best websites of the world
css Design Awards

עורך דין גירושין קרני שלו | משרד עו"ד לגירושין וייצוג בדיני משפחה

עו״ד קרני שלו הינו מומחה לדיני משפחה ונכלל בין עורכי הדין המובילים בתחום. עוסק בגירושין ומומחה למשא ומתן וגישור, באמצעות שילוב ייחודי של הבנה, ידע משפטי רב וטקטיקה משפטית.

מרכז המידע


הגדרת ידועה בציבור, הוכחת השיתוף ובחינת נסיבות הפרת הבטחת נישואין

  • October 2011
  • Posted By admin
  • 0 Comments

עמ”ש 1165-09 פלונית נגד פלוני ואח’
ביהמ”ש המחוזי בתל אביב בשבתו כביהמ”ש לערעורים אזרחיים
המערערות: 1. פלונית (המשיבה שכנגד) 2. פלונית (קטינה)
המשיב והמערער שכנגד: פלוני

פסק הדין

השופט ישעיהו שנלר, אב”ד:
1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב’ השופטת סיון ס.נ.), מיום 6.9.09 (תיקי תמ”ש: 51590/05; 51591/05; 5152/05).

פסק דינו של בית משפט קמא:
2. המשיב (להלן: האב או המשיב) נשוי ואב לשני בנים, הכיר את המערערת 1 (להלן: האם או המערערת) במסגרת עבודתו והחלה להתפתח ביניהם מערכת יחסים אינטימית, זאת משך כ-11 שנים.
ביום 16.8.01 נולדה להם המערערת 2 (להלן: הקטינה), וכשזמן קצר לאחר לידתה, הסתיימה מערכת היחסים שביניהם.

3. האם הגישה תביעת מזונות בשם הקטינה, כך גם תביעתה שלה בה עתרה להכיר בה כידועתו בציבור של המשיב, מתן סעדים הנובעים מהצהרה זו, וכן לפצותה בגין הפרת הבטחת נישואים שהבטיח לה המשיב, לטענתה.
מנגד, הגיש המשיב תביעה כנגד המערערת בה עתר לחייבה בסכום של 23,324 ₪, נכון למועד הגשת התביעה, בגין תשלום ששילם כערב למשכירי דירה ששכרה המערערת, אשר לטענתו הייתה חייבת בתשלומם כחייבת עיקרית.
תביעת המזונות:
4. בית המשפט ציין כי האם עתרה לחיוב האב במזונות הקטינה בסך של 4,190 ₪ לחודש, וכשהסכום כולל מדור והוצאות החזקת הבית, כך גם עתרה לחייב את האב לשאת במלוא תשלום הוצאותיה החריגות של הקטינה, לרבות טיפולים פסיכולוגיים.
מנגד, טען האב כי מדובר בסכומים מופרזים, כי פוטר מעבודתו, כך גם חלק על אשר טענה האם כהכנסתה החודשית. בנוסף, טען האב כי הייתה הסכמה בין הצדדים על תשלום של 1,900 ₪ לחודש, אותם הקפיד האב לשלם לידי האם ממועד כניסתה של הקטינה לגן.
בית המשפט קבע כי לאחר בחינת טענות הצדדים והעדויות בפניו כי, האם לא הרימה את הנטל להוכחת הנטען על ידה, בכל הקשור לצורכי הקטינה וכפועל יוצא, את הסכומים הנדרשים לפסיקת המזונות. עוד הוסיף וקבע בית המשפט, כי הכלל של “עולה עימו ואינה יורדת”, חל ביחס למזונות אישה מבעלה ולא בפסיקת מזונות קטינה.
כך גם, לא קיבל את טענתה של המערערת, לפיה מדי חודש בחודשו העביר לה סך של 6,000 ₪.
משכך, קבע בית המשפט כי על האב לשאת במזונות ההכרחיים, בסכום שנקבע בפסיקה, אשר נכון למועד מתן פסק הדין עמד על סך של 1,250 ₪. בנוסף, יש מקום להוסיף את עלות מדורה של הקטינה והוצאות המדור, ועל כן קבע בית המשפט כי המזונות הזמניים, כפי שנפסקו בסך של 1,900 ₪ לחודש, ישארו על כנם. בנוסף, חייב בית המשפט את האב לשאת במחצית ההוצאות הרפואיות של הקטינה, בחוג אחד לבחירתה ובמחצית הוצאות השיעורים הפרטיים, ואילו במחצית האחרת תישא האם.
עוד הוסיף וקבע בית המשפט, כי האם לא הוכיחה כל סכום נוסף שיש להוסיף לאמור, כך גם אין מקום לרכיב של דמי טיפול, לאור הצהרתה אודות שעות עבודתה המצומצמות, וכן כי במסגרת הסדרי הראייה, הקטינה נמצאת עם האב לפחות פעמיים בשבוע.

ידועה בציבור:
5. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת כי בין המערערת למשיב (להלן: הצדדים) התפתחה מערכת יחסים אינטימית משך כ-10 שנים, וזאת במקביל להיות המשיב נשוי ואב לשני בנים.
המערערת טענה כי בינה לבין המשיב התקיימה מערכת התחייבות ומחוייבות, כבני-זוג, וכך גם הופיעו בציבור, חיו כזוג וניהלו משק בית משותף. המשיב בחר עימה את הדירות השכורות בהן התגוררה, וכשהיה ערב לתשלום דמי השכירות ואף הבטיח לשאתה לאישה, תוך שתמך בה כספית באופן שוטף. אולם, חרף הבטחותיו, לאחר 11 שנים ולידת הקטינה, נטש אותה בהיותה כבת 44, וזאת בשנת 2005. עוד הפנתה המערערת לשתי הצעות נישואין של המשיב, אחת בשנת 1998 כשנתיים לאחר היכרותם, והשנייה בשנת 1999 במהלך החודש השישי להריונה, היריון שכשל.
מנגד, המשיב טען כי יחסי הצדדים לא התגבשו לכלל יחסי “ידועים בציבור”, כך גם טען כי הכירו במקום העבודה בשנת 1996, וכי החל משנת 1998 הפך הקשר החברי לקשר רומנטי, וכי בהיות המערערת כבת 38 שנים, ביקשה לממש את זכותה לאימהות וכי הסכים לכך. בשנת 1999 הסתיים הריונה של המערערת בלידת ולד מת, ובמהלך שנת 2001 בהיותה בת 39, הרתה שוב.
בסמוך ללידת הקטינה, גילה המשיב לאישתו על מערכת היחסים ואז ורק אז, עזב את הבית ועבר להתגורר עם המערערת בדירה משותפת, אולם מגורים אלו נמשכו ארבעה חודשים בלבד, שלאחריהם חזר לביתו וכשלגרסתו הידרדרו היחסים בינו לבין המערערת, ודרכיהם נפרדו.
בית המשפט ציין כי למעשה עתירתה של המערערת מכוונת לשיתופה ברכושו הצבור של המשיב במהלך 11 שנות הקשר ביניהם. בית המשפט קבע, כי היה על המערערת להוכיח כי אכן הייתה כוונת שיתוף. עוד הפנה בית המשפט, לדעתו של המלומד פרופ’ שחר ליפשיץ, נגד ההכרה בהתחייבויות כלכליות הדדיות בין ידועים בציבור, ומכל מקום לשיטת בית משפט קמא, יש לבחון האם אכן קמה התחייבות חוזית, רצונית בדבר הרצון ליצור יחסים משפטיים. בית המשפט לא התעלם מכך שאכן בהתאם לפסיקה, ניתן להחיל את חזקת השיתוף על ידועים בציבור, כך גם ממגמת הפסיקה להחלת חזקה זו, כאשר מתקיימים התנאים הלכאוריים, אף ללא בדיקת כוונת בני הזוג, אך הוסיף כי לעניות דעתו, יש להפעיל את החזקה בזהירות ובחשדנות, תוך בחינת מערכת היחסים הספציפית ובהתאם לתנאי הסף שנקבעו בפסיקה.
בית המשפט קבע כי ממערכת הראיות, אשר הביאה המערערת, לא הצליחה המערערת להביא ראיות לסתור את פרק הזמן הקצר של ארבעה חודשים בלבד, בהם הצדדים התגוררו בדירה אחת, בעוד המשיב נשוי לאשת נעוריו. יתר על כן, גם אותה עדות על מערכת היחסים האוהבת של הצדדים, אינה יכולה לסייע, כך גם, לידת הבת המשותפת. בית המשפט קבע, כי “הצדדים פיתחו מערכת יחסים בלתי מחייבת מבחינת כוונת שיתוף רכושית, כדי שניתן יהיה להחיל בעניינם את חזקת השיתוף הרכושית המוכרת בפסיקת בתי המשפט”.
בית המשפט הפנה לפסיקה אודות נטל ההוכחה הכבד הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף, לעומת הנטל המוטל על בני זוג נשואים.
בית המשפט גם בחן את קיומם של יחסי שיתוף. כך, העדר חשבון בנק משותף, אי הפקדת משכורתו של המשיב בחשבון המערערת ובמיוחד המגורים המשותפים במשך ארבעה חודשים בלבד, וכשמעדות המערערת עולה כי בשאר התקופה, התגורר המשיב עם משפחתו.
בנוסף, הדגיש בית המשפט כי הגרסה העובדתית לבניית היסודות של “ידועה בציבור”, עלתה לראשונה רק בתצהיר משלים שהגישה המערערת, ולאחר חילופי ייצוג. כך גם, המערערת לא הציבה כל תשתית ראייתית ולא הביאה כל ראיות נדרשות, על מנת שתזכה בסעד הרכושי המבוקש על ידה.
מנגד, קיבל בית משפט קמא את גרסת המשיב בכל הקשור למערכת היחסים ביניהם, דהיינו, מערכת אינטימית ואהבה אסורה, וזאת בלבד. כך גם, קיבל בית המשפט את גרסתו של המשיב, שאכן בזמן זה או אחר התעניין המשיב ברכישת בית למגורי הצדדים, בעת שציפה כי יכול והצדדים יגורו יחדיו, אך מבלי לרשום את הזכויות על שמה, ובמיוחד שבסופו של דבר לא נרכש הבית והמשיב חזר להתגורר לאחר אותם ארבעה חודשים בביתו.
עוד הוסיף כי מדובר במי שהיה נשוי בעת מערכת היחסים עם המערערת, אשר לא גיבש דעתו לקשור את חייו עם המערערת, אשר אף היא ידעה על היותו נשוי, וכי על פי הראיות לא היה מקום כי תאמין שגירושיו מאשתו קרבים.
מסקנת האמור, כי המערערת לא הוכיחה כל כוונה לשיתוף וכי לפי הראיות, היחסים לא השתכללו ליחסים של ידועים בציבור, ועל כן דחה בית המשפט עתירה זו של המערערת.

הפרת הבטחת נישואין:
6. בית המשפט ציין, כי עילה זו שנויה במחלוקת, לאור הטיעון שיש בה כניסיון לכפות את דיני החוזים על סיטואציה שספק אם הם ערוכים לטפל בה. מכל מקום, בתי המשפט קיבלו תביעות מסוג זה “בעיקר בנסיבות בהן הייתה אינדיקציה ממשית ברורה וחיצונית לקיומה של הבטחה…”, כגון קביעת מועד לנישואין והכנת הנדרש לנישואין או מעת שקשר הוביל להיריון או ללידה.
עוד הפנה בית המשפט לפסיקה המתייחסת לאותם תנאים הנדרשים להוכחת הנטען בעילה זו, כנטל כבד ולא די באמירה זו או אחרת של בן הזוג.
בהתייחס למקרה דנן, קבע בית המשפט כי לטענת המערערת, המשיב הבטיח לה לאורך כל מערכת היחסים ביניהם כי יינשאו ויקימו בית ומשפחה לתפארת, כפי שהבטיח שידאג לעתידה ולעתיד הקטינה.
בית המשפט קבע שאכן יכול והמערערת פיתחה מערכת ציפיות, אולם “מעיבוד הראיות, התצהירים, והעדויות, עולה כי לא התקיימו אותם רכיבים אשר נפסקו…”.
חרף האמור, קבע בית המשפט, כי לא ניתן להתעלם מרכיב עוגמת הנפש, חוסר תום לב מצד המשיב, כאשר נטש את המערערת לאחר קיום מערכת אינטימית ממושכת, אשר הייתה מלווה בהבטחות לעתיד משותף, ועל כן בנסיבות שכאלו ולאור הפסיקה ועקרון תום הלב, סבר בית משפט קמא, כי יש לפצות את המערערת באותה פיצוי על עוגמת נפש אשר אינו מצריך הוכחה, תוך שהעמיד פיצוי זה על סכום של 50,000 ₪.
יוער, כי בחלק האופרטיבי של פסק הדין, ריכוז אשר נידון טרם לכן, ייחס בית המשפט את הסכום האמור, לכאורה, כאילו לטענת המערערת אודות הפרת הבטחת נישואין, כטענה שהתקבלה.

תביעת המשיב:
7. בית המשפט קבע, כי הצדדים נפרדו בחודש נובמבר 2001, כאשר המשיב נפגש עם הקטינה ושילם מזונותיה, עוד טרם פסיקת בית המשפט, תוך שהיה בקשר עם המערערת. כך גם, מתוך דאגה לקטינה, נעתר המשיב במהלך שנת 2005, דהיינו, כארבע שנים לאחר פרידת הצדדים, לחתום על שטר ערבות ושטר חוב, אשר יבטיחו את תשלום שכר הדירה בגין שכירת הדירה בגבעתיים, וזאת לאור הבטחתה של המערערת כי תעמוד בתשלומים בהם התחייבה.
אולם, המערערת הפסיקה את תשלום שכר הדירה בחודש אוקטובר 2005, מתוך כוונה להטיל תשלום זה עליו, ועל כן נאלץ המשיב להגיע להסדר עם בעל הדירה, לרבות לאור היותו חתום גם על שטר חוב להבטחת פינויה של הדירה.
בית המשפט קבע, כי גרסתו של המשיב לא נסתרה על ידי המערערת, לא בעדותה, לא בכתבי טענותיה ולא בסיכומים מטעמה, וכי כל שטענה, אודות ציפיות אלו או אחרות. עוד ציין בית המשפט, כי אין חולק שהמשיב נשא גם בחלק יחסי בהוצאות הקטינה בגין שכר דירה, כך גם קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי הפסקת התשלום לא הייתה בגלל חסרון כיס, ועל כן חייב בית המשפט את המערערת להחזיר למשיב את אשר זה שילם כאמור.

תמצית טענות הצדדים בערעורים:
8. המערערות טוענות כי בעת קביעת שיעור המזונות של הקטינה, לא הביא בית משפט קמא בחשבון את חלקה של הקטינה בשכירות דירה, חלקה בהוצאות המדור, הוצאות בריאותה של הקטינה ודמי הטיפול בה, כאשר כושר ההשתכרות של האב ויכולתו הכספית גבוהים.
המערערת חוזרת וטוענת, כי האב התחייב, הסכים ואף שילם את הוצאות המחייה, מלוא שכר הדירות ואחזקתן, הכל ברמה גבוהה כנגזר מהכנסותיו. בנוסף, נהג להעביר לאם סך של 6,000 ₪ מדי חודש, וכי גרסת האב אודות העברת סכום של 1,900 ₪ בלבד, אין לה כל יסוד.
בנוסף, נטען כי הבעיות הרפואיות, אשר המערערות טענו להן, לא נסבו אודות המערערת כפי שציין בית המשפט, אלא על אודות הקטינה, אשר אובחנה כבעלת הפרעת קשב וריכוז, מטופלת על ידי פסיכולוגית, וכן הופנתה לאיבחונים, תוך המלצה למתן שיעורים פרטיים בהוראה מתקנת. בנוסף, הקטינה סובלת מבעיות אלרגיות קשות, תוך נטילת תרופות וטיפול שוטף, תוך אבחון בעיה במערכת החיסונית של הקטינה, וכשנדרש טיפול פסיכולוגי לקטינה בהמלצת יועצת בית הספר.
בנוסף, בית המשפט התעלם מההלכה, לפיה חב האב במזונות הקטינה, לא רק מהכנסתו אלא גם מרכושו, ובמקרה דנן, ברשותו של האב רכוש רב, לרבות אשר קיבל בגין הפסקת עבודתו.
מנגד, טוען המשיב – וזאת בהתייחס לכלל השגות המערערות על פסק דינו של בית משפט קמא – כי מדובר בהשגות על ממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם.
בהתייחס לשיעור המזונות, לטענת המשיב, מדובר בתביעה ככל תביעה שיש להוכיחה, וכשערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעת גובה מזונות, אלא במקרים קיצוניים.
עוד הפנה המשיב לשינויים בדרישותיה של המערערת בעניין המזונות, הכל בהתאם לחילופי עורכי דין או כתבי טענות חדשים. בהתייחס לטענה על רמת חייה של הקטינה, הרי שלמעט תקופה קצרה של אותם ארבעה חודשים, התגורר האב עם משפחתו וילדיו, ועל כן אין מקום לטענה על שמירת רמת חיים.
בית משפט קמא לא התעלם מהתוספות שקבע בעניין הוצאות חריגות, כך גם הוסיף לעניין המדור מעבר למזונות הבסיסיים. לנושא הרפואי, לא מדובר על בעיות רפואיות של הקטינה, אלא בעיות שכיחות בקרב ילדים, כאשר הטיפול מכוסה בסל הבריאות ואינו דורש הוצאות מיוחדות. יתר על כן, עצם בחירתה של המערערת לקחת את הקטינה לטיפול פסיכולוגי פרטי ובעלויות כפי שטוענת היא, יש בה משום הוכחה ליכולתה הכספית. לעניין דמי הטיפול, בית המשפט התייחס לכך.
טענתה של המערערת אודות התשלומים שלטענתה נתן לה האב, נדחתה על ידי בית משפט קמא לאחר שלא הוכחה.
בעניין יכולת השתכרותו, טוען המשיב כי הוא בן 54, אשר פוטר מעבודתו, ועבר לעבוד במוקד טלפוני או כמוכר פשוט, וכשמשכורתו כ-3,700 ₪, כולל משמרות. אכן, המשיב היה זכאי לקצבת תגמולים בסכום של מעל 1.6 מיליון ₪, אולם בחר שלא לממש זכותו זו, וביצע “רצף מעסיקים”, ובמיוחד שאם לא היה עושה כן, היה חייב במס בשיעור העולה על 50%.
מנגד, המערערת היא זו שבוחרת לעבוד מס’ שעות מצומצם ביותר, למרות כישוריה ועבודתה בעבר במשרות בכירות, ולאחר שהתברר שחלק ניכר מטענותיה בדבר מצבה הכלכלי, נתגלו כלא נכונות.

9. המערערת טוענת כי יש לבחון את שאלת היותה ידועה בציבור באספקלריה של תום לב, ציפיות הצדדים וההסכם הפנימי שביניהם. כך חייב היה המשיב לנהוג ביושר ובהגינות ולא כאילו נתקל במערערת כ”תאונה של פגע וברח”, תוך שהמשיב מבריח הכנסות, רווחים ורכוש.
עוד טעה בית המשפט קמא, נוכח אשר ציין כי פסיקתו הינה לפי השקפתו האישית ובניגוד למגמת בית המשפט העליון. מדובר במערכת יחסים אינטימית, מחייבת, ממושכת תוך מגורים משותפים והקמת תא משפחתי בישראל.
המערערת הכירה את המשיב בהיותה כבת 33, צעירה אקדמית, עצמאית ומתפרנסת, אולם, לאחר שהמשיב הרגילה לתלות בו, ולאחר ההריונות והלידה שעברה, מצאה עצמה מושלכת לרחוב וללא מדור עם הקטינה. כל זאת בעת שהיא בת 44 וללא תעסוקה תוך שהיא חבה חובות. כך גם נפגע כבודה.
המערערת טוענת כי טעה בית המשפט בקביעתו כאילו כשלה בהבאת ראיות לסתירת פרק הזמן הקצר של ארבעה חודשים בלבד שהצדדים התגוררו בדירה אחת. מדובר בתקופה שלאחר לידת הקטינה, אולם לתקופה זו קדמה תקופה ארוכה של אחת עשרה שנים בהן ניהלו הצדדים חיי משפחה אינטימיים, משק בית משותף, תוך אהבה וכבוד האחד כלפי משנהו, כך גם שכרו דירות משותפות, חוו שני הריונות וחיו חיי שגרה של בני זוג.
משכך, לא היה מקום לקביעה כאילו מערכת היחסים שהתפתחה היתה בלתי מחייבת וכראיה לכך אישורו של המשיב אודות הבית שהתכוון לרכוש על שם המערערת, כך גם שגה בית המשפט שקיבל את הסברו של המשיב אודות כך.
עוד טוענת המערערת כי מעת שבית המשפט קבע כי המשיב הפר את ההבטחה לשאתה, בהכרח שהיו ידועים בציבור.
לעניין הפיצוי שקבע בית המשפט בגין הפרת הבטחת נישואין, לשיטתה, טוענת המערערת כי הסכום שנפסק נמוך הוא.

10. המשיב מפנה לקביעות בית המשפט קמא, ובכלל זאת כי הגרסה העובדתית של המערערת לביסוס טענתה להיותה ידועה בציבור ניתנה רק בתצהיר משלים ולאחר חילופי עורכי הדין. כך גם נקבע כי המערערת היתה מודעת משך כל השנים כי היא מנהלת רומן עם אדם נשוי וכי לא היה מקום כי תאמין שאכן גירושיו מאשתו קרבים, ובהתאם היה עליה לכלכל את צעדיה.
יתר על כן, המערערת לא הצליחה להוכיח כי התגוררו יחדיו מעבר לאותם ארבעה חודשים ומשכך גם היה מקום לדחות את הסעדים שהתבקשו על ידה בנושא זה, לרבות לאחר קביעת בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה את אשר נטען על ידה.
עוד טוען המשיב כי בהתאם לפסיקה לא ניתן לעתור הן לתביעה להכרה ביחסים בין הצדדים, כידועים בציבור והן לתביעה של הפרת הבטחת נישואין.
לעניין השגותיה של המערערת על שיעור הפיצויים שפסק בית משפט קמא, מפנה המשיב לערעור הנגדי שהוגש מטעמו.

11. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט בעת שלא קבע כי המשיב התחייב וכך אף הציג מצג בפניה כי ישלם את שכר הדירה במלואו, וכפי שעשה כל העת, וכי מי שהפסיק לשלם את התשלומים בגין השכירות היה המשיב, ועל כן לא היה מקום לחייבה בהחזר הסכום ששילם המשיב.
המשיב מפנה לאשר קבע בית המשפט קמא בנושא זה.

12. המשיב בערעור שכנגד, טוען כי מעת שבית המשפט קמא דחה, ובצדק, את תביעתה של המערערת להפרת הבטחת נישואין, לא היה מקום לחיובו בפיצוי בגין עוגמת נפש.
יתר על כן, לאור קביעות בית המשפט אשר לפיהן דחה את עתירותיה השונות של המערערת, לא היה מקום לקבוע כי עליו לשלם פיצוי בגין הפסקת הקשר ביניהם.
יתר על כן, ככל שמדובר על פיצוי שכזה, כך גם ככל שמדובר על הפרת הבטחת נישואין, מעת שלא מדובר בידועים בציבור, הרי בית משפט קמא לא היה מוסמך לדון בתביעות שכאלו, מחוסר סמכות עניינית.
משכך, עותר המשיב לביטול החיוב הכספי שהוטל עליו.
המערערת טוענת כי לאחר כל הדיונים בפני בית משפט קמא, מנוע המשיב מלטעון לחוסר סמכות עניינית בכל הקשור לעתירות שהיא הגישה, וכשמנגד הוא עצמו הגיש את תביעתו הכספית כנגדה.
בהתייחס לשאר הנטען בערעור שכנגד, הרי אשר נומק דינו להדחות מנימוקי בית משפט קמא.

13. במסגרת הטיעונים בפנינו טען ב”כ המערערות כי אמנם הקטינה כבת 9, אך המערערת זכאית לדמי טיפול בגין העבר וכשמדובר באב שכמעט לא ראה את בתו, אשר סובלת מבעיות פסיכולוגיות וכשהמערערת היא זו שטיפלה בה כל הזמן, וזאת מבלי להדרש לשאלה אם האם היתה צריכה לעבוד יותר או פחות.
לשאלת בית המשפט, האם מקובל על האב כי ישא במחצית מכל תשלום בגין הוצאה רפואית, השיבה ב”כ המשיב בשלילה. לטענתה, המערערת לא הצליחה להוכיח את הנטען כאילו מצבה הרפואי של הקטינה חריג וחמור מכך, האם כבר הגישה להוצל”פ קבלות חוזרות וסותרות.
מכל מקום, לטענת ב”כ המשיב, הרי בית המשפט קבע את אשר קבע והמשיב עומד בחיוביו לפי פסק הדין.
לעניין ההוצאות בגין טיפול פסיכולוגי, השיבה ב”כ המשיב כי טיפול שכזה אכן נכלל במחצית ההוצאות הרפואיות, אם כי, נטען כי מדובר בטיפול פסיכולוגי של האם, כך גם כי תנאי לטיפול פסיכולוגי זה או אחר, חתימת שני ההורים.
המערערת, לשאלת בית המשפט, ציינה כי היא משלמת שכר דירה בסכום של 3,800 ₪ לדירה בת 3 חדרים וכשבנוסף יש מחסן שהוא של בעלת הדירה, ולשאלה הכיצד מממנת היא את ההפרש השיבה המערערת כי בני משפחה עוזרים לה, כך גם נטלה הלוואה מחברות.
עוד יש להוסיף כי במסגרת הדיון קיבלה ב”כ המשיב את המלצתינו שלא לעמוד על טענת הסמכות העניינית.

דיון והכרעה:
14. לא בכדי מצאנו לנכון לפרט בהרחבה, יחסית, את אשר נטען בפני בית משפט קמא ואת קביעותיו.
בית משפט קמא לאחר ששמע את העדים, לרבות את הצדדים, קבע קביעות עובדתיות, לפחות בהתייחס לחלק מהשאלות השנויות במחלוקת, ובהתאם הגיע למסקנותיו.
אין צורך לחזור על ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב על נקלה בקביעות ובמימצאים עובדתיים, למעט מקרים חריגים, אשר אין אנו סוברים כי המקרה דנן, נמנה עליהם. ראו לאחרונה ע”פ 8146/09 אבשלום נ’ מדינת ישראל (לא פורסם 8.9.11).
יתר על כן, בעת שעסקינן בסכסוך בתחום דיני המשפחה, ובעת שבית המשפט נדרש להכריע בשאלות של כוונה זו או אחרת של מי מהצדדים או של שניהם יחד, כך גם מעת שמדובר ביחסים שבינו לבינה, אשר לא בהכרח נחשפים לעיני כל, ישנה חשיבות יתר להתרשמות בית המשפט מהניצבים בפניו, ובהתאם למסקנות המתחייבות מכך.
אכן, בעת שאנו דנים בענייני משפחה, סמכות ערכאת הערעור נרחבת יותר, אך עדיין הנימוקים של העדר התערבות בהתרשמות וממצאים עובדתיים וכמפורט בעניין אבשלום לעיל, יפים אף ביתר שאת, במקרה כמקרה דנן.
על רקע האמור, נבחן את טענות הצדדים.

תביעת המזונות:
15. גם בנושא התערבות ערכאת הערעור בשאלת פסיקת מזונות, קבעה הפסיקה כי התערבות שכזו תעשה במשורה ורק במקרים, בהם עולה כי בית המשפט נתפס לשיקולים שלא היה מקום להביאם בחשבון, או התעלם משיקולים שהיה עליו להביאם בחשבון ובאופן שסכום המזונות שנפסק, לא יכול לעמוד.
ודוק, גם אם יכול וערכאת הערעור היתה קובעת סכום מזונות שונה במקצת, עדיין אין בכך להצדיק התערבות בפסיקת בית משפט קמא.
ראו בע”מ 9369/05 פלוני נ’ פלונית (לא פורסם, 25.1.06).

16. כמפורט לעיל, הצדדים חלקו בשאלה מה הסכום החודשי שהעביר המשיב למערערת, לאחר לידת הקטינה ולאחר שנפרדו דרכיהם, ועוד טרם הגשת התביעה שהוגשה רק בשנת 2005.
בנושא זה האמין בית משפט קמא למשיב וקיבל גרסתו, תוך שדוחה הוא את טענת המערערת כאילו העביר המשיב סכום של 6,000 ₪.
יתר על כן, בית משפט קמא קבע כי למעשה המערערת לא הוכיחה כי הקטינה נזקקת להוצאות מיוחדות, מעבר להוצאות ההכרחיות, ובכפוף לחיובו של המשיב באותן הוצאות חריגות.
אמנם, ב”כ המערערות הפנה לפירוט של הוצאות הקטינה כמפורט בתצהיר עדותה הראשית על נספחיו, אולם, רשאי בית המשפט להגיע למסקנות להם הגיע, וגם בנושא המזונות, לרבות ובמיוחד לאחר חקירתה הנגדית.
יוער, כי בצדק נטען על ידי המשיב אודות סתירות שנתגלו בחקירתה, וזאת לאחר שבחנו גם את דבריה במסגרת החקירה הנגדית, ואין מקום להוסיף.
מכל מקום, מעת שהתקבלה גרסת המשיב אודות התשלומים ששילם למערערת, ובהתחשב באשר הסיק בית משפט קמא מעדותה של המערערת, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא בכל הקשור לנושא מזונות.
אכן, במקרה דנן, בית משפט קמא, לא התייחס מפורשות למצבו הכלכלי של המשיב, כך להכנסתה של המערערת, אולם מנגד, קבע כי על האב לשאת במלוא המזונות ההכרחיים וכבית משפט האמון על פסיקת מזונות.
יודגש, כי בניגוד לטענת המערערות, בית משפט קמא הוסיף תשלומים בגין מדור וגם אם יכול וניתן היה לפסוק סכום שונה במקצת, לכאן או לכאן, עדיין אין בכך להצדיק את התערבות ערכאת הערעור ובמיוחד כשהסכומים יפים למועדים כפי שנקבע בפסק הדין.

עם זאת, יש מקום לפירוט יתר של ההשתתפות שהוטלה על האב בגין הוצאות חריגות, כך גם למתן הוראה ברורה לעניין מועדי שערוך המזונות.
דהיינו, יש מקום להורות באופן ברור כי תחילת השערוך תהא מהמועד בו נפסקו המזונות הזמניים.

17. העולה מהאמור, כי אין מקום להתערבות בשיעור המזונות כפי שקבע בית משפט קמא, כפוף לאמור לעיל.

ידועים בציבור:
18. גם בנושא זה נקדים ונציין את אשר נקבע בע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי פ”ד נא(1) 337. (להלן: סלם) דהיינו, כי השאלה מה טיב היחסים וסוג השותפות שבין בני זוג, היא ביסודה שאלה של עובדה המוכרעת על ידי הערכאה הדיונית, וכי אם לא היתה טעות ביישום ההלכה על עובדות המקרה, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך.
במקרה דנן, נצרך בית המשפט לקביעות עובדתיות בשניים.
האחד, האם הוכחה אותה תשתית עובדתית הנדרשת למעמדם של הצדדים ושל יחסיהם, דהיינו האם אכן הגיעו יחסיהם למצב בו מבקשים הם למסד את הקשר ביניהם (ראו רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני פ”ד נח(2) 213) וזאת לרבות בבחינת תפיסתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם [ע”א 3352/07 בנק הפועלים בע”מ נ’ הורש (לא פורסם 7.12.09)) (להלן: בנק הפועלים). בלשון אחרת, היה על בית משפט קמא לקבוע אם אכן מדובר בידועים בציבור.
הנושא השני, עניינו בהתייחס לכוונתם בכל הקשור לנושאים הרכושיים.
בנושא אחרון זה, הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו כבד יותר מהנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן זוג נשוי וראו בעניין סלם.
אמנם, בית משפט קמא בחן ביתר שאת את השאלה השניה, אולם, בהתאם לקביעותיו, ניתן גם לבחון את השאלה הראשונה.
דומה כי אם התשובה לשאלה הראשונה, שלילית, דהיינו כי מערכת היחסים שבין הצדדים לא עלתה לכדי היותם ידועים בציבור, שוב לא יהיה צורך להדרש לשאלה השניה.
עם זאת, הואיל ומטרתה של המערערת בעתירתה להצהרה אודות היותה ידועה בציבור של המשיב, כפי שנטען על ידה, לעניין הרכושי, אזי היה מקום לגישה של בית משפט קמא לבחון ישירות את השאלה הכרוכה לסעד שהתבקש, קרי, הנושא הרכושי.
עוד יש להוסיף כי יכול והתשתית העובדתית תתייחס לשתי השאלות גם יחד.

19. המקרה דנן משקף מקרים אחרים, בהם לאחר שהסתיימה מערכת יחסים בין בני זוג, שאינם נשואים, מתעוררת מחלוקת האם מדובר ברומן בר חלוף או במערכת ממוסדת.
הפסיקה קבעה מספר תנאים על מנת לבסס מערכת יחסים של ידועים בציבור.
כפי שפורט בעניין בנק הפועלים על ההפניות שבו, שני יסודות נדרשים כתנאים הכרחיים לכך. היסוד האחד הינו יסוד קיום יחסי האישות כבעל ואישה, תוך קשירת גורלם זה בזה ואילו היסוד השני ניהול משק בית משותף, אשר מקורו כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים (ראו ע.א 621/69 נסיס נ’ יוסטר פ”ד כד (1) 617). מעבר לכך יש גם לבחון, כפי שפורט לעיל את תפיסתם הסובייקטיבית של הצדדים.
כך גם ראו את הדיון המקיף בסוגיה דנן בפסק דינה של כב’ השופטת וילנר בעמ”ש (חי’) ס.ג. נ’ ג.ג. (לא פורסם) 8.3.09, אשר סברה כי כיום המונח המתאים יותר הינו “שותפות זוגית” וכשההגדרה לשיטתה “בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם, את מכלול דיני הנישואין והגירושין, הן הזכויות והן החובות – ללא האקט הפורמאלי של הנישואין”. כפי שציין כב’ השופט עמית, שם, תפיסה זו הינה תפיסה הסכמית וכשלדידו ניתן להצביע על תפיסה נורמטיבית “לפיה שיקולי צדק מחייבים להחיל על בני זוג, בנסיבות של מגורים משותפים ומשק בית משותף, משטר משפטי של ידועים בציבור…”.

20. אכן, במקרה דנן קיימת לכאורה, אותה נסיבה, של מניעה מנישואין הואיל ובתקופת 11 השנים היה המשיב נשוי. אולם לא די בכך ואף הפוך מכך.
בצדק הפנתה ב”כ המשיב לדברי בית המשפט קמא, במסגרת חקירתה של המערערת אשר נדרשה לבחור בין החלופות, של הכרה במערכת היחסים כידועים בציבור או כהפרת הבטחת נישואין. בלשון אחרת, אם טוענת המערערת כי המשיב הבטיח כי ינשא לה דהיינו כי לשיטתה הצדדים חפצו במערכת ממוסדת של נישואין ולא במערכת יחסים אשר מבוססת על חיים משותפים בלבד.
אמנם, ניתן לטעון כי מדובר מבחינת המערערת במערכת יחסים אחת וכשלאחר מכן סברה כי תיווצר אותה מערכת יחסים של נישואין, אך על פני הדברים דומה כי היה מקום לאותה תהיה שציינה ב”כ המשיב.
יהיו הדברים אשר יהיו, דומה כי נוכח קביעותיו של בית משפט קמא, בין אם נבחן את השאלה דנן במסגרת ההסכמית ובין אם נבחן את הנסיבות במסגרת הנורמטיבית, אין לקבוע כי אכן נוצרה אותה מערכת יחסים שיש להכיר בה כעתירת המערערת.
ראשית, בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי למעט אותם ארבעה חודשים “בסוף הדרך”, הצדדים לא גרו יחד משך כל אותן השנים בהן התקיימה מערכת היחסים ביניהם.
שנית, לא רק שלא הוכח קיומו של משק בית משותף, אלא הוכח היפוכם של דברים. המערערת אישרה בחקירתה, שאכן לא היה לצדדים חשבון בנק משותף או שיתוף כלכלי זה או אחר, וכי גם לשיטתה המערכת הרכושית הסתכמה בהעברת כספים מהמשיב למערערת זאת ותו לא. יתכן ואכן עלו מחשבות לשיתוף מעבר לכך, אולם אלו לא קודמו ולא יושמו.
שלישית, נוכח גרסאות הצדדים, ולאור קביעת בית משפט קמא כי מעדיף הוא את גרסת המשיב, עולה כי גם מבחינת התפיסה הסובייקטיבית, מערכת היחסים לא בשלה, מעבר לאותה מערכת של “אהבה אסורה” וכפי שתיאר בהרחבה המשיב.

21. הנה כי כן ניתן לקבוע שלאור הנסיבות דנן, לא היה ואין מקום להכיר בצדדים כידועים בציבור.
על אחת כמה וכמה יפים הדברים ביחס לשאלה, שלמעשה אין אנו נצרכים לה, אודות היעדר כוונה לשיתוף כלכלי זה או אחר, וגם בנושא זה, הוכח שלא הייתה כוונה שכזו.
כאמור, מדובר על נטל כבד יותר מזוג נשוי, ואף אם מדובר בבני זוג החיים יחדיו כפי שחיים בני זוג נשואים לכל דבר ועניין. על אחת כמה וכמה לאחר שנקבע כי למעשה בני הזוג לא התגוררו יחד ואף לא ניהלו משק בית משותף, ועל כן לא ניתן להתעלם מכך ולטעון כי על סמך אותה תשתית כפי שנקבעה על ידי בית משפט קמא, טעה הוא במסקנותיו.
לכך יש להוסיף כי עתירותיה של המערערת בעניין הרכושי לא נסבו על דירת מגורים, אלא על הכנסותיו של המשיב מעבודתו, משך אותן 11 שנה, בהן המשיך לחיות עם אשתו וילדיו.
כך, גם אין מקום להתערב באותם ממצאים אודות ההפרדה הרכושית, וכשלמעשה לא נוהל כלל ועיקר משק בית משותף.

22. המסקנה העולה כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא בכל הקשור לעתירת המערערת בנושא היותה הידועה בציבור והמתחייב מכך.

הפרת הבטחת נישואין – פיצויים:
23. בית משפט קמא פירט בהרחבה אודות התנאים הנדרשים לשם קביעה אם אכן הייתה הבטחה משפטית שהופרה, תוך הפניה לפסיקה אשר דנה בשאלה זו, וראו ע.א 5258/98 פלונית נ’ פלוני פ”ד נח(6) 209.
גם בנושא זה קבע בית המשפט כי המשיב לא התחייב להינשא למערערת, דהיינו כי לא התחייב להתגרש מאישתו ולאחר מכן להתחתן עם המערערת. בית משפט קמא לא שלל כי יתכן והיו למערערת ציפיות, כי אכן המערער יעזוב את אשתו וביתו ויקים עמה בית משותף ואף ינשא לה. אולם, נקבע על ידי בית משפט קמא כי הצדדים לא גרו יחדיו, למעט אותם ארבעה חודשים וקיבל למעשה את גרסת המשיב, כי לא התכוון להציג מצג או לתת התחייבות בעל גוון משפטי מחייב.
יתר על כן כפי שנקבע בפסיקה לא כל אמירה בדבר כוונה עתידית זו או אחרת יש בה משום התחייבות משפטית, תוך שיש להבחין בקו הגבול בין אותם מקרים בהם אין מקום להתערבות בית המשפט במערכת הזוגית של בני זוג או הטוענים לכך, לבין אותם מקרים שבהם הוצבה אותה תשתית עובדתית שבגינה, יש מקום שהמשפט יאמר דברו. לא בכדי נקבע כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע, לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה.

24. בית המשפט לא התעלם מעדות המערערת, כך גם מכלל חומר הראיות וקבע כי לא התקיימו אותם רכיבים אשר נדרשים בהתאם לפסיקה.
בנסיבות שכאלו לא מצאנו כי נפלה שגגה על ידי בית משפט קמא, ולמעשה גם המערערת לא הצליחה להצביע, מדוע יש מקום להתערב באותן קביעות עובדתיות של בית משפט קמא.
למעשה, בית משפט קמא, גם בנושא זה קיבל את גרסת המשיב אשר תיאר את אותה מערכת יחסים, כבלתי מחייבת, על כל המשתמע מכך.
ודוק, כמובן שקיום מערכת יחסים משך שנים כה רבות, כך גם הבאת ילדה משותפת לעולם, יכול ויהיה בהם להצביע כנסיבות אשר על פניהן, יכול ויצביעו על כוונה למיסוד מערכת היחסים. אולם, לא די בכך, אלא יש לבחון ולהתרשם בדבר מהותה של אותה מערכת יחסים, כך גם מהנסיבות של לידת הקטינה.

25. הנה כי כן, קבע בית משפט קמא, כי הגם שאין להתעלם מאשר פורט לעיל “מעיבוד הראיות, התצהירים, והעדויות, עולה כי לא התקיימו אותם רכיבים אשר נפסקו בפרשת פלונית, ופסקי הדין אשר הובאו לעיל”.
אולם, מסקנה זו שוברה בצידה, וזאת בהתייחס לפיצויים שנפסקו לזכות המערערת, אותם פיצויים נשוא הערעור שכנגד.
לפי קביעת בית משפט קמא, לא הייתה כל הבטחה מצד המשיב לשאת את המערערת, דהיינו שהן המשיב ובמיוחד המערערת בחרו לנהל את אותה מערכת יחסים ממושכת אך הבלתי מחייבת, תוך שהיה ברור שיכול ובשלב זה או אחר מערכת היחסים תסתיים.
יתר על כן, רק בתום כ-11 שנים ניסו הצדדים לחיות תחת קורת גג אחת ויחד עם בתם המשותפת, וזאת לאחר שהמשיב החליט לאחר שנים כה רבות, לגלות את אזנה של רעייתו, אודות מערכת היחסים האמורה. והנה, הדבר לא צלח וכעבור כ-4 חודשים נפרדו דרכיהם של המערערת ושל המשיב.
בנוסף, המערערת היא זו שטענה שבשלב מסויים בחן המשיב רכישת בית משותף.
בנסיבות אלו, קשה לראות כאילו נהג המשיב בכחש או בכזב כלפי המערערת או שהוליכה שולל או שנהג כלפיה בחוסר תום לב.
בלשון אחרת, קשה לקבל את הקביעה הערכית של בית משפט קמא “… לא ניתן להתעלם מרכיב של עוגמת הנפש, ואף חוסר תום לב מצד הנתבע, כלפי התובעת, כאשר נטש אותה לאחר קיום מערכת אינטימית ממושכת, אשר ודאי הייתה מלווה בהבטחות לעתיד משותף”.
לא רק שיש בדברים אלו משום סתירה לכאורית, לאותה קביעה בדבר היעדר הבטחה לשאתה, אלא יש בדברים אלו משום קביעה נורמטיבית, לפיה בן זוג או בת זוג שינטשו בחלוף שנים של מערכת יחסים, האחד את משנהו, יהיו צפויים לתשלום פיצויים על עוגמת הנפש של הצד הננטש.
דווקא בית משפט קמא מצא לנכון להדגיש, את הזהירות הנדרשת מהתערבות בית המשפט במערכת יחסים שבין בני זוג, אשר לא צריכים לחשוש מההשלכות המשפטיות של התנהלות והקשר, במערכת יחסים זו או אחרת, ובמיוחד מעת שמדובר במערכת יחסים בלתי מחייבת.
יתר על כן, לכאורה גם מעת שמדובר בזוג שמנהל מערכת חיים משותפת ואשר יש להכיר במערכת זו כמערכת של ידועים בציבור, האם החלטה של מי מהם לסיים את הקשר תחייב בהכרח בפיצויים.
דומה כי יש כמובן לבחון כל מקרה לנסיבותיו מעבר לשאלות העקרוניות, אך לא כן במקרה דנן.
ראשית, לאור הקביעות העובדתיות של בית המשפט טרם המשפט שצוטט לעיל, לכאורה אין מקום לקביעה כאילו נהג המשיב בחוסר תום לב.
יודגש, כי לכאורה, דווקא התנהלותו מגלה כי אין הדברים כן. כאמור, עם לידת הקטינה חשף המשיב את מערכת היחסים ועבר להתגורר יחד עם המערערת. דהיינו, לא מדובר במצב ובו לאחר הלידה החליט לנתק את מערכת היחסים ולהותיר את המערערת עם הבת המשותפת, זאת ותו לא. ההיפך מכך, המשיב בחר לעבור ולהתגורר יחד עם המערערת ואם הדבר לא צלח, מדוע תיחשב התנהלותו של המשיב כחסרת תום לב.
שנית, על מנת לקבוע שכזאת היה על המערערת לטעון לעתירה שכזו, דהיינו לעתירה נזיקית בין מחמת דיני הנזיקין ובין מעילה אחרת. אולם המערערת לא תבעה זאת כלל ועיקר אלא העילה שתביעתה נסובה, לעניין הפרת הבטחת נישואין ולא מעבר לכך.
שלישית, גם אם הייתה נטענת עילה נזיקית – ומבלי להידרש להכרעה בדבר מקומה של עילה שכזו במסגרת יחסים כמערכת יחסים במקרה דומה למקרה דנן, עדיין יש להוכיח את מלוא הנדרש בעילה שכזו ודומה כי הנדרש לא הוכח.

26. יודגש כי אין אנו מתעלמים מהמצב לו נקלעה המערערת, כאשר החלה את מערכת היחסים עם המשיב בעת היותה רווקה, עובדת וכשבמשך השנים, לפחות להשקפתה, פיתחה תלות במשיב כאשר לטענתה, הרעיף עליה לרבות כספים, וכשבסופו של יום נאלצת היא עתה להתמודד, בחלוף שנים כה רבות, עם קשיי פרנסה, והכל תוך הצורך לדאוג גם לבתם המשותפת על כל המשתמע מכך.
אולם לא די בכך על מנת לקבוע שאכן מגיע פיצוי במקרה שכזה.
כאמור, אין אני שולל כי ייתכנו נסיבות אשר יצדיקו מתן פיצוי, גם ללא הבטחת נישואין שהופרה, אולם לא רק שיש להציב זאת כעילת תביעה, אלא יש להציב תשתית עובדתית, אשר יהיה בה לבסס עילה שכזאת.
כאמור במקרה דנן, הטענה לא נטענה וכאמור אף לא הוצבה תשתית ראויה.
למעשה, בית משפט קמא קיבל את גירסת המשיב אודות מערכת היחסים ומשכך, לדעתי, שגה בית המשפט בעת שחייב בן זוג שהחליט לשים קץ למערכת יחסים זאת בפיצוי.

27. מסקנת האמור, כי יש לבטל את חיובו של המשיב בתשלום פיצויים אלו.

שכר הדירה:
28. אין ממש בהשגות המערערת על חיובה בהשבת אשר שילם המשיב ודי להפנות לנימוקיו של בית משפט קמא, ובמיוחד להעדר כל טענה ראויה מצד המערערת כנגד חיוב זה.
ודוק, מדובר בשכ”ד בהתייחס לתקופה של כארבע שנים (2005) לאחר הפרידה (2001) ועצם הסכמתו של המשיב, להיותו ערב, אין בה לבסס חיובו בתשלום שכה”ד.

סיכומם של דברים:
29. צר לנו כי המערערת לא שעתה להצעתנו כי הערעורים יידחו, תוך פירוט חיובי המשיב בגין ההוצאות החריגות, כך גם שהמשיב ישלם את ההפרש שבין החיובים הכספיים שהוטלו עליו, לעומת החיוב הכספי שהוטל על המערערת, תוך שהמשיב נכון היה לוותר על ערעורו שכנגד.

30. מכל האמור, העולה מהמקובץ, כי דין ערעור המערערת להידחות, בכפוף להבהרת הנדרש בעניין המזונות, ודין הערעור שכנגד של המשיב לעניין חיובו בפיצויים, להתקבל.

31. לאור כל האמור, אנו מורים כדלקמן:
א. פסק דינו של בית משפט קמא יוותר על כנו, כפוף לביטול חיובו של המשיב בפיצויים (סעיף 7(ב) לפסה”ד).
ב. הסכום שנקבע כמזונות ישוערך ויעודכן, כפי שקבע בית משפט קמא, וכשהמועד לתחילת החישוב, מועד מתן ההחלטה בדבר המזונות הזמניים (10.4.06).
ג. האב ישא במחצית ההוצאות הרפואיות של הקטינה, אשר אינן מכוסות בביטוח הרפואי, כך גם במחצית מטיפול פסיכולגי לקטינה, אשר נדרש או יידרש, בהתאם לקביעת מחנך/ת הקטינה או היועץ/ת החינוכית בביה”ס, כך גם במחצית שיעורים פרטיים שיידרשו לקטינה, בהתאם להמלצת מחנך/ת הקטינה, ובנוסף בעלות של חוג אחד לקטינה בהתאם לבחירתה.
הוראה זאת תבוא במקום הוראת בית משפט קמא בסוף עמ’ 30 לפסה”ד.
ד. בנסיבות העניין, תשלם המערערת למשיב שכ”ט עו”ד בסך 7,500 ₪.
המזכירות תעביר מהפיקדון את הסכום האמור למשיב באמצעות ב”כ, והיתרה תוחזר למערערת באמצעות ב”כ.

ניתן היום, כב’ אלול תשע”א, 21 ספטמבר 2011.

Share

Comments