best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


לשון הרע בדיני משפחה

  • October 2010
  • Posted By admin
  • 0 Comments

תביעה זו מעניקה ניתוח מעמיק של כבוד השופטת נילי מימון אודות תביעה לפי חוק איסור לשון הרע:

תמש 20670/04 – ב.ה.א נב.מ: תביעה של הבעל כנגד אשתו בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. התובע מיקד את טענותיו בארבעה מקרים שונים, בהם, לטענתו, פעלה הנתבעת להוצאת דיבתו רעה:

ראשית: טען כי הנתבעת פרסמה כי התובע “סרבן גט” במסגרת תלונה שהגישה במשטרה בה ציינה כי היא “מסורבת גט”. במסגרת התלונה אף פרסמה כי התובע מטריד אותה טלפונית בתדירות גבוהה, כמעט כול יום.

שנית: טען כי הנתבעת פרסמה כי התובע “סרבן גט” בפניה בכתב ידה לראש עיריית ירושלים לשעבר, מר טדי קולק, אותה כתבה בעילום שם. בפניה כתבה, כי התובע מבצע עבודתו בזלזול ואף האשימה אותו בהחתמת כרטיס העבודה ללא ביצוע העבודה בפועל, מעשה המהווה עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים.

שלישית: טען כי הנתבעת פרסמה שהתובע “סרבן גט” ו”סחטן” בפנייתה לראש ההוצל”פ בה כתבה כי “הוא מנסה במצח נחושה לסחוט את הילדים במשך כל השנים ואפילו גט אינו מוכן לתת במשך 23 שנים”.

רביעית: טען כי הנתבעת השמיצה אותו וכינתה אותו “סרבן גט” בפני חברים ושכנים שאינם מעורים ביחסי בני הזוג, וכן פנתה למשטרה וללשכת הסיוע המשפטי.

הדיון בבית המשפט:

נשאלת השאלה האם דברי הנתבעת מהווים לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 ו 2 לחוק איסור לשון הרע?

כאמור, לשון הרע משמעה בין השאר דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או לעשותו למטרה לשנאה בעיני הבריות או לבוז או ללעג או דבר שפרסומו עלול לבזות אדם בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו, או דבר שפרסומו עלול לפגוע באדם במשרתו.

פרסום יחשב כפרסום בעל פה או בכתב ורואים כפרסום לשון הרע אם הגיעה לאדם זולת הנפגע.

בהתייחס לשני האירועים אשר הוכח כי אכן אירעו, תלונת הנתבעת במשטרה ופנייתה ללשכת ההוצל”פ, הרי שפרסום כמשמעו בחוק איסור לשון הרע אכן היה.

האם בעצם פרסום האמרות היה משום לשון הרע?

תופעת הנשים העגונות הינה תופעה קשה בעלת השלכות של סבל רב עוגמת נפש אובדן חירות ואוטונומיה.

לא בכדי קבע המחוקק סנקציות ממשיות ומכאיבות לסרבני גט. תופעת מסורבות גט מטרידה ומעסיקה את הציבור. סרבני גט מוקעים על ידי החברה והציבור, היחס אליהם שלילי הם נתפסים על ידי החברה כאנשים שליליים ושנואים.

אמרה על אדם שהוא “סרבן גט” אכן הינה אמרה מבזה ומשפילה בעיני הבריות, ועלולה להפוך את אותו אדם למטרה לשנאה לעג ובוז.

אכן הנתבעת הוכיחה כי הביטוי “סרבן גט” לא נאמר על ידה, מה שנאמר הוא שהיא מסורבת גט, וכן נאמר על ידה כי התובע “אפילו גט אינו מוכן לתת משך 23 שנים”, ברם אין בנוסח הדברים ובהעדר הביטוי הישיר “סרבן גט” המהווה משום לשון הרע כשלעצמם כדי להדוף את התביעה שכן אמרות אלה מבטאות התנהגות דומה אף שנאמרו בנוסח שונה, “מסורבת גט” הינה המקבילה ל”סרבן גט”, “אינו מוכן לתת גט”, הינו מקביל ל”סרבן גט”.

משכך עצם אמירת האמרות על ידי הנתבעת אכן מהווים “פרסום לשון הרע”.

אף האמרות “סוחט את הילדים” “ומטריד”, יש בהם משום לשון הרע. שכן יש בהם כדי ביזוי האדם אשר נטען כי פעל כך.

הנתבעת טוענת לקיום הגנות על פי חוק איסור לשון הרע, ובכך מבקשת להדוף את התביעה.

הגנות

הגנת “אמת דיברתי”

כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים ביחס לאירועים אלה, נוגעים לשאלה האם הפרסומים הנטענים חוסים בצילה של הגנת האמת בפרסום המופיעה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע:

14. הגנת אמת הפרסום [תיקון: תשכ”ז]

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה “לשון הרע”. היסוד השני נוגע למידת ה”עניין הציבורי” שבאותו פרסום. קיים הבדל מהותי בין שני היסודות.

היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. (ראה א’ שנהר, דיני לשון הרע, עמ’ 215; ע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע”מ ואח’ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ ואח’, פ”ד לח(2) 281, 299; ע”א 3199/93 קראוס נ’ ידיעות אחרונות בע”מ ואח’, פ”ד מט(2) 843, 862).

ברם, הזהות הנדרשת בין הפרסום לבין המציאות אינה חייבת להיות מוחלטת, שכן לצורך החלת הגנת אמת דיברתי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות (ראה עניין קראוס, בעמ’ 854; ע”א 334/89 מיכאלי נ’ אלמוג, פ”ד מו(5) 555, 564).

היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא שאלה ערכית בעיקרה, והיא מוכרעת על ידי בית-המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית. (ראה א’ שנהר, בעמ’ 216-215; עניין הוצאת עיתון הארץ, בעמ’ 299; עניין קראוס, בעמ’ 862). חשוב לזכור, שאף שההכרעה בסוגיית ה”עניין הציבורי” נעשית על-ידי השופט היושב בדין והיא פועל יוצא של מדיניותו השיפוטית, בית המשפט יושב בתוך עמו ולפיכך אל לו להתעלם ממוסכמות חברתיות קיימות (ע”פ (ת”א) 989/79 בורוכוב נ’ יפת, פ”מ תשמ”ג(ב) 521, 524).

השאלה האם היה בפרסום משום “עניין לציבור” מוכרעת בדרך של איזון בין אינטרסים מתנגשים; בדרך כלל האינטרס הפרטי של הזכות לפרטיות למול האינטרס הציבורי של זכות הציבור לדעת. המבחן שאימצה הפסיקה להכרעה בסוגיה זו הוא “מבחן התועלת” שהציע פרופ’ זאב סגל, לפיו “‘עניין ציבורי’ המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו” (ז סגל, “הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת”, עיוני משפט ט (תשמ”ג) 175, 196).

חשוב להדגיש, שההכרעה הספציפית בשאלת קיומו של “עניין ציבורי” ביחס לפרסום קונקרטי, צריכה להיעשות בהתאם לנסיבות אותו המקרה.

בית המשפט ישקול מחד גיסא את האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו, ומאידך גיסא את האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת. משקלם של האינטרסים המתנגשים ישתנה בין פרסום אחד למשנהו. ככל שעובדות האמת נוגעות לענייניו האינטימיים יותר של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם. ולהיפך: ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום. זכות זו קטנה במיוחד, כאשר המעשים בהם מדובר כוללים פגיעה בזולת.

על היחס שבין שני חלקיה של הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נאמר, כי הם “חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע” (ראה א’ שנהר, בעמ’ 216-215; עניין הוצאת עיתון הארץ, בעמ’ 299; עניין קראוס, בעמ’ 862).

על מנת להכריע אם לנתבעת עומדת הגנת האמת בפרסום יש איפוא לבחון את התקיימותם של יסודות אלו ביחס לכל אחד מהפרסומים בהם ענייננו.

מובן, כי אם יתברר שאין אמת בפרסום לא תסייע הכרעה כי בפרסום יש ענין לציבור, היות בפרסום ענין לציבור מוסב על פרסום שהינו אמת ולא על פרסום שאיננו אמת.

היסוד העובדתי

מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה סרבנות הגט צריכה להיבחן גם על פי המצב בפועל, ולא רק על פי החלטות משפטיות פורמאליות.

כן נראה, כי מבחינת תחושתה האישית של הנתבעת הייתה מסורבת גט לאורך כל אותן שנים, לרבות במועד הגשת התלונה במשטרה ובמועד הגשת ההודעה לראש ההוצל”פ.

ברם, אין די בתחושה אישית של הנוקט בלשון הרע כלפי אחר כדי להוות הגנה מפני קביעה כי ביצע עוולת לשון הרע. הגנת “אמת דיברתי” משמעה כי העובדות והנסיבות האובייקטיביות מתאימות למציאות העובדתית.

הנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח כי אכן היה התובע סרבן גט בתקופה שעד לחידוש ההליכים על ידה, לאחר הגשת ההליך כאן.

הנתבעת לא הביאה כל ראיה ממשית המורה על סירוב התובע ליתן גט, לא עדים, מעט מהעדים הזכירו ענין הגט באופן כללי, מינורי ולא משכנע, לא מסמכים ולא החלטות של ערכאה שיפוטית.

אכן, במהלך ההליכים בבית הדין הרבני העמיד התובע תנאים למתן הגט.

עולה מהאמור כי לא הוכחה עובדתית סרבנות הגט בתקופה בה מדובר ומשכך יש לדחות הגנת “אמת דיברתי”.

ואשר לביטויי לשון הרע הנטענים “מטריד” ו”מנסה לסחוט את הילדים”, הנתבעת טענה לקיומה של הגנת “אמת דיברתי” אף ביחס לביטויים אלו, אולם לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי ביטויים אלו תואמים את המציאות העובדתית. משכשלה הנתבעת בהוכחת היסוד העובדתי, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של ההגנה, לא תעמוד זו לצידה.

הגנת “תום לב”

הנתבעת טענה לקיומן של מספר הגנות נוספות במסגרתן חוסים הפרסומים, הגנות השייכות לקבוצת ההגנות המעוגנת בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, והן הגנות “תום הלב”.

סעיף 15 לחוק מדבר על פרסום בתום לב באחת הנסיבות המנויות בו וכלשונו:

15. הגנת תום לב [תיקון: תשכ”ז, תשל”ט, תשמ”ד]

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו….

א’ שנהר מציין בספרו כי המחוקק סבר, כי קיימים מצבים בהם קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בהתבטאות חופשית, אשר עשויים להצדיק מתן הגנה למפרסם למרות שהפרסום לא היה אמת. עם זאת, החלת ההגנה על הפגיעה בשמו הטוב של אדם תוצדק רק אם יתקיים באותו פרסום מרכיב נוסף והוא שהפרסום נעשה “בתום לב” (ראה א’ שנהר, שם, בעמ’ 249; ע”א 90/49 בנטוב ואח’ נ’ קוטיק פ”ד ה 593, 598). רעיון זה בא לידי ביטוי בסעיף 15 לחוק המונה 12 נסיבות בהן יהיה פרסום מוגן אם נעשה “בתום לב”.

שני התנאים הקבועים בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הם תנאים מצטברים לתחולת הסעיף. התנאי הראשון הוא ש”הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב”. התנאי השני הוא שהנתבע או הנאשם יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת משתיים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף 15. כאמור, שני התנאים הם תנאים מצטברים, וההגנה לא תעמוד אם הפרסום נעשה ב”תום לב” אך שלא באחת הנסיבות שבסעיף 15, או אם הפרסום נעשה באחת הנסיבות שבסעיף 15 אך לא ב”תום לב”.

הגנת – תלונה לרשות מוסמכת

הנתבעת טוענת להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, אשר זו לשונו:

15(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;

לעניין הגנה זו יש להבחין בין זו המתייחסת לפרסום לשון הרע בעניין “מסורבת גט” לבין פרסום לשון הרע הנוגע להיות התובע “מטריד או מנסה לסחוט את הילדים”.

לעניין לשון הרע בהתייחס לסרבנות גט ולהגנה בנסיבות של הגשת תלונה ייאמר כי אחד התנאים להגנה בהוראה זו היא שהלשון הרע הינה בנושא התלונה לרשות המוסמכת, ואילו בענייננו לשון הרע בעניין “סרבנות הגט” לא הייתה נושא התלונה במשטרה או בלשכת ההוצל”פ.

נושא התלונה במשטרה היה הטרדות מצד התובע כלפי הנתבעת, ולא בעניין סרבנות גט אשר ביחס אליה אין למשטרה כל סמכות.

ובלשכת ההוצל”פ גביית מזונות, נושא אשר אין לו קשר לסרבנות גט ואשר ללשכת ההוצל”פ אין סמכות בקשר אליו.

משכך לא תחול הגנת סעיף 15(8) לחוק על פרסום לשון הרע באשר לסרבנות התובע ליתן גט.
לעניין הגנת “תום הלב”, הביטוי “תום לב” התפרש בפסיקה באופנים שונים בהתייחס לסעיפים השונים של “הגנת תום הלב”. על תום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(8) נאמר, שלו מאפיינים ייחודיים הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים לבין האינטרס של שמירה על שמו הטוב של אדם. לעניין הגנה זו נקבע כי כוונה לפגוע בנפגע תשלול את קיומו של מרכיב “תום הלב”, אלא אם האמין המתלונן באמיתות הפרסום (ראה א’ שנהר, עמ’ 279; ע”א 788/79 ריימר נ’ עיזבון רייבר, פ”ד לו(2) 141, 149).

עם זאת נפסק, כי אין לדרוש מאדם לנקוט אמצעים לפני הגשת תלונה במשטרה כדי לבדוק את אמיתותה. השופט שמגר הסביר זאת בכך, ש”אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד עם החשוד עצמו … בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה” (310/74 שיטרית נ’ מזרחי, פ”ד לו(1) 389, 392).

בנסיבות המקרה, נראה כי הנתבעת אכן פעלה בתום לב כאשר פנתה למשטרה בתלונה על הטרדות טלפוניות חוזרות ונשנות מהן היא סובלת מזה זמן רב, ובכך שפרטה כי היא חושדת בתובע בשל נימוקים שציינה שם. עוד ציינה הנתבעת בתלונתה כי החליפה  מספר טלפון בעקבות ההטרדות הטלפוניות, דהיינו, נקטה בפעולה מצידה לצורך הפסקת ההטרדה. אף אם יתברר לבסוף כי לא התובע הוא המטריד הטלפוני, מבחינת אמונתה הפנימית של הנתבעת היא האמינה בכך באמת ובתמים, מה גם שעל רקע אירועי העבר הקשים בין בני הזוג נראים חשדותיה סבירים בהחלט. דברים אלו יפים גם ביחס לעובדה שציינה בפני ראש ההוצל”פ, כי התובע מנסה להתחמק מתשלום מזונות לילדיו ועל רקע זה מנסה להסיתם.

כאמור, הפרסומים בהם מדובר נעשו שניהם במסגרת תלונה ופניה אשר הוגשו לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה – הן משטרת ישראל והן ראש ההוצאה לפועל נכנסים תחת הגדרה זו.

יוצא אפוא, ששני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הגנת סעיף 15(8) מתקיימים בנסיבות העניין, והמסקנה הינה כי פרסומים אלה של הטרדה והסתת הילדים חוסים בצילה של הגנה זו.

הגנה על עניין אישי כשר

הגנה נוספת לה טוענת הנתבעת טעונה בדיקה והיא הגנה המתייחסת לדבריה כי התובע הינו “סרבן גט”.

לדברי הנתבעת דבריה מצויים בתחולת הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע המדבר בהגנת פרסום לשון הרע כש:

3. הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר.

לעמדת הנתבעת, מטבע הלשון בה נקטה, “סרבן גט” באה על מנת להגן על עניין אישי כשר שלה, ובתום לב.

ברם, שימוש במטבע לשון זו, פרסום זה נאמר במסגרת תלונה למשטרה כנגד הטרדות התובע אותה, אין לנושא סרבנות ליתן גט קשר לעניין התלונה.

הנתבעת לא הרימה הנטל להראות שדבריה בעניין היות התובע “סרבן גט” נאמרו לצורך הגנה על אינטרס שלה. למשטרה אין כל סמכות לדון בעניין “סרבנות גט” וכן לא ללשכת ההוצל”פ.

עולה כי כן מהמקובץ כי אכן היה בפרסום “מסורבת גט” ו”אפילו גט אינו מוכן לתת משך 23 שנים” משום לשון הרע כנגד התובע.

הפיצוי

משהוכח פרסום לשון הרע עולה שאלת הפיצוי.

התובע טוען כי נגרם לו נזק נפשי ועוגמת נפש רבה הוא זומן לחקירות במשטרה ואף סבל מהטרדות במקום העבודה עד שלבסוף פוטר מעבודתו.

התובע מעמיד תביעתו על סך של 100,000 ש”ח ולחילופין על נזק הממון שנגרם לו עקב אובדן מקום העבודה. אומר התובע כי נוכח הקושי לכמת במדוייק נזקו מעמיד את התביעה על סך של 100,000 ש”ח ולחילופי חילופין מבקש כי יפסק הסך של 50,000 ש”ח אותו רשאי בית המשפט לפסוק ללא הוכחת נזק.

לעניין זה ייאמר, ראשית – כי בכל הנוגע לנזק הנטען שנגרם כתוצאה מחקירת התובע במשטרה, אם אכן נגרם, הרי איננו בר פיצוי במסגרת ההליכים דנן שכן התובע נחקר בגין תלונה בדבר היותו “מטריד” וכבר נפסק לעיל כי דברי הנתבעת בדבר היות התובע “מטריד” אינם מהווים פרסום לשון הרע, שכן נאמרו במסגרת תלונה במשטרה.

שנית – הנזק הנטען בגין פיטורים מעבודה איננו בר פיצוי במסגרת ההליכים דנן שכן לא הוכח שהפניה לראש עירית ירושלים נעשתה על ידי הנתבעת.

נקבע כי בעניין התלונה במשטרה בגין היות התובע “מטריד” ובגין הפניה ללשכת ההוצל”פ קיימת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק ומשכך אינם ברי פיצוי.

משכך דרישת הפיצוי מתמקדת לפיצוי בגין פרסום היות התובע “סרבן גט” כמתפרש מדברי הנתבעת כי היא “מסורבת גט” וכי אינו נותן לה גיטה מזה 23 שנה.

התובע לא הוכיח נזק ואולם טוען לעוגמת נפש עקב הפרסום, כן טוען לחילופין לפיצוי בסך של 50,000 ש”ח ללא הוכחת נזק אפשרות הקבועה בחוק.

סעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע מעניק לבית המשפט  בבואו לפסוק פיצויים האפשרות להתחשב לטובת הנתבע בכך שהנתבע היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.

אכן עולה מהנסיבות והראיות אשר הובאו, כי הנתבעת הייתה משוכנעת שהתובע אכן איננו מוכן ליתן לה גיטה.

יודגש כי התובע נתן לנתבעת גיטה רק לאחר שהושם בכלא לתקופה של 30 יום.

התביעה לפיצוי מושתתת אך ורק על עוגמת נפש, נזק ממוני לא הוכח, הנזק הממוני הנטען נסמך על חקירת המשטרה ופיטורים מעבודה אשר לא נסבו אודות פרסום לשון הרע בעניין סרבנות גט, ולא הוכחו ומשכך הפיצוי נסב בגין עוגמת נפש נטענת בלבד.

נוכח הסרבנות ליתן גט בה נקט התובע בתקופה שלאחר הגשת התביעה כאן המשליכה על אמונתה הכנה של הנתבעת שאכן התובע יסרב ליתן לה גיטה, אני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובע בסכום של 1,000 ש”ח נושאי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.

תמ”ש 39302/02- ש.מ נ’ ש.א: תביעה של אישה כנגד בעלה לשעבר בבית המשפט לענייני משפחה בר”ג. התביעה הייתה כנגד הבעל שכתב מכתב המתייחס להתנהגותה המינית של התובעת והעביר את המכתב לכמה אנשים. לטענת התובעת זוהי הוצאת לשון הרע והיא זכאית לכפל פיצויים ללא הוכחת נזק.

בית המשפט קבע כי מעשהו של הבעל מהווה לשון הרע וכי לא עומדת לו הגנה לפי החוק, לכן התובעת זכאית לפיצויים ללא הוכחת כל נזק.

חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965, סעיף 7א. קובע:

סעיף 7א. (ב): “במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

סעיף 7א. (ג): “במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק”.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסך 100,000 ₪, דהיינו, כפל פיצויים, לפי סעיף 7 א’ (ג) לחוק איסור לשון הרע, מאחר ופרסום לשון הרע נעשה בכוונה לפגוע בתובעת.

האם תלונת סרק במשטרה תהווה עילה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע:

המדובר על הגנת תום הלב על פי חוק איסור לשון הרע – סעיף 15(8). כאמור, על מנת שפרסום פלוני ייכנס לגדר חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה- 1965, עליו לעמוד במבחני החוק. דהיינו, עליו לעמוד במבחני הגדרות לשון הרע שבסעיף 1 לחוק, וכמו כן להוכיח כי דברי לשון הרע פורסמו בעל פה או בכתב לפי סעיף 2 לחוק. בד בבד, החוק קבע מגוון של הגנות שבהתקיימן תהא למפרסם דברי לשון הרע הגנה.

אחת ההגנות מצויה בסעיף 15(8) לחוק – הגנת תום הלב. החוק מעניק הגנה כאשר פרסום דברי לשון הרע שפורסמו היו במסגרת “…תלונה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה…”. נהיר כי המשטרה נמנית על הרשויות אשר מוסמכות לקבל תלונות.

מטבע הדברים הגנה זו המוענקת בחוק חשובה ואף הכרחית. אלמלא הגנה זו, כל אדם אשר מגיש תלונה במשטרה נגד אדם אחר, חושף עצמו לתביעה בגין לשון הרע מעצם הגשת התלונה.

מנתונים סטטיסטיים עולה כי חלק בלתי מבוטל מהתלונות דינן להיסגר מעילות שונות כגון חוסר עניין לציבור, היעדר ראיות ואף בשל היעדר אשמה.

למיותר לציין כי אדם שנחקר במשטרה חש פגיעה ועלבון ושמו הטוב נפגע בצורה קשה, קל וחומר כאשר הוא נחקר לשווא ולבסוף התיק נסגר.

ישנו שיקול ציבורי רב מעלה בדבר חופש הגשת התלונות במשטרה וחשיפת עבירות. אולם, ישנה קלות בלתי נסבלת בהגשת תלונות על דברים שלא היו ולא נבראו מעולם. ישנו קושי לבסס תביעה לפי חוק איסור לשון הרע על מתלונן שלעיתים ברור כי התלונה הייתה במטרה להתנקם בחשוד ותו לא.

נראה כי לרוב, כאשר נבחן את התלונות, נמצא רקע עכור של שכנים, בני זוג מסוכסכים, עובד ומעביד ועוד מקרים בהם ישנם משקעים ברמה האישית. לכאורה, אילו הדברים היו נאמרים בחוגים אחרים, הרי שלנפגע יכלה לקום עילה לתביעה בגין לשון הרע. אולם, משהוגשה תלונה במשטרה – רשות מוסמכת לקבל תלונות – תעמוד טענת הגנה לזכות הפוגע.

הפסיקה התייחסה למקרים אלה בע”א 788/79, הלכת ריימר, שם קבע ברק את מבחן אמונת המתלונן באמיתות תלונתו:

“מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו”.

מוסיף ברק:

“אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם”.

מדבריו של ברק עולה כי לעניין קביעת תום הלב, תעמוד ההגנה רק כאשר המתלונן האמין בתלונתו.

הפסיקה יוצרת קושי שכן כיצד ניתן יהיה לקבוע במה האמין המתלונן? זוהי אכן שאלה קשה ובית המשפט יתקשה בכל פעם מחדש לתת תשובה. קושי זה מנציח את הקלות הבלתי נסבלת שבהגשת תלונות וההגנה שזוכים לה. אין ספק כי הלכת ריימר צמצמה במעט את ההגנה לה זוכים המתלוננים במשטרה שפועלים שלא בתום לב, תוך כוונה לנקום ולהרע. אולם, בתי המשפט נדרשים להתחקות אחר המתלונן ובאמונתו באמיתות תלונתו דבר היוצר קושי לשופטים.

לדעתי תלונות רבות מוגשות למשטרה שהן אינן כשרות, אינן בתום לב ומטרתן לפגוע. אלו הן תלונות סרק ולא ראוי כי למתלונן תעמוד ההגנה שבסעיף 15(8). זוהי הגנה שיש לצמצמה ובמקרים הנכונים ראוי ונכון יהיה כי המתלונן ייתן את הדין בגין לשון הרע.

Share

Comments