best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


הגנת הפרטיות

  • October 2010
  • Posted By admin
  • 0 Comments

הגנת הפרטיות

אדון בקושי הניכר שטמון בהוכחת מעשה בגידה אל מול האינטרס שבהגנת הפרטיות.

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשנ”א – 1981 קובע כלל פסילה, לפיו ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות אינן קבילות. וזוהי לשון החוק: “חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול מלשמש ראייה בביהמ”ש, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם ביהמ”ש התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהוא צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה”.

ביהמ”ש העליון בבג”ץ 6650/04, בפרשת פלונית נ’ ביה”ד הרבני, ניתח את כלל הפסילה ובחן את איזון האינטרסים – הוכחת הבגידה בהליכי גירושין אל מול הזכות לפרטיות.

על פי ההלכה, מעשה בגידה של אישה יש להוכיח בשני עדים, דבר המהווה נטל הוכחה כבד. גבר אשר חושד כי אשתו “זנתה תחתיו” ישקיע מאמץ רב על מנת להוכיח את מעשי האישה.

בפרשת פלונית, דובר על בני זוג אשר נפרדו והבעל עזב את בית מגוריהם המשותף. על מנת לעמוד בנטל הוכחת הבגידה, נכנס הבעל בנוכחות שני עדים מטעמו, בלא ידיעתה והסכמתה של האישה, לביתם המשותף וצילמה מקיימת יחסי מין עם גבר.

ביה”ד הרבני קיבל את תביעתו של הבעל לגירושין בהסתמך על התמונות שהוצגו בפניו, וקבע כי הגם שתמונות אלה הושגו ע”י הבעל תוך פגיעה בפרטיות, עבירה על סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, הרי שנהנה הוא מההגנות הקבועות בחוק בסעיף 18(2):

(ב)הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה.

(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.

ביה”ד הרבני הגדול אישר את פסק דינו של ביה”ד הרבני האזורי ואף הגדיל לומר כי חוק הגנת הפרטיות אינו מתאים ליחסים בין בני זוג, וזאת לאור העדר מושג פרטיות נפרדת בחיי זוגיות.

הנשיא דאז ברק, ניתח את הזכות לפרטיות מכוח חוק הגנת הפרטיות ומכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 7 שקובע:

7(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

7(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

7(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

קבע, אהרון ברק, כי חוק הגנת הפרטיות חל על בתי הדין הרבניים, וכי לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הזכות לפרטיות קיבלה מעמד נורמטיבי עליון – מעמד חוקתי ודבריו: “כלל הפסילה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות הוא כלל מדיני הראיות ומשקף את מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, ובית דין רבני חייב לפעול על פיו”.

ברק דחה את עמדתו של כבוד הרב דיכובסקי מביה”ד הרבני הגדול שקבע כי חוק הגנת הפרטיות אינו מתאים ליחסים בין בני זוג, לאור העדר מושג פרטיות נפרדת בחיי זוגיות, וקבע כי הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זה כלפי זו, וכלשונו: “יש לאזן בין האינטרס הציבורי לעשיית צדק ושאיפה לאמת ולבין האינטרס הציבורי של הגנה על הפרטיות”.

ביהמ”ש ניתח את המושג “רשות היחיד” ובחן את השאלה האם נפגעה פרטיותה של האישה. פגיעה בפרטיות הינה פגיעה הנעשית ברשות היחיד על פי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. ביהמ”ש קבע כי אין נפקא מינה לשאלה באיזה מחלקי הבית נעשתה הפגיעה בפרטיות והוסיף כי ברגע שהבעל עזב את דירת המגורים המשותפת של בני הזוג, גם אם הוא בעלים משותף של הבית מבחינה קניינית, הפך הבית לרשות היחיד של האישה על כל חלקיו.

ברק הרחיב את ההגדרה של המושג “רשות היחיד” בחוק וקבע כי: “בהקשר שלנו, שעניינו צילום של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור “ברשות יחיד” אינו מצביע על יחידה קניינית. הוא מצביע על יחידה “אוטונומית”. הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. אכן, הזכות לפרטיות היא זכותו של אדם ולא זכותו של המקום. אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין (כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון…)”.

תנאי להחלת ההגנות שבסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות הוא כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בתום לב. השופט ברק קבע כי במקרה דנן, לא עומדות למשיב ההגנות שבסעיף 18 לחוק שכן פעל בחוסר תום לב, וכלשונו:

“המשיב פגע בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות. הוא חדר כשהוא מצויד במצלמה מלווה בשני חבריו שצפו בכל המתרחש למיטתה של העותרת. אין לך פגיעה קשה מזו בפרטיות. פגיעה זו היא מעבר לכל מידה ראויה. עמדו לרשות המשיב אמצעי הוכחה שונים שאינם פוגעים כלל בפרטיותה של העותרת”.

חשוב לציין כי כלל הפסילה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות הוא כלל פסילה יחסי. משמע, ביהמ”ש יעשה שימוש בראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות, על פי שיקול דעתו ומטעמים שיירשמו. השופט ברק מנה את שני השיקולים המרכזיים שינחו את ביהמ”ש בהעדפתו את עיקרון גילוי האמת על עיקרון הגנת הפרטיות:

  1. ככל שהפגיעה בפרטיות גדולה יותר כך ירצה ביהמ”ש להגן על הזכות לפרטיות.
  2. ככל שהראייה חיונית יותר להוכחת האמת כן יגבר משקלה לעומת משקלה של הפגיעה בפרטיות.

לסיכום בג”ץ פלונית קובע השופט ברק כי נעשתה פגיעה קיצונית בפרטיותה של האישה ויש להעדיף את אינטרס ההגנה על הפרטיות. ביה”ד לא בחן את האפשרות להכריע בעניין גם בלא הצגת הצילומים ולהעדיף ראיות אחרות שדי בהן כדי להוות עילת גירושין על פי הדין העברי.

הגנת הפרטיות בעידן המחשב:

כיום בגידות רבות מתקיימות באמצעים טכנולוגיים ובראשם באמצעות האינטרנט. במקרה של חשד לבגידה, בן זוג יכול בנקל להתחקות אחר מעשיו של האחר ברשת אולם, לרוב, מעקבים אלה יהיו תוך הפרות חוק הגנת הפרטיות.

כך לדוגמה, ניתן להתקין תוכנה במחשב שתעקוב אחר בן הזוג. נהיר כי התקנת תוכנה שכזו אינה חוקית ומהווה הפרה בוטה של חוק הגנת הפרטיות. אולם, חרף החשש מהפגיעה, ישנם לא מעט אנשים אשר מתקינים את תוכנות המעקב ברשת שבאמצעותה ניתן לעקוב אחר הנעשה באינטרנט. התוכנה רואה הכול ופעולותיה כמו מצלמה מהירה המצלמת את תוכן צג המחשב ובכך ניתן להתחקות אחר פעולותיו של בן הזוג.

שימוש בראיות אלה בביהמ”ש או בביה”ד יכול שיהיה בעייתי בשל אי קבילותן שכן הושגו תוך פגיעה בפרטיות. יחד עם זאת, עצם הידיעה על הבגידה מקדמת את בן הזוג המתחקה ומאפשרת לו לכלכל את צעדיו.

בן זוג אשר ליקט ראיות מהאינטרנט המצביעות על בגידה ויודע הוא ששימוש בהן יהיה בעייתי בביהמ”ש בשל הפגיעה בפרטיות, יקליט את בן/בת הזוג ויוציא הודאה על הבגידה. מעשה שכזה אינו מהווה בעיה והודאת בן הזוג בהקלטה תהווה ראייה. (זכרו, הקלטה כאמור אינה מהווה האזנת סתר).

התחקות אחר בן זוג תוך פגיעה בפרטיות, יכולה להוות עבירה פלילית. בן זוג אשר התחקה באופן פסול, יורשע לפי הדין הפלילי וכך היה בע”פ 30352/06 בעניין אדלר נ’ אדלר. בעל הגיש קובלנה פלילית פרטית כנגד אשתו בטענה כי במהלך הליכי גירושין, נכנסה האישה לבית מגוריו ונטלה את תדפיסי חשבון הבנק שלו. ביהמ”ש הרשיע את האישה, בקובעו כי עצם כניסתה של האישה לבית הבעל בו כבר לא התגוררה ולקיחת המסמכים, מהווה עבירה על חוק הגנת הפרטיות. האישה טענה להגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, אולם ביהמ”ש קבע כי האישה לא פעלה בתום לב, דחה את בקשתה להגנות כאמור והרשיעה בפלילים.

כידוע ישנן מספר עילות גירושין ונשאלת השאלה האם בגידה וירטואלית מהווה עילה שכזו

הדין העברי רואה בגידה כמעשה קיום מין עם בן זוג שאינו בן הזוג החוקי. יוצא אפוא, כי בגידה וירטואלית לא תחשב כבגידה.

אולם המציאות מעט שונה. בפסק דין שניתן ביום 4.4.06 בביה”ד הרבני באשקלון, קבע בית הדין כי קשרים של אישה באינטרנט עם גברים זרים מהווים “משחקים אסורים” המגיעים לכדי עילת גירושין, גם אם אינם בגדר בגידה וקבל את תביעת הגירושין של הבעל:

“אם הבעל טוען שאינו יכול לעבור לסדר היום לאחר סידרה של בגידות וירטואליות והוא אינו מסוגל לחיות עם אישה שמקיימת קשרי אישות וזימה רעיוניים עם גבר זר הרי זוהי טענה מוצדקת ומובנת ועל כן זכאי הוא לתבוע גירושין”.

לסיכום, נראה כי בגידה וירטואלית תהווה עילת גירושין בביה”ד הרבני, אם כי לא במובן ההלכתי של הבגידה. אשת איש שבגדה בבעלה בגידה וירטואלית לא תהא מחויבת בגט במובן של “אסורה על בעלה ובועלה” אלא שהדבר יעמוד לגבר כעילת גירושין במידה וזה ירצה לגרשה.

 

פס”ד בבית המשפט המחוזי באר שבע, הניתן בתאריך 28.10.10 בפני כבוד השופטת צילה צפת.

רמ”ש 53671-08-10 ה.ש.ט נ’ נ.ס

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה באילת (כב’ הש’ רות אטדגי – פריאנטה), מיום 8/7/10 בת”ע 1070/07, בדבר הוצאת ראיה מתיק ביהמ”ש הכוללת סרט, תמליל ודו”ח חוקר, מהטעם כי מהווים הם פגיעה בפרטיות ופלישה בהוויה האינטימית ביותר של אדם באופן בלתי מידתי, בעוד קיימות חלופות ראייתיות פחות פוגעניות.

המשיבה היא גרושתו של המנוח אשר נפטר ביום 3/6/07, הגישה בקשה לקיום צוואת המנוח משנת 1988. המשיבה והמנוח התגרשו על פי הסכם גירושין בשנת 2004.

המבקשת היא בתו של המנוח המתנגדת לצוואה.

במסגרת תצהירי עדות ראשית הגישה המבקשת תמליל קלטת, באמצעות חוקר פרטי, בה נצפה המנוח מקיים יחסים אינטימיים עם אישה אחרת, תוך שהוא משמיע בפניה כי המשיבה גנבה ממנו סך של 32,000 $ מהכספת וכי הוא זרק אותה מהמפעל בו עבדה ביחד עימו. בהמשך אמר המנוח לאותה אישה כי הוא והמשיבה נשארו חברים וזה מעצבן אותו. מהתמליל עולה, כי הקלטת נערכה כשנתיים לאחר הגירושין ונמצאה בכספת דירת המנוח ביחד עם קלטות אחרות בה מתועד המנוח מקיים יחסים אינטימיים עם נשים נוספות. לאור האמור, עתרה המשיבה להוצאת הקלטת והתמליל מתיק ביהמ”ש בשל פגיעה בפרטיות הנשים המופיעות בסרט עם המנוח. המבקשת מאידך סבורה, כי יש בראיה להוכיח את כוונת המנוח סמוך לפטירתו, שכן אין זה סביר כי יחפוץ להוריש את נכסיו למשיבה, שעה שבסמוך לפני פטירתו ניטען על ידו כי גנבה ממנו סכום של 32,000 $, על כן הראיה חיונית לעשיית צדק, הגם שיש בידה ראיות נוספות התומכות בגירסתה.

בהחלטה מנומקת נשוא הבר”ע, נעתר בימ”ש קמא לבקשת המשיבה והורה על הוצאת הקלטת מתיק ביהמ”ש וזאת מהטעם כי הגשת הקלטת כראיה מהווה פגיעה באופן חריג וקיצוני בפרטיותו של המנוח והנשים שהיו איתו ולא נמצאה עילה המצדיקה את קבלתה על אף האמור.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור מהטעם כי חובת עשיית הצדק במקרה דנא גוברים על הגנת הפרטיות של אישה עלומה ומעוגנים בסע’ 8 א לחוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ”א – 1995.

דין הבקשה להדחות.

המדובר בעדות שמועה מפי עדות שמועה המובאת ע”י חוקר פרטי באשר לאמרת מנוח אותה שמע בעת צפיה בקלטת תוך חדירה ברגל גסה לפרטיות המנוח והאישה שאיתו. הצגת הקלטת מהווה פגיעה בפרטיות המנוח והאישה שאיתו באופן חריף וקיצוני. פגיעה מעין זו בפרטיות גבר ואישה הנמצאים במצב אינטימי, מהווה פגיעה בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות, אין פגיעה קשה מזו ומעבר לכל מידה ראויה. (ראו: בג”צ 6650/04, פלוני נ. ביה”ד הרבני האיזורי בנתניה)

בענייננו לא קיימת הסכמת נפגע על פי סע’ 32 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א -1981, אלא ההיפך מכך – מהתמליל שצורף עולה כי האשה שהייתה עם המנוח מבקשת למנוע חשיפתה לעין כל, מה גם שאין בכוונה המבקשת להזמינה כעדה. המבקשת גם לא עברה את משוכת מבחן תום הלב הקבועה בחוק הגנת הפרטיות ולא עומדות לה הגנות סע’ 18(2)(ב) ו- (ג) לחוק. נותרה אם כן האפשרות השלישית, על פיה החומר אסור לשמש כראיה אלא אם ביהמ”ש התיר זאת מטעמים שיירשמו. היינו, ניתן לערכאה השיפוטית שיקול דעת להתיר שימוש בחומר הפוגע תוך הפעלת שיקול הדעת שיהיה בו להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוק על יסוד הערכים והעקרונות שהוראת הפסילה נועדה להגשים ובעיקרם שלושה:

השמירה על הפרטיות- השמירה על זכויות האדם שפגיעה בפרטיות נועדה להגן עליהם.

הזכות או האינטרס אשר הפגיעה נועדה להגשים -לאיזה מטרה נדרשת הפגיעה בפרטיות.

קיומו של הליך הוגן- היכולת של בית המשפט לגלות את האמת ובכך לאפשר משפט צדק.

הווי אומר – בית המשפט יאזן במסגרת שיקוליו אם להתיר את הגשת הראיה הפוגעת, בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס הציבורי הכרוך בעשיית צדק. (ראו: בג”צ 6650/04 הנ”ל).

במקרה דנא, ההפרה המתבקשת היא חמורה ביותר וכאמור בבג”צ 6650/04 הנ”ל (עמ’ 30) “היא פוגעת בליבה של הפרטיות; היא חודרת למערכות העדינות ביותר הקובעות את אישיותו של האדם; היא פוצעת את ה”אני” המוגן בפני עין הזולת; היא פלישה להוויה האינטימית ביותר של האדם”). הוסף על כך את העובדה, כי הראיה ממילא אינה נכנסת לחריגים לכלל הפוסל עדות שמועה, מה גם שהמבקשת אינה מתכוונת לזמן את האישה אשר שמעה את המנוח כעדה על מנת שניתן יהא לחקור אותה נגדית. וכן הוסף את העובדה, כי הראיה ככל שיינתן לה משקל כלשהו, אינה רלוונטית לאף אחת מעילות ההתנגדות לצוואה כפי שפירטה המבקשת בהתנגדותה, מה גם כי נטען ע”י המבקשת לקיומן של ראיות נוספות להוכחת טענותיה, עדים אשר שמעו את דברי המנוח ישירות מפיו.

בית משפט קמא נימק החלטתו כדבעי תוך עריכת כל האיזונים הרלוונטיים וצדק עת פסל את הראיה והורה על הוצאתה מתיק בית המשפט.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות ושכ”ט ב”כ המשיבה בסך של 7500 ש”ח.

העירבון יחולט לטובת המשיבה.

ניתנה היום,  כ’ חשון תשע”א, 28 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

Share

Comments