה עזרה מהאב, הרי שנראה כי בהחלט היה זה נכון לבחון את חוזקה הנפשי והרגשי של האם ולהציע צעדים לשיפור מצבה במקרה שבו יוחלט להותיר הקטינים באזור הצפון.
149. יש לציין בהקשר זה, כי המומחה עצמו לא סבור, כי במקרה של הישארות האם הרי שתחול הידרדרות דרמטית במצבה הנפשי של האם. לשיטתו, אם היא תעבור לאזור השרון היא כלל לא תצטרך טיפול או תמיכה מקצועית, שכן עם המעבר תיפתר המצוקה הרגשית מאליה, בעוד שאם היא תישאר בצפון, הרי “שהמצב פחות מוצלח” (עמ’ 49 שורות 26-27).
150. יש להדגיש בהקשר זה, כי ההתרשמות של בית המשפט (והגורמים המקצועיים) מהאם, היא כי מדובר באשה מרשימה ובעלת כוחות ותעצומות נפש לא מעטים. עם זאת, ‘האיומים’ שהושמעו בתחילת ההליכים בפני העו”ס לסדרי דין לפיהם באם לא יותר המעבר לשרון “זה יהרוס את אם הילדים, היא תיאלץ לעזוב לבד ולילדים לא תהיה אמא”, הן אמירות חמורות ביותר (עמ’ 4 פסקה 2 לתסקיר הראשון מיום 18/8/10).
151. כן התרשמתי, כי חרף האמירות החמורות של האם בתחילת הדרך, עם חלוף העיתים המעבר לדירה שכורה ביישוב נפרד מהיישוב בו גר האב והמשך ניהול ההליכים, חלה גם רגיעה מבחינתה.
152. ראשית, רמת המתח והקונפליקט בינה לבין האב (ומשפחתו) ירדה וחלק מהדברים נפתרו (פירוק שיתוף בדירת מגורים, פסיקת מזונות, השלמה הדדית עם הגירושין).
153. שנית, המעבר למקום מגורים הקרוב לכביש חוצה ישראל, קביעת הסדר חלוקת זמן הורי בהתאם למשמרות עבודתה, פסיקת מזונות זמניים – כל אלה הביאו ליציבות זמנית במצבה של האם ולפחות למניעת הידרדרות נוספת במצבה הנפשי.
154. שלישית, בניגוד למצב ששרר בעבר ובעקבות השינוי במקום המגורים, האם אינה חשופה כיום כלל לעוינות ולפגיעות מצד משפחת האב ואין קשר ישיר ביניהם.
155. רביעית, לאם ישנם קשרים חברתיים גם באזור הצפון ולדברי האב היא הלכה לחוגי נשים, ערבי נשים, התרועעה עם חברות ואף כיום קשרים אלה קיימים (ראה עדות האב בעמ’ 33 שורות 19-20, עמ’ 37 שורה 32).
156. חמישית, אף אמה של התובעת העידה כי היא מגיעה לבקרה ולסייע לה פעמיים בשבוע לפחות (עמ’ 27 שורה 32). האם מצדה העידה, כי היא נוסעת בסופי שבוע לאזור השרון ונראה כי במקום מגוריה הנוכחי, “התקרבה” מעט הן לאזור השרון (מרחק של 55 ק”מ) והן למקום עבודתה (מרחק של כמאה קילומטרים).
157. שישית וחשוב מכל אלה, מצבה הרגשי של האם הינו עניין זמני והוא הפיך. העניין תלוי ראש וראשון באם עצמה. אין ספק, כי מעבר לאזור השרון ייטיב עם האם, אך למען טובת ילדיה ולמען טובתה שלה, סבורני כי גם אם תישאר באזור הצפון, יכול לחול שיפור במצבה הנפשי.
158. העו”ס לסדרי דין העידה בהקשר זה, כי האם יכולה לשנות מצבה ותחושותיה וכי מדובר בעניין של תפיסה (עמ’ 52 שורות 1-5). העו”ס חלקה על עמדת האם ובא כוחה, לפיה הדרך היחידה להשתחרר מהחוויה הפוגענית בה היא שרויה, היא לעבור לשרון ( עמ’ 53 שורות 23-29). העו”ס הסבירה, כי גם באזור הצפון יכולה האם לבחור לקיים חיים חברתיים וכי השיפור במצבה הנפשי, רגשי, חברתי ואישי הינו תלוי רק בה ובהחלטתה שלה (עמ’ 54 שורות 1-7).
159. בהקשר זה, גם המומחה לא סבור כי מדובר במצב רגשי בלתי הפיך של האם אך יחד עם זאת הוא העיד, כי אינו יכול לבחון כיצד ניתן יהא להיטיב מצבה הרגשי של האם באם תידחה התביעה (עמ’ 49 שורות 25-27). במצב דברים זה, אני רואה ליתן משקל רב לנסיונה ודעתה המקצועית של העו”ס לסדרי דין בכל הנוגע לאפשרות הטבת מצבה הנפשי של האם במצב של מגורים באזור הצפון וכאמור, הכל נתון בידיה.
160. עניין נסיעותיה של האם למקום עבודתה תפס אף הוא נפח רב בשיקוליה להתיר לה לעבור להתגורר עם הקטינים באזור השרון. המומחה סבור, כי אף כאן מדובר בשיקול חשוב, בייחוד נוכח העובדה ששעות הנסיעה הרבות מדי יום מטרפדות יכולת של האם לשהות יותר עם ילדיה הקטינים.
161. גם כאן, איני רואה עין בעין עם המומחה ואיני מקבל טענת האם. ראשית, המומחה התייחס לסוגיית הנסיעות כעניין יומיומי, בעוד שבפועל האם נוסעת לעבודתה 3 פעמים בשבוע וביתר הימים היא שוהה בחופשה בביתה. מקום שהאם עובדת משמרת לילה, היא מקבלת חופשה בת 48 שעות ומקום שהיא עובדת משמרת יום היא מקבלת למחרת חופש של יממה. כך או אחרת לא מדובר על נסיעה מדי יום מכ.י. לאזור לוד.
162. זאת ועוד, בעידן בו קיימת אפשרות לנסוע למקום עבודתה של האם, כמעט ללא פקקי תנועה דרך כביש חוצה ישראל (כביש 6), הרי שסוגיית המרחק הופכת לשולית הרבה יותר. זאת בייחוד, שעה שמעבר המגורים המבוקש הינו לאזור השרון (מרחק של 55 ק”מ ממקום עבודתה, אך מדובר בנתיב נסיעה, בשעות העומס בכבישים העמוסים במדינה: כביש החוף ודרך איילון). לטענת האם, זמן הנסיעה מאזור השרון למקום עבודתה הוא 55 דקות בשעת העומס ו-40 דקות בזמנים אחרים, בעוד שזמן הנסיעה כיום הוא כשעה וחצי דרך כביש 6 (עמ’ 11 שורות 5-10). בדיקה במאגרים הממוחשבים מעלה, כי הנסיעה דרך כביש 6 מהיישוב כ.י. למקום עבודתה של האם בלוד אורכת לא יותר משעה ומדובר במרחק של 93 ק”מ ולא כטענת האם.
163. בנוסף, האם עצמה הסבירה, כי כאשר לא עבדה במשמרות והתגוררה באזור השרון, נאלצה לצאת מהבית בשעה 06:40 כדי להגיע עד 07:50 למקום עבודתה (שם בשורה 11).
164. מכל אלה נובע, כי הן סוגיית המרחק ממקום המגורים הנוכחי של האם למקום עבודתה והן סוגיית משך זמן הנסיעות, אינן משמעותיות, בייחוד לאור העובדה שהמעבר המבוקש הוא לאזור השרון ולא בסמוך ממש למקום העבודה ושעה שמקום המגורים הנוכחי של האם הוא במרחק של 15 ק”מ בלבד. ממחלף ‘עין תות’ שבכביש חוצה ישראל. הוסיפו על כך העובדה, כי האם נוסעת כיום 3 פעמים בשבוע לעבודתה (עמ’ 11 שורה 20) ותמצאו, כי מדובר בפערים זניחים ובלתי משמעותיים.
165. כאמור, המומחה סבור, כי על האם לשנות דפוסי עבודתה ולשהות יותר עם ילדיה הקטינים. לשיטתו, ‘זה לא נורמלי שהיא נוסעת בדרכים 3 שעות לעבודתה ועובדת במשמרות’ (ראה חוות הדעת וכן עמ’ 45 שורות 9-12).
166. אלא שנראה, כי המומחה לא לקח בחשבון שהאם נוסעת כיום רק 3 פעמים בשבוע לעבודתה וכי גם אם הייתה עוברת לאזור השרון, הרי שעקב הנסיעות למקום עבודתה הייתה נזקקת לסיוע של הוריה ו/או צדדי ג’ אחרים בילדים.
נוקשות בעמדות ההורים :
167. הסדר של משמורת משותפת מחייב גמישות מחשבתית, פיזית, טכנית ומעשית של שני ההורים. בכל הנוגע לגמישות המחשבתית או הרגשית למען הילדים, ההתרשמות של בית המשפט היא, כי האם נוקשה יותר מאשר האב וכי נוקשות זו הכשילה מהלך של הסכמה להשארת המצב הנוכחי על כנו ללא צורך בהכרעה משפטית.
168. עמדת האב והעו”ס לסדרי דין בהקשר זה הינה כי קיימת נוקשות מסוימת מצדה של האם הואיל ועל הפתרון להיות לפי דרכה שלה בלבד (ראה עדויות האב והעו”ס).
169. עניין זה חשוב הוא, שכן אף אילו היה בית המשפט מעניק המשמורת בלעדית לאם ומתיר מעברה עם הקטינים לשרון, עולה חשש כיצד הייתה האם מתנהלת מול האב בכל הנוגע לקשר שלו עם ילדיו הקטינים.
170. העו”ס התבטאה בהקשר זה כך:
” בנוסף עלו דברים בקשר שלי עם ס. שמקשים עלי להמליץ עליה כהורה משמורנית בלעדית. קשה לה במצבים שאחרים קובעים ולא באים לקראתה. היא טוענת שהעבודה שלה אינה נקודה רלוונטית, אבל זו טענה חוזרת שכולם חייבים לקחת בחשבון. לא ברור לי האם המעמד של הורה משמורן ייתן לה לגיטימציה להכתיב ולקבוע ללא קבלת דעתו של ע. ואם היה תהיה מסוג.ת להתחשב בו סביב ניהול הסדרי הראייה ” (עמ’ 3 פסקה 4 לתסקיר המשלים מיום 30/3/11).
171. מעדות האם עצמה עולה דפוס דומה של חשיבה. כך למשל היא שוללת משמורת משותפת באזור הצפון, אך אם יותר לה המעבר ואם האב יעבור להתגורר בשרון, היא נכונה לקיים משמורת משותפת ואז, לפי דבריה שלה גם תהיה תקשורת בינה לבין האב (עמ’ 18-19 לפרוטוקול).
172. בניגוד לעמדת העו”ס, סבור המומחה, כי אין מצדה של האם כל נוקשות. נהפוך הוא, האם הסכימה לסגת מתביעותיה, לחזור לחיות עם האב, להתנצל בפניו ובפני הוריו ולעשות כל שיידרש כדי לשקם הנישואין. דברים אלה שכנעו המומחה, כי אין לאם כל נוקשות בתפיסתה (ראה חוות הדעת ועמ’ 46 שורה 15, 18). מנגד סבור המומחה, כי האב הוא שגילה נוקשות משום שאמר שהילדים לא יכתיבו לו עם מי ו/או היכן לחיות (עמ’ 40 לפרוטוקול). לשיטתו של המומחה, עמדה זו של האב, אומרת משהו לגבי המקום שילדיו תופסים בחייו (עמ’ 48 שורות 20-23). בהקשר זה מצפה בית המשפט כי לעניין קביעת נוקשות באישיות מי מהצדדים (או בחינת קווים אחרים באישיות), תיערכנה בדיקות מתאימות בכלים אבחונים פסיכו-דיאגנוסטיים, כגון II -MMPI וכיו”ב.
173. כאמור לעיל, הסתמכות על הצהרות האם אך ורק לעניין שיקום הנישואין וההקרבה שכל הורה נכון לבצע לשם כך אין בה כדי ללמד על מלוא אישיותו ו/או מידת פשרנותו של הורה ככזה. המומחה לא בחן מידת הנוקשות או הפשרנות של הצדדים לעניין הקשר ההורי ו/או לעניין הצעות לחלוקת זמן הורי וקשה להסתמך על חוות דעתו בהקשר זה. ראוי לציין, כי בין השאר, בשל טעם זה סבורים חוקרים שונים בתחום הפסיכו דיאגנוסטיקה והטיפול, כי על בדיקות מסוגלות הורית להתבסס על הידע הפסיכולוגי שהצטבר בספרות המקצועית בנוגע למאפיינים האישיותיים הבסיסיים הנחוצים להורות טובה דיה ובהתאם לכך לשקול מי המתאים יותר לשמש כמשמורן. (ראה ד. יגיל, “שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית”, סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל, אבחון, טיפול ושיפוט (2008) בעמ’ 201).
174. במצב דברים זה, אני בוחר לאמץ חוות דעתה של העו”ס לסדרי דין לעניין נוקשות האם והחשש שמא נוקשות זו תעמוד לרועץ לטובת הילדים במקרה של מתן משמורת יחידנית ו/או בלעדית ובפרט במקרה של התרת מעבר הקטינים לאזור השרון.
י.3. החשש מפני פגיעה בטובת הקטינים בשל שינויים ומשברים נוספים:
175. ילדים זקוקים ליציבות וודאות ועל כך אין חולק. ככל שפחותים השינויים והמשברים בחייהם של קטינים, כך ייטב להם. מעבר מגורים מהווה שינוי דרמטי בחיי ילדים, גירושין ופרידת הורים מהווים שינוי חמור וקריטי עוד יותר מבחינת התפתחותם ואבדן קשר עם הורה בשל ריחוק גיאוגרפי עלול להיתפס כמשבר חמור נוסף.
176. בית המשפט סבור, בדומה לעו”ס לסדרי דין, כי הגם שייתכן והקטינים יוכלו לעמוד במעבר ובשינוי נוסף בחייהם, מדובר “בניסוי” מיותר. לקביעה זו אני מגיעה בייחוד לאור דיווחי הגורמים המקצועיים ועדויות ההורים ביחס לקטינים ובפרט ביחס לקטין ג..
177. באשר לקטין ג., הובאה בתסקיר התייחסות מפורטת לקשיי ההתמודדות שהיו לו עם 3 אירועים מרכזיים:
א. פרידה מהיישוב בשרון ומעבר למגורים ביישוב ב.ל. בצפון.
ב. התמודדות עם עליה לכיתה א’ וקשיי הסתגלות בבית הספר.
ג. התמודדות עם בשורת הגירושין של הוריו.
178. בתסקיר מיום 18/8/10 צוין, כי הקטין דיווח על כאבי בטן שנתפסו על ידי הגורמים המקצועיים כקשיים הקשורים למעבר לכיתה א’. המטפלת דיווחה לעו”ס כי שני ההורים הקפידו לגונן יתר על המידה על הקטין והתקשו לעמתו עם קשיים. תחת זאת הם נהגו להסיט את תשומת הלב לנושאים אחרים שישמחו אותו (עמ’ 6 לתסקיר בשורות 1-3).
179. במסגרת הטיפול בקטין, שינו ההורים גישתם והדבר קידם את הקטין, עד כי נראה היה שהוא יצא מהמשבר, אלא שאז ניחתה עליו בשורת הגירושין של הוריו. ההורים התקשו לספר לבנם על הפרידה וביקשו עזרת המטפלת. השיחה הייתה קשה והקטין הגיב לה בכעס רב, בבכי ואף השמיע ביטויים אובדניים תוך שניסה בכל כוחותיו להביא את הוריו להשלים זה עם זו. דיווח זה חזר על עצמו במסגרת חוות דעתו ועדותו של המומחה.
180. יחד עם כל אלה, כל הגורמים המקצועיים סבורים שיש לקטין כוחות נפשיים רבים.
181. באשר לקטינה ג., נרשם בתסקיר כי מדיווח הגננת עולה כי שני ההורים מסורים באופן ייחודי לבתם הקטינה, כי בין האם לבין ר. קשר מיוחד במינו. האם יודעת להרגיע את הקטינה ולהכילה. לעולם אינה יוצאת מכליה, אפילו כשהקטינה בוכה או צורחת ולפי דעתה של הגננת אין לנתק בין הקטינה לבין אמה. התרשמות הגננת מהאב אף היא חיובית וניכר כי מדובר באב טוב ותומך (עמ’ 5 לתסקיר הראשון).
182. בכל הנוגע להתמודדות הקטינה עם הפרידה והגירושין, נמסר כי היא הקשיבה להודעת הוריה ללא תגובה של ממש.
183. העו”ס סברה כאמור, שלשני הילדים יש את הכוחות לשרוד את המעבר, אך השאלה היא האם ניתן למנוע זאת והמענה הינו כאמור בחיוב לשיטתה (ראה עמ’ 7 לתסקיר).
184. אף המעבר אינו מומלץ מבחינת העו”ס ונתפס על ידה כמוצא אחרון. לשיטתה, המעבר ייאלץ לגרור אחריו הסתגלות חדשה הן לתנאים פיזיים חדשים, מסגרות לימודיות חדשות והן לנסיעות משמעותיות בין בתי ההורים והן להיעדר נוכחות של האב שמטפל בהם כאשר האם בעבודה.
185. העו”ס קבעה עוד, כי בהחלטה בדבר משמורת משותפת, תופחת תחושת האבדן של שלמות המשפחה בקרב הילדים והדבר יחסוך מהם מלבחור מי ההורה הטוב ביותר עבורם. במצב הנוכחי, יש לשני הילדים שייכות לשני בתים מתפקדים ולשתי משפחות מורחבות.
186. סבורני, כי עת שוקלים אנו האם הילדים “ישרדו” מעבר נוסף לאזור השרון, שומה עלינו לשקול לא רק את התמודדות הקטינים עם מסגרת חברתית וחינוכית חדשה, אלא בעיקר את התמודדותם, לראשונה בחייהם, עם אבדן החוויה ההורית (האבהית) המוכרת להם מאז לידתם ועד הלום.
187. עמדה זו היא אף עמדת העו”ס לסדרי דין אשר העידה, כי טובת הילדים תיפגע באם האב לא יהא נוכח בחייהם באותה תדירות בה הוא נוכח כיום. לשיטתה, הקטין ג. עבר טיפול והצליח להתמודד עם המעבר מהשרון לצפון וייתכן כי יעמדו לו כוחותיו למעבר נוסף, אך מקום בו ניתן למנוע הצורך לבחון יכולת ההתמודדות עם המעבר, זו הדרך בה יש לנהוג (עמ’ 53 שורות 6-10).
188. כך גם הסבירה העו”ס לסדרי דין מדוע לא שינתה דעתה חרף המלצת המומחה, שכן לפי דעתה אין בנסיבות אלו לוותר על נוכחותו וקיומו ה

Share

Comments